לפעמים כל מה שבא לך, זה מותחן טוב, שישאיר אותך בתהייה עד לסוף הספר, מי הרוצח? מה היה המניע?
וזה בהחלט ספר כזה. 4 ימים של אסקפיזם מבורך.(שלא כמו בספר הקודם שלה "חפצים חדים")
העלילה במשפט- 25 שנים לאחר שאמה ואחיותיה נרצחו בטבח שבו הואשם אחיה הבכור, ליבי מתחילה לפקפק באשמתו.
הגיבורה הראשית ליבי- כבת 32 , היא לא מסוג הגיבורים האהיבים, שאתה מיד מפתח אמפתיה כלפיהם ורוצה בטובתם. היא עצלנית באשמתה או שלא. חיה על חסדי קרן שנתרמה לזכותה. יש לה "תחביב" של סחיבת "מזכרות" מכל מקום שהיא מבקרת בו. והלוגיקה שלה לוקה בחסר.
אחיה בן, שמרצה כבר 25 שנים בכלא, באשמת רצח אמו ואחיותיו- מביא את הקול האותנטי יותר בסיפור. הוא גיבור עלוב. אין לו כלום, וכשהוא מוצא משהו משלו, גם זה נלקח ממנו.
האם פאטי- כאמא בעצמי, מצאתי הזדהות מסויימת איתה, אבל יותר "נזפתי" בה . קשה לי עם חוסר אחריות כלפי ילדים שהבאת לעולם.

שאר הדמויות נכתבו בכישרון, ואופיינו בתכונות אמיתיות שאפשר למצוא אצל כל אחד.

עד כמעט סוף הספר, לא ידעתי מי הרוצח, ומה המניע. ממליצה ביותר!

הבוקר, לפני שער היציאה מהבניין, כשאני מלווה את הילדה לבית הספר, עמדו אם ושתי בנותיה התאומות, בנות ארבע לערך. הן רצו לפתוח את דלת היציאה בעצמן. חיכיתי בסבלנות כשהראשונה פתחה את הדלת, אבל אז היא סגרה אותה ואחותה רצתה לפתוח. "סליחה," ביקשתי, אנחנו ממש ממהרות, אפשר לעבור?" "אני רוצה לפתוח את הדלת!" אמרה הילדה, ואמה התעלמה ממני. ביקשתי שוב, לשוא. לבסוף עברתי מהצד ופתחתי את הדלת בעצמי. להפתעתי האם פתחה במבול של צעקות. לא אחזור עליהן כאן, רק אומר שעניתי לה, למרות שזה היה מיותר. מה לעשות, יש לי פיוז קצר. היא כל כך הרגיזה אותי בחוסר ההתחשבות שלה וגסות הרוח עד שממש, אבל ממש, התחשק לי לסטור לה.

חשבתי לעצמי מה באמת צריך כדי לגרום לי לאלימות פיזית. עוד התגרות? יום לא טוב? נסיון לפגוע בבנות שלי? האם ניתן לגרום לאנשים מן השורה, תרבותיים לכאורה, לתגובה קיצונית?

ליבי דיי היא ניצולת שואה פרטית כזו. בהיותה בת שבע אחיה הבכור בן טובח את אמו ושתי אחיותיו. ליבי היא היחידה שמצליחה להנצל. בן עומד למשפט ומורשע. ליבי גדלה רוב השנים אצל דודתה, ואחר כך מועברת מיד ליד בין קרובי משפחה אחרים. הספר מתחיל כשליבי היא אישה בת 31.

היינו רוצים לחשוב על הקורבן כעל מישהי משכמה ומעלה, אדם מוסרי שהצליח להפיק את הטוב מהאסון שקרה לו. לחילופין כעל חולה נפש מנותק מהמציאות שלא מצליח לתפקד. אבל ליבי של פלין היא כזו שקשה לנו כקוראים לחבב. היא מניפולטיבית, שקרנית ורמאית שהצליחה להסתדר בחייה הודות לניצול ציני של קורות חייה. לא מישהי שהייתי רוצה לשבת איתה לכוס קפה. הטבח של משפחתה הוא כל כך אכזרי ויוצא דופן עד שאנשים ממהרים לתרום כספים ליתומה המסכנה. אני לא ממש מומחית בתורת הנפש של ניצולי אסון, אבל נראה לי שהדמות שציירה פלין היא הרבה יותר מציאותית ואמינה מכל מני גיבורים הרואיים.
גם משפחתה של ליבי אינה משפחה למופת שיום שחור אחד פקד אותה אסון. מדובר במשפחה שמתפקדת בקושי רב, בעיירה נידחת ושוממת בארה"ב. אב שנוטש, אם עייפה ותשושה שמנסה לשוא להחזיק את החווה המשפחתית המתפוררת ולגדל תוך כדי את ארבעת ילדיה. האמנם הסוף הרע הוא בלתי נמנע?

