ביקורת ספרותית על מקומות אפלים (2011) מאת גיליאן פלין
ספר טוב

---

הבוקר, לפני שער היציאה מהבניין, כשאני מלווה את הילדה לבית הספר, עמדו אם ושתי בנותיה התאומות, בנות ארבע לערך. הן רצו לפתוח את דלת היציאה בעצמן. חיכיתי בסבלנות כשהראשונה פתחה את הדלת, אבל אז היא סגרה אותה ואחותה רצתה לפתוח. "סליחה," ביקשתי, אנחנו ממש ממהרות, אפשר לעבור?" "אני רוצה לפתוח את הדלת!" אמרה הילדה, ואמה התעלמה ממני. ביקשתי שוב, לשוא. לבסוף עברתי מהצד ופתחתי את הדלת בעצמי. להפתעתי האם פתחה במבול של צעקות. לא אחזור עליהן כאן, רק אומר שעניתי לה, למרות שזה היה מיותר. מה לעשות, יש לי פיוז קצר. היא כל כך הרגיזה אותי בחוסר ההתחשבות שלה וגסות הרוח עד שממש, אבל ממש, התחשק לי לסטור לה.

חשבתי לעצמי מה באמת צריך כדי לגרום לי לאלימות פיזית. עוד התגרות? יום לא טוב? נסיון לפגוע בבנות שלי? האם ניתן לגרום לאנשים מן השורה, תרבותיים לכאורה, לתגובה קיצונית?

ליבי דיי היא ניצולת שואה פרטית כזו. בהיותה בת שבע אחיה הבכור בן טובח את אמו ושתי אחיותיו. ליבי היא היחידה שמצליחה להנצל. בן עומד למשפט ומורשע. ליבי גדלה רוב השנים אצל דודתה, ואחר כך מועברת מיד ליד בין קרובי משפחה אחרים. הספר מתחיל כשליבי היא אישה בת 31.

היינו רוצים לחשוב על הקורבן כעל מישהי משכמה ומעלה, אדם מוסרי שהצליח להפיק את הטוב מהאסון שקרה לו. לחילופין כעל חולה נפש מנותק מהמציאות שלא מצליח לתפקד. אבל ליבי של פלין היא כזו שקשה לנו כקוראים לחבב. היא מניפולטיבית, שקרנית ורמאית שהצליחה להסתדר בחייה הודות לניצול ציני של קורות חייה. לא מישהי שהייתי רוצה לשבת איתה לכוס קפה. הטבח של משפחתה הוא כל כך אכזרי ויוצא דופן עד שאנשים ממהרים לתרום כספים ליתומה המסכנה. אני לא ממש מומחית בתורת הנפש של ניצולי אסון, אבל נראה לי שהדמות שציירה פלין היא הרבה יותר מציאותית ואמינה מכל מני גיבורים הרואיים.
גם משפחתה של ליבי אינה משפחה למופת שיום שחור אחד פקד אותה אסון. מדובר במשפחה שמתפקדת בקושי רב, בעיירה נידחת ושוממת בארה"ב. אב שנוטש, אם עייפה ותשושה שמנסה לשוא להחזיק את החווה המשפחתית המתפוררת ולגדל תוך כדי את ארבעת ילדיה. האמנם הסוף הרע הוא בלתי נמנע?

פלין מתארת את חייה של ליבי בהווה, יחד עם חזרה לאותו יום נוראי בעבר, מנקודת מבטן של מספר דמויות. לכאורה זהו ספר מתח, אבל התעלומה היא רק תירוץ. העיקר הוא תיאור הדמויות קשות היום, האוירה, ההומור המושחז כלפי האנשים שסקרנותם דוחפת אותם להביט מהצד באסונו של מישהו אחר כאילו מדובר בסרט פעולה משובח ביותר. סקרנות מציצנית של כולנו. מי לא ראה פקקי תנועה שנוצרים מאנשים שמאיטים כדי להתבונן?

הכתיבה של פלין נהדרת. לדמויות יש עומק ונפח. הרגשתי שאני ממש נמצאת שם, בתוך הכלום, חייה עם משפחת דיי. העוני אצל פלין אינו כותנות לבנות מהוהות אך מבהיקות בלובנן, וגם לא בן לאמא חורגת מרושעת מהאגדות. פלין לא עושה רומנטיזציה של העוני. הוא פשוט נמצא שם, מלוכלך ועלוב, לא תואר לו ולא הדר, תוצאת לואי להחלטות שגויות, חוסר מזל, בתיבול של עצלנות. ליבי הזכירה לי קרובת משפחה רחוקה. מדובר בילדה שאביה נפטר בגיל צעיר מהתקף לב, ואמה כמה שנים אחר כך מגידול במוח. הילדה עברה לגור עם אחותה הבכורה שמבוגרת ממנה ביותר מעשור. היא עשתה הכל כדי להמאיס את עצמה על בני המשפחה – הציקה לבנות הקטנות, שברה להן צעצועים, הפחידה אותן. עד שאחותה לא יכלה לשאת יותר והוציאה אותה מהבית. כך נמשך לו מעגל קסמים שאי אפשר היה לשבור. בדיוק כמו אצל ליבי. חיים במקום מסויים, מתיחת הגבולות עד לקריעה, ושוב מעבר למקום אחר עם המסקנה הבלתי נמנעת שהיא לא אהובה. ילדה הזקוקה נואשות לאהבה שפשוט אי אפשר לאהוב. סוף טוב לא יכול להיות כאן.

ספר עצוב על אנשים שבשולי החברה, על אלה שנוח לנו לא לראות. ספר שגרם לי לחבק את הבנות שלי באמצע הלילה ולרצות שישארו קטנות, רק עוד קצת.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על מקומות אפלים (2011)