• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
בית מספר שש עשרה

בית מספר שש עשרה

מאת טאנה פרנץ'

הביקורת של ליליאן די

תמונה של ליליאן די
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
בית מספר שש עשרה

בית מספר שש עשרה

מאת טאנה פרנץ'

הביקורת של ליליאן די

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של ליליאן די
הוצאה לאור:מודן
שנת הוצאה:2012
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
עופר
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 14 שנים

“למשפחת דיילי ומשפחת מאקי האיריות הסטוריה ארוכת שנים. בשנת 1985 בהיותם בני 19 מחליטים רוזי דיילי”

18/22
ביקורות על בית מספר שש עשרה
הבאה
רועי
לפני 13 שנים

“ספר מומלץ. הסופים של טאנה תמיד קצת מערערים..”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני חודש•3 דקות קריאה

הצלילה אל ספרה השלישי של טאנה פרנץ' מלווה כמעט תמיד בציפייה למפגש עם המלנכוליה האירית המוכרת, הכבדה והדחוסה שאפיינה את ספריה הקודמים. אלא ש"בית מספר שש עשרה" טורף את הקלפים ומבהיר כבר מהעמודים הראשונים שמשהו בחוקי המשחק השתנה. פרנץ' לוקחת את המיומנות הפסיכולוגית המוכרת שלה ומזריקה לה הפעם חיוניות, קצב ואנרגיה אחרת לגמרי, שמצליחה להתעלות על קודמיה ולהעניק חוויית קריאה ממגנטת שאי אפשר להניח מהיד.
### תמצית העלילה (ללא ספוילרים)
פרנסיס (פרנק) מאקי, חוקר קשוח במחלק סמויים, בנה את חייו הבוגרים על בסיס החלטה אחת בלעדית: לעולם לא לחזור לרחוב ילדותו, מקום ממנו נמלט לפני עשרים ושתיים שנה כשהיה בטוח שאהובת נעוריו, רוזי, נטשה אותו והבריזה מתוכנית הבריחה המשותפת שלהם. אלא שהעבר מסרב להישאר קבור באדמה. כאשר מזוודה ישנה של רוזי נמצאת מוחבאת בבית נטוש באותו הרחוב, פרנסיס נאלץ לחזור אל קן הצרעות המשפחתי והשכונתי שנטש. מה שמתחיל כחקירה בלשית של מקרה קפוא הופך במהרה לנבירה פסיכולוגית מורכבת ויצרית בדינמיקות משפחתיות רעילות, שקרים ישנים ובגידות קרובות, במטרה לגלות מה באמת עלה בגורלה של רוזי.

* איכות הכתיבה והטון: הלב הפועם של הספר, והאלמנט שהופך אותו למוצלח ונגיש כל כך, הוא קולו הייחודי של הגיבור. פרנסיס מביא אל תוך האטמוספירה השכונתית החונקת ציניות מושחזת, יבשה ושנונה – סוג של מעטפת מגן מחוספסת שמורידה את מפלס המועקה ומייצרת מונולוגים ודיאלוגים דינמיים, חדים וקולחים. הכתיבה של פרנץ' כאן היא פסיכולוגית-כירורגית במיטבה; היא משתמשת באזמל מנתחים מדויק כדי לפרק לגורמים את מערכות היחסים המורכבות ביותר, בלי להיגרר לקישוטיות יתר או למריחות זמן.
* עומק פסיכולוגי ואותנטיות: הדמויות בספר עגולות, נושמות ובעלות נשמה אמיתית שמסרבת להיכנע לשבלונות של ז'אנר המתח. הדרמה המשפחתית והשכונתית אינה משמשת רק כתפאורה, אלא מהווה בסיס אמין לחקירה אנושית עמוקה על המקומות שמעצבים אותנו ועל המחיר שאנו משלמים כדי לברוח מהם.
* מבחן התהודה הרגשית: לצד הציניות והקצב המהיר, הספר מצטיין בתהודה רגשית גבוהה להפליא שנבנית מתוך עוגנים אנושיים מדויקים. הניגוד בין קשיחותו של פרנסיס לבין מערכות היחסים שלו מעניק לסיפור את עומקו הרגשי: הקשר המרתק והחם שלו עם בתו, לצד הניסיון המחודש, האיטי והנכון כל כך לטוות מחדש את החוטים מול אוליביה, נעשים ברגישות עילאית ובצורה נוגעת ללב, נקייה לחלוטין מקיטש בנאלי.
* מבנה וסיום: הספר מהודק ומנוהל ביד רמה. גם כאשר האינטואיציה של הקורא חדה ומסמנת את כיוון האשמה בשלב מוקדם, הרי שחשיפת המניע הנסתר והמחיר הטרגי הכבד מנשוא שנגבה במהלך העלילה, מספקים אגרוף דרמטי מוחץ בבטן וקלוז'ר מספק, מטלטל ומנומק להפליא.
### שורה תחתונה
"בית מספר שש עשרה" הוא מלאכת מחשבת של דרמת מתח פסיכולוגית חכמה, מהירה ואיכותית. טאנה פרנץ' מוכיחה שניתן לייצר ספרות קצבית וממגנטת מבלי לוותר על עומק רגשי חודר נשמה ומבלי לזלזל באינטליגנציה של הקורא. ספר מצוין.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
2קוראים|גיל ממוצע67|50%נשים