פלין מתארת את חייה של ליבי בהווה, יחד עם חזרה לאותו יום נוראי בעבר, מנקודת מבטן של מספר דמויות. לכאורה זהו ספר מתח, אבל התעלומה היא רק תירוץ. העיקר הוא תיאור הדמויות קשות היום, האוירה, ההומור המושחז כלפי האנשים שסקרנותם דוחפת אותם להביט מהצד באסונו של מישהו אחר כאילו מדובר בסרט פעולה משובח ביותר. סקרנות מציצנית של כולנו. מי לא ראה פקקי תנועה שנוצרים מאנשים שמאיטים כדי להתבונן?

הכתיבה של פלין נהדרת. לדמויות יש עומק ונפח. הרגשתי שאני ממש נמצאת שם, בתוך הכלום, חייה עם משפחת דיי. העוני אצל פלין אינו כותנות לבנות מהוהות אך מבהיקות בלובנן, וגם לא בן לאמא חורגת מרושעת מהאגדות. פלין לא עושה רומנטיזציה של העוני. הוא פשוט נמצא שם, מלוכלך ועלוב, לא תואר לו ולא הדר, תוצאת לואי להחלטות שגויות, חוסר מזל, בתיבול של עצלנות. ליבי הזכירה לי קרובת משפחה רחוקה. מדובר בילדה שאביה נפטר בגיל צעיר מהתקף לב, ואמה כמה שנים אחר כך מגידול במוח. הילדה עברה לגור עם אחותה הבכורה שמבוגרת ממנה ביותר מעשור. היא עשתה הכל כדי להמאיס את עצמה על בני המשפחה – הציקה לבנות הקטנות, שברה להן צעצועים, הפחידה אותן. עד שאחותה לא יכלה לשאת יותר והוציאה אותה מהבית. כך נמשך לו מעגל קסמים שאי אפשר היה לשבור. בדיוק כמו אצל ליבי. חיים במקום מסויים, מתיחת הגבולות עד לקריעה, ושוב מעבר למקום אחר עם המסקנה הבלתי נמנעת שהיא לא אהובה. ילדה הזקוקה נואשות לאהבה שפשוט אי אפשר לאהוב. סוף טוב לא יכול להיות כאן.

ספר עצוב על אנשים שבשולי החברה, על אלה שנוח לנו לא לראות. ספר שגרם לי לחבק את הבנות שלי באמצע הלילה ולרצות שישארו קטנות, רק עוד קצת.

