לפני כמה שנים פגשתי בכנס בקליפורניה מישהו מאירלנד. היה יום חורפי וקפוא, ואותו אירי הסתובב לו שמח בטישרט קצר. דיברנו על כוס גיניס (אלא מה) והוא הסביר לי שבדבלין בחורף אין לו שום סיכוי למצוא בוקר מתאים לריצה בחוץ. אמרתי לו שבישראל אי אפשר לרוץ בחוץ בקיץ כי חם מדי, ושבקיץ הישראלי אני כל הזמן בחדר ממוזג. הוא היה המום מהרעיון שיכול להיות כל כך חם במדינה שיש בה מחקר מדעי...
מאז שמורה לי פינה חמה בלב לאירלנד, כך שכשנתקלתי בספר המתרחש במדינה ההיא שמחתי.
פרנסיס מאקי גדל בעיירה קטנה, בבית בו אב אלכוהוליסט ומכה ואם מסרסת הקוטלת כל נסיון להצליח. לבסוף הוא בורח מבית הוריו, ומתנתק מכל משפחתו (למעט אחות אחת) למשך 22 שנים. הוא הופך לבלש משטרה בדבלין וחי חיים שאין בהם לכאורה דבר עם ילדותו, עד שעברו משיג אותו והוא נאלץ לשוב לשכונה שבה גדל כדי לפענח את תעלומת היעלמה של אהבתו הראשונה עימה התכונן לברוח.
הבלש מאקי הוא לא בלש מצטיין, הוא לא כוכב עולה בשמי המשטרה המקומית. אין לו יכולות יוצאות דופן, לא פיזיות ולא שכליות. בקיצור, הוא לא ג'ק ריצ'ר וגם לא דייב גרני. תכונותיו אלו שבו את ליבי ונשאבתי בקלות לספר. פרנץ' יוצרת דמות אמינה ואנושית, שיש לה חולשות, וקל להזדהות איתה. בסביבה שבה גדל מאקי, סביבה של פושעים קטנים ומובטלים, אלכוהוליסטים וסתם בטלנים, להיות בלש משטרה זה הישג אדיר. ומצד שני, בלש משטרה הוא האדם השנוא ביותר עלי אדמות. כמעט השטן בהתגלמותו.
עבור פרנץ' תעלומת המתח היא רק "תירוץ" כדי להעמיק לתוך הדמויות, לתהות על אנשים ומניעיהם ולעלות תהיות נוקבות על החיים. עד כמה משפיעה עלינו הילדות? הבית שבו גדלנו? האם ניתן לצאת ללא שריטות עמוקות מבית הרסני? ואם נברח וננתק קשר, האם זה יעזור?
מי שמחפש כאן תעלומה מקורית זה לא הספר הנכון לו. פרנץ' לא מנסה להדהים את הקורא בתעלומה הנראית בלתי אפשרית וחסרת פתרון המדרבנת את הקורא להמשיך בקריאה תוך כדי תהיה "איך הוא עושה את זה לעזאזל!"
הרוצח אינו בהכרח "רשע", ובכלל, אין ממש טובים ורעים בספר הזה. הדמויות, כמו בחיים, מורכבות. יש הרבה אפור בספר, גם בלב האנשים, וגם במזג האוויר האירי הסגרירי תמידית.
ובכל זאת, ולמרות זאת, מצאתי את עצמי קוראת בנשימה עצורה ולא יכולה להניח את הספר מהיד, שואלת את עצמי את אותן שאלות שמאקי מתחבט בהן. עד כמה העבר הוא באמת רק עבר? עד כמה אפשר להגן על ילדנו ולמנוע פגיעה בהם? עד כמה הם חזקים להתמודד מול המציאות אותה אנו מנסים ליפות עבורם? מאקי מנסה לגונן על בתו ככל יכולתו ומנתק אותה לחלוטין ממשפחתו, מקווה שהסביבה השונה בה היא גדלה והעובדה שהיא לא חשופה להשפעות ההרסניות של ילדותו יגרמו לגנים החבויים בה שלא להתגלות. אבל, וכאן ספויילר קטן, הוא מגלה שבתו רוצה להכיר את שורשיה וההיכרות הזו, כצפוי, אכן פוגעת בה. ומאקי לא יכול למנוע את הסבל והדמעות שבתו צריכה לעבור בדרך להתבגרות.
בקטעים האלה קראתי ובכיתי. אני לא חושבת שיש הורה שישאר כאן אדיש. מי מאיתנו לא היה רוצה לחסוך לילדיו את כאב ההתבגרות וההתפכחות, ובכלל כל סוג של כאב? אין כאב כמו כאב על סבלו של ילד, ואין שמחה כמו זו הבאה מלראות אותם מצליחים להתגבר למרות כל חששותינו.
ספר מתח מותח מרתק ועמוק, המנפץ דיעות קדומות על הז'אנר הזה.
(ותודה ליעל שבזכות הביקורת שלה הגעתי לספר)

