על המבקרת

תמונה של ליליאן די

ליליאן די

ותיקה
חברה משנה
97 ביקורות•2 נבחרות•323 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של ליליאן די
ליליאן די
ותיקה
חברה באתר משנה
ביקורות97
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה323
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת58מתח ריגול והרפתקאות25ספרות מקורית7

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של ליליאן די

המשחק האחרון

המשחק האחרון

בראד פרקס

כשמרימים מותחן מדף, החשש הכמעט מיידי הוא ליפול למלכודת של כתיבה גנרית, נוסחתית ושטוחה. אלא ש"המשחק האחרון" של בראד פרקס מוכיח שמותחן לא חייב להיות כבד כדי להיות חכם, ושקצב מהיר לא חייב לבוא על חשבון אינטליגנציה.
במרכז העלילה עומד רעיון נחמד ביותר: החדרת שחקן תיאטרון אל תא מעצר שמור בתפקיד חייו – לדובב אסיר מסוכן ולהוציא ממנו מידע קריטי. הדינמיקה הזו, שבה אין "קאט", אין חזרות, וכל טעות בקריאת הפרטנר לסצינה עלולה לעלות בחיים, מייצרת מלכודת פסיכולוגית מתוחה במיוחד שמשחקת על הקו העדין שבין משחק למציאות.
נקודת החוזק הבולטת ביותר של הספר היא איכות הכתיבה והקצב שלו. בראד פרקס כותב בצורה שנונה, מלוטשת וזורמת, ללא תיאורים מיותרים וללא "משקל עודף". המילים פשוט מתגלגלות על הלשון, והקריאה הופכת לממכרת. מעבר למתח הטהור, הספר מעניק לקורא חוויה אקטיבית נהדרת: הוא מזמין אותך להיכנס לתפקיד הבלש, לנתח את לוח המשחק, לחשוד בדמויות ולנסות לפענח מי באמת משחק באיזה צד ומה המניעים הנסתרים של הפועלים בשטח. אהבתי מאד שיש עומק לדמות הראשית ואף לדמויות שסביבה. בעיני זה ערך מוסף משמעותי לספרי מתח, ולא רק העלילה במרכז.
הקצב החד מביא איתו תהפוכות עלילתיות מצוינות וחשדנות מתמדת שנבנית עד למענה בסוף, כולל התפתחויות בלתי צפויות בגזרת הדמויות השונות. אמנם נקודת הסיום נוטה לכיוון קצת "דביק" ומתקתק מדי שבו כל הקצוות נסגרים באופן מושלם, אך כשמבינים את חוקי המשחק של הספר ואת הטון הקליל והממכר שלו, מבינים שזהו בדיוק הפינאלה המספק והמתאים ביותר לחוויה כזו.
בשורה התחתונה, "המשחק האחרון" הוא מותחן מצוין, מבריק וכיפי בטירוף, מהסוג שפשוט אי אפשר להניח מהיד. מומלץ בחום למי שמחפש קריאה קצבית, חכמה ומהנה מעין כמוה. אני רצה לספריה לקחת את 2 ספריו הנוספים שטרם קראתי...

אתמול•
★★★★★
•ליליאן די
השידוך

השידוך

איב האריס

המפגש עם ספרים העוסקים בחברה החרדית מנקודת מבט חיצונית מעורר לא פעם היסוס ראשוני, במיוחד עבור מי שמכיר את המרחב החרדי מקרוב. החשש ליפול למלכודת של בורות או סטריאוטיפים שטחיים ריחף גם מעל דפיו הראשונים של "השידוך" מאת איב האריס, ואכן, המבוא הציג תערובת צפופה של קלישאות מוכרות. אלא שהרתיעה הזו התחלפה בהפתעה מסוימת; הטקסט ניצל מדחייה בזכות ארכיטקטורה סיפורית חכמה ומבנה שמצליח להחזיק את הקורא. זהו אמנם לא ספר מצוין, והאלמנטים החלשים והנוסחתיים בו רבים מהטובים, אך העובדה שהוא נקרא ברצף ולא ננטש מעידה כי בסופו של דבר הוא מצליח לספק חוויית קריאה נחמדת וקולחת.
## תמצית העלילה (ללא ספוילרים)
העלילה מתרחשת בקרב הקהילה החרדית בלונדון – סביבה בעלת מאפיינים ייחודיים השונים מהשמרנות המוכרת בישראל – וסובבת סביב הציר המתוח של מוסד השידוכים והבדלי המעמדות. במרכז הסיפור עומדים חני קאופמן, צעירה ממשפחה מעוטת אמצעים, וברוך, בחור מיוחס ועשיר המבקש למרוד בתכתיבי המערכת הקהילתית. דרך מבנה דינמי המדלג בין ההווה לבין קפיצות זמן אל העבר, נחשף פסיפס של דמויות: ראש ישיבה ורעייתו הרבנית המתמודדים עם שבר פנימי, צעיר החוקר את העולם שמחוץ לחומות הקהילה, ואמהות ואבות המנווטים בתוך עולם של ציפיות חברתיות נוקשות.