איזה יופי עולה מן הסחי והכיעור של מושאי כתיבתה של פלין, כמה כאב שזור בהומור הדק. מתוך ערימת ספרי המתח הגבוהה, שקראתי בשנה האחרונה, הספר הקטן (במימדיו) הזה הוא הטוב ביותר.
ג'יליאן פלין היא כשרון נפלא. תשכחו את כל הסטריאוטיפים על מותחנים. בספר הזה אין בלש אלכוהוליסט עייף וגרוש, אין עלילה "יעילה" וכתיבה רזה ותכליתית, הספר הזה הוא רומן מצויין של סופרת עם עט זהב ושאר רוח.
בחצר האחורית של ארצות הברית, בלב קנזס, בעיירה שמתהדרת בתואר העלוב "הלב של אמריקה" (גיאוגרפית, חברים, לא יותר מזה...) מתרחש סיפורנו. למעשה, הוא מתרחש בחווה מוזנחת שרחוקה מן העיירה כשעת נסיעה, ועדיין נספחת אליה כמו פצע פעור של עוני מנוון.
בשני בינואר 1985, תאריך שיחרת בלבכם מפרק לפרק, נרצחה משפחתה של ליבי דיי. אמה פאטי ואחיותיה מישל ודבי, נרצחו בלילה אחד. אחיה בן, בן ה-15 , נאשם ברצח, הובא למשפט ויושב על מאסר עולם. ליבי הקטנה בת השבע, שהייתה הניצולה היחידה (לא בלי נזק גופני ונפשי), העדה היחידה לרצח, מעידה במשפטו של בן.
בעשרים וחמש השנים הבאות, ליבי מיטלטלת מקרובי משפחה למשפחות אומנה, בועטת, מורדת, מתפרעת, קורעת, ממיתה חתולה, שורפת, שותה, מתבטלת ובקיצור, עושה הכל כדי להמאיס את עצמה על העולם.
למזלה הטוב, נשמות טובות הקימו קרן על שמה של הניצולה הקטנה, שפירנסה אותה עד גיל 32, אלא שלא לעולם כסף, והוא מתפוגג כמו הרחמים, שמופנים לקורבנות חדשים ופוטוגניים יותר. מי שמציל אותה מרעב, היא אגודה ביזארית, שמאמינה בחפותו של בן, ומשלמת לה כסף כדי שתתחקר את הנפשות הפועלות מן הפרשייה ההיא. הסופרת מביאה את הסיפור בקולה של ליבי הבוגרת, ובמקביל, בכל פרק זוגי היא מתארת קטעים מן העבר, מנקודת מבטן של הדמויות השונות, שמשלימות את התמונה המזעזעת.

הרומן המופלא הזה (כן, אינני יכולה להמעיט בערכו של היהלום השחור הזה) מתאר את יום הרצח, החל מן הבוקר הקודר ועד הלילה המדמם. פלין מקימה לתחייה את פאטי דיי, אשה מזקינה בת 32, כמושה, שדופה ועייפה עד מוות, שמגדלת לבדה ארבעה ילדים מגיל 15 (כן, תעשו חשבון לבד באיזה גיל ילדה את בן) ועד 7. פאטי נאבקת בחווה המתה, שקוברת אותה חיים, בחשבונות הנערמים, במשכנתא הבולענית, בשכנים השמחים לאיד, שקונים את המכונות במחיר אפסי. היא כמהה לחיים נורמליים, שבהם לא תבשל מרק מחלקי בשר שתאריך התפוגה שלהם חלף והמבורגר מירקות רקובים. היא משתוקקת לחמם את ביתה בינואר המקפיא, בלי ללבוש שכבות אינספור כדי להתחמם. פלין מתארת את בן, נער מבולבל, נטול אב מתפקד, שמתאהב בנערה מטורפת, עשירה ומסוממת וחבריה המטורללים. ביום ההוא מתרחשים כל הדברים האיומים, אלא שלאט לאט חושפת פלין את ההתרחשויות לאמיתן.
מי שרוצה לקרוא על אמריקה המעונבת, השבעה, הבורגנית, המחונכת, ההולכת בתלם, המשכילה ובעלת הערכים, מוטב שימשוך ידיו מן הספר הזה. מי שרוצה להכיר את אמריקה האחרת, פח הזבל החברתי, זו שבצד דתיותה היא מצמיחה עובדי שטן, אמריקה הלוזרית, השתוייה, המסוממת, חסרת הבית, אמריקה של חוואים מותשים, של ילדים שמקבלים ארוחות חינם בבית הספר ולובשים בגדים מלוכלכים, מי שרוצה להכיר את עולמה של ליבי דיי, מוזמן לקרוא את ספרה של פלין, שנכונו לה גדולות ונצורות.

רשימת תודות ארוכה מזו שבסוף הספר, עוד לא קראתי בשום ספר אחר. תודות לכל האנשים המקצועיים שתרמו מידיעותיהם, לאנשי ההוצאה לאור ולבני משפחתה של הסופרת. אבל גם אם רשימה ארוכה זו הייתה ארוכה כפליים לא היה בה כדי לגמד את ההישג של פלין. הכישרון המופלא, שלה בלבד.

(ולמי שתוהה, את הספר הזה אינני מתכוונת למכור בחנות לספרים משומשים. הוא שווה קריאות נוספות).

כשליבי דיי היתה בת 7, חלק מבני משפחתה - אמה ושתי אחיותיה הגדולות - נרצחו. אחיה בן ה - 15 שהיה אז מתבגר זועם, אח בכור זכר יחיד ל 3 אחיות, נאשם ונשפט למאסר עולם וליבי נשארה כמין גולם, שלעולם לא יתפתח לפרפר, כאשר החסר האיום אינו מאפשר לה להתפתח מעבר לילדה שהיתה לפני מה שקרה.

