ביקורת ספרותית על שכנוע קטלני - ג'ק ריצ'ר #07 מאת לי צ'יילד
ספר בסדר

---

אני מראש מתנצלת- כל האשם הוא בי ורק בי. דקה אחרי כיפור, אין לי ענין לפתוח חזית עם כל אוהבי הריצ׳ר, אבל אני באמת לא מבינה ממה ההתלהבות.

אולי זה בגלל שלא קראתי את הסדרה לפי הסדר, או שבחירת הספרים בהם התחלתי את הסדרה היא פחות טובה-אני לא יודעת. אבל 2 דברים שממש מפריעים לי בסדרת ספרים הזו(קראתי 2 לבינתיים, ואותה בעיה צצה ועולה בשניהם):

1. כשרק התחלתי לקרוא ספרי מתח, לא היה אכפת לי מספרים שטוחים: הרעים יהיו רעים, הטובים יהיו טובים, והצדק תמיד ינצח. זה כיף לקרוא ספר שחור-לבן, כי ברור שהטוב הוא הגיבור, והרע הוא רשע, והטוב תמיד יתגבר על הכל. אחרי שקראתי מספיק ספרי מתח שכאלו, התחלתי לחפש בספרי מתח קצת יותר תחכום - לא רק שלנבל תהיה איזו שהיא דמות עגולה קצת יותר, אלא שגם הטובים לא יהיו הכי לבנים כשלג ושהעלילה תהיה יותר מאשר - איך הצליח הגיבור הטוב לחסל - עם קצת התנגדויות- את כל הרעים.

נניח, בספר ׳שכנוע קטלני׳. כל 100 העמודים הראשונים הייתי בטוחה שיש פה מלכודת כפולה- טומנים לריצ׳ר מלכודת ע״י אנשים שהם לא באמת סוכנים פדרליים (כן, קצת יותר מדי רוברט לדלום בגילאים צעירים, אני מודה) כדי להשיג, נניח, את מה שההוא לא מוכר או לנסות להשתלט לו על העסק, או לנקום בו (או מה שלא יהיה).
אותו דבר קרה לי גם בספר הראשון שקראתי בסדרה- צרות ומזל רע. כשדיקסון הגיעה פתאום משומקום ועשתה עיניים לריצ׳ר הייתי בטוחה שהיא משתפת פעולה עם הרעים ושיש סיבה הרבה יותר מעניינת לחיסולים.

אבל אצל צ׳'יילד המתח לא קשור לזהויות הטוב והרע. מה שלא יקרה, ריצ׳ר ואלו שהוא עובד עבורם הם תמיד החבר׳ה הטובים להם יש מזל (ולצאת מתוך מערבולת זה וואחד מזל, עם כל הכבוד ליכולות של ריצ׳ר). הרעים תמיד טיפשים יותר[ברמה שאין לתאר. זה כמו בכל הסרטים -דקה לפני שהנבל מחסל את הגיבור הוא מרגיש צורך להתוודות באוזניו על כל העוולות שהוא אי פעם עשה. אף פעם לא הבנתי את ההגיון בבסיס הרעיון הזה (את ההגיון של הסופר- כן, צריך איכשהו לחלץ את הגיבור. את ההגיון של הנבל קצת קשה לי להבין. תחסל אותו ואז לך תתוודה אצל כומר או משהו..)] וצפויים יותר. והם תמיד רעים שחורים משחור- וזה למה ריצ׳ר אפילו לא ממצמץ כשהוא הורג אותם- סוג של דקסטר, רק בלי תאוות ההרג.

2. הספר שאני הכי אוהבת בסדרת הארי פוטר הוא הספר השלישי. כשהספר הרביעי יצא אפילו שהוא היה מעולה, הרגשתי שחסר בו משהו. לא ידעתי להגדיר את זה, ואז באיזה פורום של הארי פוטר קראתי הסבר שמאוד הזדהיתי אתו ומאוד תופס גם לספרי לי צ׳יילד: כשקוראים ספר מתח, אנחנו בעצם נכנסים לדמות של הבלש. מה שהוא יודע גם אנחנו יודעים, וחצי מהכיף זה לנסות להבין בעקבות הרמזים והדברים שהבלש מגלה במהלך העלילה מה באמת קורה- ולמצוא דרכים לסכל את זה. בהארי פוטר 4 (זה נחשב ספוילר אחרי כ״כ הרבה שנים? שיהיה ,ליתר ביטחון...) אין דרך לנחש שהבן של קראוץ ברח מאזקבאן ושאמא שלו נשארה במקומו, או שהוא משתמש באימפריוס על אבא שלו- זה לא משהו שהעלילה הובילה או רמזה אליו. אותו דבר בספרי לי צ׳יילד - ג׳ק ריצ׳ר הוא לא גיבור על, סתם איש גבוה ורחב שיודע לתת מכות ויש לו שכל. אבל הוא יודע הרבה יותר ממה שהקוראים יודעים. ככה שלקרוא על עלילות ג׳ק ריצ׳ר לא הופך למתח- זה בכלל לא מותח- הוא תמיד ימצא דרך להתחמק כמעט ללא פגע בעזרת הידע שלו (או המזל שלו) והדרך בה הוא יעשה את זה היא ממש לא כזו שאני לפחות יכולה לומר לגביה- וואו,היה כ״כ ברור שככה הוא יעשה. או: וואו, איזה צעד מחוכם או אפילו: וואו, בחיים לא הייתי חושבת על זה, אבל זה היה שם כל הזמן. זה לא היה שם כל הזמן, זה לא משהו שהוא מחוייב מהעלילה וזה מרגיש קצת כמו רמאות...

אז כן, נחמד ללמוד שאם רוצח רציני עומד מחוץ לעינית של הדלת, הוא יתקע לי כדור בעין כשהוא יראה שהיא מאפילה. ונחמד ללמוד שאנשים שלא יודעים- אף פעם לא יענו בנחרצות ובמידיות ׳לא׳, אלא יקח להם שתים שלוש שניות, וגם אז זה יסתיים בשאלה ( לא כ״כ ברור מתי אני אשתמש בידע הזה, אבל ידע הוא תמיד מועיל.:)) והספר עצמו לא משעמם בכלל אבל זה סוג של ספר למחסום קריאה, לא ליותר.

התנצלות מראש, ושנה טובה:)

» ביקורות נוספות של rachis
» ביקורות נוספות על שכנוע קטלני - ג'ק ריצ'ר #07