איכות הכתיבה של האריס מתבטאת בראש ובראשונה ביכולת המבנית שלה. הלהטוט הכרונולוגי, הנודד קדימה ואחורה בזמן, מבוצע במיומנות רבה ויוצר פאזל נרטיבי מהודק שמספק הסברים פסיכולוגיים הדרגתיים לדמויות ומציל את הטקסט מלהפוך לשטוח. יחד עם זאת, הניסיון המאומץ לגעת בכל קונפליקט וסוגיה אפשריים בעולם החרדי גובה מחיר כבד מרמת העומק של דמויות המשנה. הניסיונות של אבריימי בחוץ, יהירותה של אם החתן או תמימותם של הורי הכלה – כולם נותרים בגדר תבניות נוסחתיות וקלישאתיות למדי, שאינן זוכות לפיתוח מעמיק ויוצרות תחושת גודש מיותרת של "הכל מהכול".
המורכבות האמיתית של הספר מתגלה בעיצוב דמויותיהם של הצעירים. חני מצטיירת כדמות נשית חרדית אסרטיבית ומרעננת, המחוברת לאמת הפנימית שלה ומסרבת להסתנוור ממעמדו החברתי הגבוה של ברוך. מנגד, ברוך, שאמנם פועל מתוך "קראש" חזותי ושטחי של רגע, מוכיח בגרות מפתיעה ברגעי המפתח. ליל הכלולות של השניים, למרות פוטנציאל הקיטש שבו, מתואר ברגישות ובעידון יוצאי דופן; הגישה המכבדת והמעודנת של ברוך מעניקה לקשר שלהם גרעין אותנטי ונקי, שבו הוא לחלוטית מתגלה במלוא מובן המילה כ"ברוך הגבר" (כמאמר הפסוק 😉).
קו העלילה הטעון ביותר נוגע לרבנית רבקה ולבעלה חיים. הספר אמנם משקיע משאבים רבים בבניית הרקע למשבר, ומראה בפירוט ובאופן די אמין כיצד הציפיות, השחיקה והעומס הרגשי המצטבר לאורך השנים הובילו את הרבנית אל נקודת הקצה שלה. עם זאת, הקושי האמיתי מתעורר מול ההכרעה הסופית שלה – ההחלטה הקיצונית והחפוזה לחזור בשאלה ולנטוש בבת אחת את בעלה וילדיה. גם אם ניתן לגלות אמפתיה עמוקה לחורבן הפנימי שלה ולעוצמת המצוקה הקיצונית שחוותה, המעבר החד אל הנתק המוחלט מרגיש תלוש ומזורז מדי. דרמה מושתקת ועמוקה כל כך הייתה זקוקה ליריעה רחבה בהרבה וספר שלם משלה כדי לזקק את התהליך במלוא אמינותו. במבחן התהודה הרגשית, הספר אינו מחולל טלטלה נפשית יוצאת דופן, אך בזכות הדמויות הראשיות הוא מצליח לייצר חיבור אנושי ראוי.
## שורה תחתונה
"השידוך" הוא ספר שיש בו אמנם יותר אלמנטים לא טובים מאשר טובים, והוא ללא ספק עמוס בקלישאות ז'אנריות. יחד עם זאת, בזכות מבנה חכם, קצב קולח ודמויות ראשיות שמחזיקות את הסיפור, הוא מציל את עצמו משטחיות זולה. זוהי קריאה נחמדה ומהירה, שאינה מזלזלת באינטליגנציה של הקורא ומספקת חוויה שלמה שלא מותירה רצון לנטוש באמצע.

שלשום•
★★★★★
•ליליאן די
שלוש

שלוש

דרור משעני

ההחלטה לצלול אל תוך דרמת מתח פסיכולוגית מקומית מלווה לא פעם בחשש מפני נפילה למלכודות של כתיבה נוסחתית, שבלונית או כזו המקריבה את העומק הספרותי לטובת מניפולציות זולות. המפגש עם יצירתו של דרור משעני הציב מלכתחילה ציפייה לחוויה אינטליגנטית ומנומקת היטב. שמחתי לגלות שמבחן המציאות לא רק עמד בציפיות הללו, אלא התעלה עליהן; הספר מוכיח כי סוגה זו יכולה להתקיים בתוך ספרות משובחת, רצינית וממגנטת, שאינה מזלזלת לרגע באינטליגנציה של הקוראים.
### תמצית העלילה (ללא ספוילרים)
הספר מגולל את סיפורן של שלוש נשים שונות, שעל פניו אין חוט מקשר ביניהן, אך חייהן מצטלבים ומסתבכים סביב ציר גברי אחד. מדובר במסע באטמוספירה ישראלית מוכרת ויומיומית מאוד, שמתחת לפני השטח הבורגניים שלה רוחשים בדידות, חיפוש נואש אחר קרבה ומתח פסיכולוגי דק שהולך ונמתח. זהו קונפליקט המבוסס על פגיעות אנושית ועל דפוסים סמויים מן העין, הטווים יחד רשת של דרמה אנושית מותחת ומצמררת.