זה ספרה השני של ג'יליאן פלין, והשני שאני קוראת. הוא בעיני הרבה יותר טוב ומגובש מהראשון - חפצים חדים - שזכה בפרסים (דאגר ומועמדות לאדגר) ובהכרה, והיה ספר מתח מעניין. הספר הזה אינו ממש ספר מתח: הוא יותר ספר הבוחן את התמודדות אנשים העוברים טראומה שמטלטלת את חייהם ואינה משאירה אותם במקומם.

הסיפור מתרחש בעיירה במיזורי שבארה"ב ובעיירות נוספות באותו אזור: לא ניו-יורק הנוצצת של "סקס והעיר הגדולה". עיירות משמימות, שתושביהן לא עשירים, לא משכילים, לא נאורים ושהמגורים שם אינם מבחירה, אלא מכורח. משפחתה של ליבי חיה בחווה קטנה וכושלת, על גבול הרעב, נוהלה ע"י אמה שגידלה את ארבעת ילדיה באמצעים מזעריים (תלושי ארוחות חינם בבית הספר) ובלי אפשרות לחלצם מגורל ידוע מראש. האב - ספק בריון ספק פושע קטן נמצא בקשר רופף עם משפחתו. את הסיפור מספרים לנו חלק מגיבוריו בהווה ובעבר.
בסיפור עולה התופעה של התאהבות אנשים נורמטיביים באסירים דרך סיפוריהם. התופעה מוכרת בכל מקום (אני תוהה כמה זמן ייאלץ רוני רון להמתין להצעת הנישואין הראשונה שלו...)

הספר, כמו שאמרתי, טוב. פלין כותבת נפלא, דמויותיה טובות ואמינות, תאורי הנוף מצליחים להעביר את האווירה וההרגשה. אבל כשקראתי את הספר הזה חשבתי עד כמה עולמה של הסופרת עצוב. החמלה וההבנה את דמויותיה קיימת בסיפור, אבל התקווה - איננה.

תמיד סקרנה אותי המשיכה של אנשים, ובפרט נשים, לרוצחים. נשים שכותבות מכתבים, מגיעות לבקר, מתאהבות ברוצחים ומתחתנות איתם כשהם עדיין מרצים את מאסר העולם שלהם. אני מניחה שבארצות הברית זה שכיח יותר מאשר במחוזותינו, ויצא לי לצפות בכמה סרטים דוקומנטריים על כך. כנראה שיש לרוצחים איזשהו סקס אפיל שלעולם לא אבין.
הספר הזה הזכיר לי את זה. זה ספר מצוין, אבל עוכר שלווה ומטריד בכל צורה שהיא. הוא מספר סיפור ששזורים בו כל כך הרבה אלמנטים של אפלה, רוע, עליבות חיים ומסכנות, וכן, בין השאר גם משיכה הזויה של נשים לרוצחים, ובכלל, התעסקות אובססיבית של אנשים בפשעים שונים ומשונים.
זהו סיפורה של ליבי ריי שאמה ושתי אחיותיה נרצחו באכזריות. החשוד והאשם המיידי הוא אחיה בן ה-15, שמרצה את עונשו כבר 25 שנה. ליבי עצמה היא בחורה בעייתית למדי - קלפטומנית ושקרנית שמתפרנסת מתרומות של זרים. יום אחד היא מקבלת פנייה מ"מועדון הרצח" - חבורה של אנשים ביזאריים שתחביבם העיקרי בחיים הוא פשעים מפורסמים. הם משחזרים פשעים, בודקים בקפידה את הראיות ובטוחים לגמרי שאחיה של ליבי חף מפשע. וכך ליבי יוצאת למסע שעיקרו חיפוש ראיות שיסייעו בשחרורו של אחיה.
הספר לא מומלץ לבעלי קיבה רגישה. כאמור, הוא מצוין, אבל קשה מאוד. ג'יליאן פלין היא סופרת מצוינת, והתיאורים שלה כל כך אמינים עד כדי כך שלאורך כל הספר, הרגשתי תערובת של רחמים וגועל ואמפתיה כלפי הדמויות. וחשוב גם לציין שבסופו של דבר זה ספר מתח, ומהטובים שיש.