איכות הכתיבה של משעני היא פשוט מצוינת. הוא אוחז בעט מלוטש, מדויק ונטול קישוטיות יתר, ומצליח לייצר קצב מהיר וממגנט (Page-turner) שאינו בא על חשבון רמת הניסוח הרהוטה.
העומק הפסיכולוגי של הדמויות מעורר השתאות. אלו אינן דמויות פונקציונליות שנועדו רק לשרת עלילה בלשית, אלא נשים בעלות נשמה, עגולות ונוגעות ללב. מבחן התהודה הרגשית משיג כאן את ייעודו העמוק ביותר: הכאב הבלתי צפוי על גורלה של הדמות הראשונה ברומן מכה בקורא בעוצמה, ומותיר תחושת ריסוק ואובדן אמיתית שעוברת מתחת לעור. כאשר העלילה מתקדמת והדפוס המאיים מתבהר, הציפייה והמתח אינם פוחתים, אלא משתנים והופכים למעקב מרתק ומצמרר אחר הדינמיקה האנושית. האותנטיות והאמינות של הסיפור נשענות על הבנה כירורגית של נפש האדם, כשהסביבה והמניעים מרגישים מבוססים ומדויקים לחלוטין למציאות המקומית.
ההישג הגדול ביותר של הספר טמון במבנה הארכיטקטוני שלו ובהולכת הסיום. המעבר המבריק בין שני החלקים הראשונים, המובאים בגוף ראשון אינטימי מפי הנשים עצמן, לבין החלק השלישי – המשתנה לנקודת מבט של מספר בגוף שלישי המביט כביכול מהצד, אך פונה אל הקורא בגוף נוכח נשי קולקטיבי – הוא מלאכת מחשבת מבנית. הבחירה הסגנונית הזו גורמת לנשים הקוראות לחוש כאילו הטקסט מביט ישירות אליהן, מה שמייצר סולידריות עמוקה ומעצים את המעורבות הרגשית. אף על פי שקורא קשוב וחד עשוי לפענח די מהר את זהותה האמיתית של הדמות המרכזית בחלק האחרון ולחשוף את הטוויסט המבני עוד לפני ההכרזה הרשמית שלו, הדבר אינו פוגע כהוא זה בהנאה מהקלוז'ר הראוי, המהודק והמספק של היצירה.
### שורה תחתונה
דרמה פסיכולוגית מבריקה, חכמה ומשובחת, המוכיחה שאפשר לכתוב ספרות קצבית ומותחת מבלי לוותר על עומק רגשי ונשמה יתרה. יצירה מבנית מרשימה שמומלצת בחום לכל מי שמחפש כתיבה איכותית, מתוחכמת ומקורקעת.

לפני 3 ימים•
★★★★★
•ליליאן די
הטיסה האחרונה

הטיסה האחרונה

ג'ולי קלארק

אל מותחנים פסיכולוגיים מהסוג הזה אני מגיעה לפעמים בחיפוש אחר אתנחתא קצבית – ספרות חכמה, מהירה ואיכותית שתדע להחזיק את המתח והעניין מבלי לזלזל באינטליגנציה. "הטיסה האחרונה" של ג'ולי קלארק ניגש למשימה הזו בדיוק, ועומד בה בהצלחה רבה. הוא סיפק לי חוויית קריאה ממגנטת וסוחפת, כזו שגרמה לי לצלול פנימה ולסיים אותו תוך כמה שעות לא רצופות של קריאה במהלך השבת.
במרכז העלילה ניצבות שתי נשים הנמצאות במנוסה, כל אחת ועולמה המורכב. מפגש אקראי ביניהן בשדה התעופה מוביל להחלטה אימפולסיבית להחליף כרטיסי טיסה וזהויות, מתוך תקווה להיעלם ולהתחיל מחדש. אלא שהתרסקות המטוס עליו הייתה אמורה לעלות אחת מהן טורפת את הקלפים, ומאלצת את השורדת לנווט בתוך חייה הסבוכים של חברתה, חיים שמסתבר שגדושים בסודות ובסכנות משלהם.
נכון, אם בוחנים את המבנה העלילתי בזכוכית מגדלת, אפשר למצוא בו לא מעט צירופי מקרים ותפניות שלעיתים מרגישות מופרכות או רחוקות מההיגיון הצרוף. אבל האמת היא? לא אכפת לי, וזה חלק מהכיף בספרים כאלה מדי פעם. בסופו של דבר, העלילה מבחינתי היא לא העיקר, אלא צורת הכתיבה והדמויות. כשהכתיבה טובה וכייפית והדמויות מקבלות נפח אמיתי, לא משנה לי אם העלילה לא תמיד באמת הגיונית. קלארק מוכיחה כאן שההנאה מספר מתח אינה תלויה באמינות מתמטית של המאורעות, אלא ביכולת לגרום לנו להיקשר ולהאמין למי שצועד בתוכם.
הכתיבה פה חדה, ישירה ומדויקת. היא שומרת על דריכות ומתח מתמידים, אך לא מוותרת על עומק פסיכולוגי. הדמויות אינן פונקציות שטוחות המשרתות את העלילה, אלא נשים בעלות נשמה ופגיעות אנושית. העומק הזה הוא שהופך את החיבור הרגשי לאמיתי, ומעניק לסוף העצוב של אווה תהודה רגשית כנה ומכאיבה, כזו שמזיזה משהו עמוק בפנים ולא משאירה את החוויה סטרילית ונעימה בלבד.
בשורה התחתונה, מדובר במותחן פסיכולוגי מצוין, חכם וקולח. ספר שמספק חוויה מרוכזת ומהנה במיוחד עבור מי שמחפש דרמה מדויקת וקצבית שלא מוותרת על כתיבה איכותית ודמויות עגולות.

לפני 3 ימים•
★★★★★
•ליליאן די
מישהו יודע את שמי

מישהו יודע את שמי

לורנס היל

המפגש עם רומן היסטורי רחב יריעה העוסק באחד הפרקים האפלים ביותר של האנושות מציב מלכתחילה רף גבוה של ציפיות, לצד חשש כבד מפני משקולת רגשית שתכריע את חוויית הקריאה. "מישהו יודע את שמי" של לורנס היל מעמיד את הציפיות הללו למבחן מציאות מרתק, המפגיש את הקורא עם חוויה ספרותית מטלטלת שאינה אחידה בקצבה, אך רבת עוצמה ותהודה בסופה.
הרומן מגולל את סיפור חייה האפי של אמינאטה דיאלו, ילדה שנחטפת בגיל אחת-עשרה מכפרה במערב אפריקה, שורדת את תופת אוניית העבדים ונמכרת לעבדות בדרום ארצות הברית. דרך עיניה הפיקחיות אנו נחשפים לקונפליקט המרכזי של הישרדות הנפש והגוף בתוך מציאות דורסנית, כאשר כישוריה יוצאי הדופן בקריאה, בשפות ובמיילדות הופכים לכלי המאבק שלה בדרך אל החירות, על רקע התהפוכות הפוליטיות של מלחמת העצמאות האמריקאית.
כתיבתו של היל מאופיינת בעוצמה חושית ניכרת, אולם היצירה דורשת מהקורא אורך נשימה וחוסן פנימי. החלק הראשון של הספר מציג חוויה קשוחה מנשוא, כמעט בלתי ניתנת לקריאה מרוב מועקה, התעללות וטראומה סיזיפית. עם זאת, מי שיצלח את השער המאיים הזה יגלה שבחציו השני של הספר הקצב משתנה לחלוטין – העלילה הופכת לאקטיבית, זורמת וממגנטת, ככל שמינה הופכת מניצולה פסיבית לדמות משפיעה הלוקחת את גורלה בידיה ומנווטת בניו יורק הסוערת. היל מצליח לצלול לנפשה של הגיבורה באופן פנומנלי, ומעניק לה קול פנימי צלול המעוגן בערכים ובשורשים שנטעו בה הוריה.
אף על פי כן, דווקא על רקע הצלילה המפוארת הזו לנפש, בולט פער ספרותי צורם במערכת היחסים שלה עם בעלה, צ'קורה. בעוד שהקשרים של מינה עם דמויות אחרות לאורך הדרך מעוצבים לעומק ונוגעים ללב, הדינמיקה הזוגית הזו נותרת שטחית וחיצונית, נטולת דו-שיח פנימי מורכב, אפילו ברגעים שבהם התנאים מאפשרים זאת. חוסן הליטוש הפסיכולוגי של הקשר הופך את דמותו של צ'קורה לפונקציונלית בלבד, עד שרגע הבשורה על מותו חולף מבלי לייצר את התהודה הרגשית והזעזוע שהיו אמורים להתלוות אליו.
מנגד, המבנה הכללי של הרומן מוביל לקלוז'ר ראוי ומספק מאין כמוהו, המפצה על רגעי המועקה. הבחירה להעניק למינה סוף טוב בדמות מציאת בתה מייצרת תיקון רגשי עמוק ומפרק. ברגע המפגש הזה מתבהרת התמה המרכזית של הספר: ה"בית" עבור מינה אינו מושג גיאוגרפי – הוא לא נמצא באפריקה שאליה ניסתה לחזור, ולא בשום טריטוריה פיזית אחרת – אלא בתוך החיבור האנושי, המדמם והשלם עם בתה. הדימוי המצמרר של ילדיה כאיברים קטועים הגורמים לכאבי רפאים מוצא את ריפויו, והאיחוד מחדש מגדיר מחדש את מושג השייכות והנחמה.
שורה תחתונה: "מישהו יודע את שמי" הוא אפוס היסטורי חכם, מיוסר אך בסופו של דבר מרומם, המבוסס על מחקר קפדני ואותנטיות רבה. עבור קוראים המחפשים יצירות רחבות יריעה בעלות משקל מוסרי וספרותי שאינן חוששות לגעת בכאב אך יודעות להציע נחמה, מדובר בחוויה המותירה חותם עמוק.