גיליאן פלין כמו גיליאן פלין - כתיבה מרתקת, שמושכת אותך ותופסת אותך בקרביים. וגם חולנית. ממש חולנית.
לדעתי, נעלמת היה טוב יותר שלה, אבל נהנתי מהספר הזה לא פחות.
מרגיש שלאורך הספר לאט לאט הגיבורה מורידה את שכבות הבצל מעליה, מקבלת יותר בהשלמה את מה שקרה לה ולמשפחתה ונלחמת למען הצדק שלה, שעד עכשיו העדיפה לעצום עיניים ולא להתייחס לסתירות כאלה או אחרות שחוותה או הרגישה לאורך חייה לגבי החוויות של ילדותה. וכמובן, כמו בספרי פלין, רק בעמודים האחרונים מבינים את התמונה במלואה.
הספר מרתק ואני ממליצה עליו בחום.

תסריט אימים:

ראשי פרקים

חי - ליבי דיי, בן דיי
צומח – סָפֵק
דומם – פאט דיי, מישל דיי, דבי דיי
ארץ – קנזס, ארצות הברית
עיר – קינאקי
ילד – בן 15
ילדה – בת 7
מקצוע – טֶבַח
מאכל - דם

ציוד: גרזן, רובה ציד, סכין ציידים, מכוש

מסגרת הזמן:
- 2010 (ההווה)
- 2 בינואר 1985
שעות: 8:02; 9:13; 9:42; 10:18; 11:31; 12:51; 13:50; 15:10; 17:58; 18:11; 20:38; 21:12; 22:23
- 3 בינואר 1985
שעות: 00:01; 00:02; 1:11; 2:03; 2:12; 4:12

"שטני. רצחני. קטלני." – Central Point Review

*פינת לפני ואחרי*
זהו הספר הראשון שגרם לי לדמיין את עצמי יוצאת מגופי ומתנתקת ממוחי כדי להדחיק את התיאורים המזוויעים. ספר חזק ואפל ביותר שלא אקרא שוב בעד שום הון שבעולם. וגם לא אראה את הסרט.

ג'יליאן פלין כנראה מכושרת מאוד היא זכתה בשני פרסי דאגר הבריטי והיתה מעומדת לפרס אדגר.אני לא יודע על מה מקבלים את הפרסים הללו ,אבל אותי זה מאוד מדאיג.

בדומה לספרה הקודם "חפצים חדים" שהיה חולני במידה לא מעטה גם הספר "מקומות אפלים" רווי אלימות ,יצרים, פדופיליה ,פעילות אלימה של מסוממים וחברי כת השטן, .האם על כאלה ספרים צריך לתת פרסים.
מצד שני אם מחבלים ורוצחים מקבלים פרס נובל לשלום,
מה לנו כי נלין על פרסים בספרות.

תכלה שנה וקללותיה (בספרים ובכלל) !

ואוו,ספר חזק.
חזק במובן של הרושם והמועקה שהוא השאיר בי לכשסיימתי.
חוויתי כל גווני הקשת של רגשות שליליים בספר,כעס.זעם .הלם,עצב .
אבל לא על הספר חלילה כי אם על הדמויות.היא ,הסופרת ,הצליחה להוציא ממני רגש לגבי הדמויות ,הזדהות ורצון לנקום את נקמתם .
מסופר על משפחה שהמזל הרע נדבק אליהם כמו מסטיק על נעל ביום חם במיוחד,כי זה לא רק גוש אלא מתמרח ומסתבך בנעל כמו ספגטי.
קפקאי ,כל מה שצריך להיות רע אז קורה, ומסתבך יותר.איך ארועים תמימים לכאורה או אם כוונה טובה ,מסתבכים ונראים כמעשה רע ופשע.בקיצור שום דבר הוא לא כמו שנראה.
הספר מותח עד הסוף ונבנה יפה בסיפור של עבר וההוה(לפעמים נמרחים על תאורים אבל דלגו זה לא הרבה),הקורא יודע דברים מהעבר שהדמות שמספרת בהווה עדיין לא יודעת.בקיצור עד הסוף ,המפתיע אי אפשר לדעת מי נגד מי.
אהבתי ,ממליצה.לא ספר שאשכח את העליה במהירות.