לפני 3 ימים•
★★★★★
•ליליאן די
חוף רפאים

חוף רפאים

טאנה פרנץ'

הגישה אל "חוף רפאים", ספרה הרביעי של טאנה פראנץ' המתורגם לעברית, לוותה בציפיות מוגדרות היטב. אחרי היכרות מוקדמת עם ספריה – שחלקם היו טובים מאוד ואחד מהם ("דומות") הותיר טעם מאכזב – ברור היה שהכתיבה של פראנץ' היא תמיד ערובה לאיכות משובחת. אלא שנקודת הזינוק כאן הייתה מגומגמת למדי. מאה העמודים הראשונים דרשו אורך רוח, והבלש המצטיין, מייקי קנדי, לא עורר שום זיכרון ראשוני. רק הערת המתרגמת בתחתית העמוד הציפה את ההקשר המדויק: מדובר באותו בלש קשוח וחמוץ מ"בית מספר שש עשרה", זה שבעיקר זכור כמי שלא הפסיק לרדת על הגיבור של הספר ההוא. הבחירה להציב דווקא את הדמות המשנית, המעצבנת והנשכחת הזו במרכז הבמה יצרה סקרנות, אך הפתיחה נותרה כבדה, יבשה וממוקדת מדי בפרוצדורה משטרתית.
במרכז העלילה עומד רצח אכזרי של בני משפחה בתוך שכונת הרפאים המודרנית והחצי-נטושה "באלבריגן" – עדות אילמת לחלומות של מעמד הביניים שהתרסקו בעקבות המשבר הכלכלי. קנדי וחניכו הצעיר נשלחים לפענח את התעלומה, ומה שמתחיל כחקירה טכנית ומייגעת לפרקים, הולך ונסגר על הדמויות ככל שהשממה והאטמוספירה הקלאוסטרופובית של המקום מחלחלות פנימה.
איכות הכתיבה של פראנץ' היא העוגן המרכזי שנושא את הספר על גבו ומונע ממנו לשקוע. היא מצליחה לרקום דיאלוגים נהדרים ומלאי סאבטקסט, המצילים את העלילה מדשדוש ושומרים על עניין רציף גם כשהספר מרגיש "סבבה" בלבד. עם זאת, לאורך מרבית הדרך, הדמויות נותרות על פני השטח והעומק הפסיכולוגי המיוחל מבושש לבוא. קנדי מתגלה כטיפוס נוקשה, יהיר ומלא בעצמו, והחדירה לחיים הפרטיים שלו מרגישה פונקציונלית בלבד. אפילו חומרי הנפץ הרגשיים של עברו – אמו שהתאבדה באותו חוף ממש ואחותו הקטנה דינה הלוקה בנפשה – מוצגים כמעט כרשימת מכולת ביוגרפית, מבלי לייצר את אותו עימות פנימי חריף שיפגיש את מייקי עם עצמו.
אלא שדווקא בישורת האחרונה, פראנץ' מוכיחה את האומנות שלה ומספקת תפנית פסיכולוגית פנומנלית שמצדיקה את הקריאה כולה. פיצוח התעלומה והגילוי המצמרר של מה שאירוע באמת בין כותלי הבית – תיאור טוטאלי, עוכר שלווה ומדהים של אובדן שפיות – חודרים עמוק מתחת לעור. הדרך שבה פראנץ' מתארת את קריסת הנפש באותם רגעי אימה היא מלאכת מחשבת של כתיבה חושית, שממחישה באופן מדויק כיצד האובססיה והלחץ הובילו לחורבן הטוטאלי.
המהלך הזה מטלטל לחלוטין את הגיבור עצמו. דרך המפגש המזעזע עם הטירוף והבנת המנגנון הפסיכולוגי של האסון המשפחתי, קנדי חווה סוף סוף את הסגירה הפנימית שהייתה חסרה לו לאורך כל הדרך. הוא פתאום מבין מהו אובדן שפיות אמיתי, ומתוך השבר הזה מגלה חמלה עמוקה שלא הכיר קודם – הן כלפי המתרחש בזירת הפשע והן כלפי אמו, ואחותו דינה, שבילדותה, הייתה שם עם אמן בזמן שהיא הטביעה את עצמה בים, ומאז גם היא לוקה בנפשה. הבלש הנוקשה והאטום עובר השתנות, לומד להביע רגש, מוצא את האומץ להתפטר מהמערכת ומשיב לעצמו את שפיותו. המבנה המוקפד של הסוף מעניק קלוז'ר רגשי עמוק ומפצה על הרידוד הראשוני. בשורה התחתונה, "חוף רפאים" דורש סבלנות, אך בזכות כתיבה משובחת וסיום שמפצח את הנפש ולא רק את התעלומה, הוא מספק חוויה ספרותית חכמה שראויה להתמדה.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליליאן די
בנותיו של שומר המגדלור

בנותיו של שומר המגדלור

ג'ין פנזיוול

הקריאה ב"בנותיו של שומר המגדלור" נפתחת בצורה מרהיבה, מסקרנת ומבטיחה במיוחד. השפה העשירה והיופי הלשוני המהפנט שובים את הלב כבר מהעמודים הראשונים, כשהם עוטפים את הקורא במסתורין עמוק שבו הפרטים אינם מתפענחים מיד – וזהו בדיוק חלק ניכר מהקסם ומהכיף שבפתחה של היצירה. עם זאת, נקודת הזינוק הזו חושפת גם דיסוננס פנימי מורכב: המעבר החד אל קולה המודרני, הציני והבועט של מורגן בהווה עורר בתחילה חשש אמיתי מפני מפגש עם דמות מתבגרת שבלונית ונוסחתית, כזו שעלולה להחריב את האטמוספירה הסמיכה והאולד-סקולית של העבר, המהדהדת יצירות כמו "אור בין האוקיינוסים". אך ככל שהדפים מתקדמים, החשש מתפוגג לחלוטין והניגודים הללו מתגבשים לכדי חוויה ספרותית מפעימה.
העלילה נסובה סביב מגדלור מבודד וסודות משפחתיים עמוקים, שתחילתם באירועים סוערים בעבר הרחוק ובמציאתה של תינוקת חסרת ישע בעריסה בתוך סירה שנפלטה אל החוף. חלוף השנים והבידוד המוחלט מול הים הגדול מייצרים טשטוש גבולות עמוק ומארג מפותל של זהויות, שקרים והקרבה, שפרטיו נשמרים בקנאות לאורך דורות. פקעת המסתורין הזו מתחילה להתיר את עצמה רק עשרות שנים לאחר מכן, כאשר מפגש אקראי בבית אבות בין אישה מבוגרת ועיוורת לבין מורגן, נערה פגועה משולי החיים, מניע מסע גילוי משפחתי מטלטל שבו העבר וההווה שזורים זה בזה באופן בלתי נפרד.
הספר כתוב בצורה יוצאת מן הכלל והוא מצטיין בכל היבטיו. הכתיבה נהדרת, עשירה ומלוטשת, ושופעת תיאורי נוף וטבע מופלאים ומרהיבים שהופכים את הים והסערות להד ישיר של מערבולות הנפש. מעבר ליופי הסגנוני, היצירה מציעה עומק פסיכולוגי נדיר דרך דמויות עגולות שנוגעות בנימי הנשמה ומזיזות בה משהו עמוק ומהותי. התפתחותה של מורגן מעוררת אמפתיה עצומה; מתחת למעטה הציני והמחוספס מתגלה נפש מהממת ומרגשת שהחיים פשוט לא האירו לה פנים, והפיכתה מנערה תלושה לאישה המגלה את שורשיה כתובה ברגישות יוצאת דופן. לצדה, דמותה המקסימה של אמילי היא מלאכת מחשבת פסיכולוגית; דרך התפיסה החושית והשונה שלה את המציאות, הספר משרטט דיוקן אותנטי, עדין ומפעים של אדם על הרצף האוטיסטי בתקופה שלא ידעה להעניק לכך הגדרות, מילים או הכלה.
החיבור הרגשי שהספר מייצר הוא עוצמתי ותובעני, ומסע הפענוח ההיסטורי של גבורה נשית, יתמות והקרבה מונע מתוך תהודה רגשית גבוהה שאינה מותירה את הקוראת אדישה. בניית העלילה והמסתורין האופף אותה מחזיקים את העניין בצורה מושלמת, והחוטים כולם נטווים ביד בטוחה ורגישה לכדי סגירת מעגל שלמה, נוגעת ללב ומלאת קתרזיס באפילוג, המעניקה ריפוי אמיתי לדמויות ולמשפחתן.
השורה התחתונה היא ש"בנותיו של שומר המגדלור" הוא ספר מופלא, חכם ומרתק, המוכיח כי כתיבה משובחת, תיאורי טבע נפלאים ודיוק פסיכולוגי עמוק יכולים ליצור דרמה היסטורית מהדרגה הראשונה. זוהי יצירה רוויית יופי שקט ורגש מדויק, שנוחתת ישר בלב ונשארת עם הקוראת זמן רב לאחר שהסתיימה הקריאה. מומלץ בחום לכל מי שמחפש ספרות איכותית ומקורקעת שאינה מתפשרת על עומק אנושי.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליליאן די
מכתבים מחבל שמפאן

מכתבים מחבל שמפאן

קייט מקינטוש

אל "מכתבים מחבל שמפאן" ניגשתי עם לא מעט חשש, כמעט כמו רולטה רוסית ספרותית. הרשתות החברתיות סערו סביבו והבטיחו בשורה גדולה, אך המבנה המוכר של רומן היסטורי בעל שני צירי זמן עורר אצלי מיד את החשד המוכר מפני יצירה בנאלית ונוסחתית. אלא ש-20 העמודים הראשונים סיפקו הפתעה מוחצת ומטעה: הכתיבה הרגישה מושחזת, חותכת וצינית, והדמויות הפגינו מנעד רגשי שעורר שקיקה לקרוא כל משפט. לצערי הרב, הרושם הראשוני והמבטיח הזה לא שרד את מבחן המציאות. הספר לא הצליח להחזיק מעמד מעבר למעטפת המלוטשת שלו, ומה שהחל כהבטחה גדולה התגלה בסופו של דבר כחוויה ספרותית מאכזבת ובינונית למדי.
### תמצית העלילה
הסיפור נע על שני צירים מקבילים ומחפש לטוות חוט מקשר בין נשים בעידנים שונים. בהווה, נטלי, גרושה טרייה שבורחת משיקגו לפריז כדי לשקם את חייה, מוצאת דוכן ספרים על גדות הסן ומגלה קובץ מכתבים של האלמנה קליקו. כאשר המציאות הפריזאית של נטלי משנה כיוון באופן מפתיע והיא מוצאת את עצמה מול משבר אישי חריף, היא משנה פאזה: היא הופכת את מילותיה של האלמנה לנר לרגליה ויוצאת למאבק אקטיבי כדי להחזיר מלחמה שערה, לפעול ולא לוותר. במקביל, בעבר, אנחנו נחשפים לקורותיה של בארב-ניקול קליקו בצרפת של שנת 1805, המנסה לבנות מורשת ומותג שמפניה עילית בעיצומו של עולם גברי קשוח, מתחרים אגרסיביים ואיומי מלחמה.

אי אפשר לקחת מקייט מקינטוש את העובדה שהספר כתוב טוב ברמה הטכנית. השפה קולחת, הניסוחים מהוקצעים והקצב מהיר, אך שם פחות או יותר מסתיים הערך הספרותי שלו. מה שהתחיל כהבטחה לקול פנימי חריף של נטלי, קרס מהר מאד לבנאליות קיצונית, לעוסה ומאולצת. הקול הפנימי שלה פשוט הפסיק לגעת בלב, המציאות שלה הפכה לבלתי אמינה, והניסיון המיוזע של הסופרת "לגעת בנקודה" החטיא אותה לחלוטין והותיר תחושת סטריליות.
הפספוס הגדול ניכר גם בציר ההיסטורי של האלמנה קליקו. למרות נתוני הפתיחה של דמות מסקרנת שכתובה באמת טוב, העלילה בעבר פשוט סירבה להתפתח. לא קורה שם יותר מדי; הסיפור נותר תפל, יבש ולא "ג'וסי" בכלל, מה שגרם לאובדן מוחלט של הסבלנות כלפי קו הזמן הזה.
החלק המותח שהתפתח באמצע הספר, ועורר תקווה זמנית לעלילה חכמה עם שיניים, התמסמס לקראת הסוף והפך למשעמם וחסר טעם. העלילה סובלת מצפיות מוחלטת ומחוסר תעוזה: החשדות המיידיים שעלו בי לגבי הדמויות המקיפות את נטלי והמניעים האמיתיים שלהן התבררו כנכונים ומדויקים, מה שנטל מהספר כל אלמנט של הפתעה והפך אותו לקלישאתי להחריד. חולשתו המבנית של הספר מתעצמת בשל חזרתיות מעיקה ומאולצת ברפרנסים בין הזמנים – חבל שנטלי מזכירה בכל רגע נתון את "האלמנה שאמרה ככה" כדי להצדיק את פעולותיה שלה. החיבור הזה הרגיש כמו מניפולציה של ספר עזרה עצמית ולא כמו חוט מקשר פסיכולוגי מהודק. הספר נותר חוויה מנותקת רגשית, ללא תהודה וללא פעימת לב אמיתית.
### שורה תחתונה
"מכתבים מחבל שמפאן" הוא ספר בינוני למדי, שמתחיל כבשורה גדולה ומסתיים באכזבה צפויה ומאולצת. הוא אמנם כתוב היטב ומלוטש סגנונית, אך הוא חסר עומק פסיכולוגי, נטול מעוף עלילתי ורווי קלישאות ז'אנריות. קוראים המחפשים דרמה היסטורית סמיכה או יצירה חכמה שתחולל ריסוק רגשי אמיתי, ימצאו כאן רק נוסחה מסחרית שטוחה שאינה מותירה חותם.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליליאן די
מכתבים מברלין

מכתבים מברלין

קתרין ריי

ניגשתי אל "מכתבים מברלין" עם סקרנות רבה וציפייה לפגוש תקופה היסטורית מרתקת שכמעט ולא קוראים עליה בפרוזה – מזרח ברלין של המלחמה הקרה תחת צלו של משטר השטאזי. המפגש הראשוני עם הספר אכן הבטיח רבות, אך המציאות חשפה פער כואב בין פוטנציאל דרמטי אדיר לבין ביצוע שנותר מרוחק ומנוכר. לאחר קצת יותר ממאה עמודים של ניסיונות חוזרים ונשנים למצוא עוגן בסיפור, מצאתי את עצמי מניחה אותו בצד ובוחרת בנטישה.
### תמצית העלילה
הסיפור נע סביב לואיזה, החיה במערב, ומגלה יום אחד סדרת מכתבים סודיים המערערים את כל מה שידעה על עברה ועל משפחתה שנותרה מאחורי חומת ברלין המבוצרת. הגילוי שולח אותה למסלול התנגשות עם עולם אפל של פענוח צפנים, שקרים היסטוריים וריגול דורסני, בעיר שבה כל לחישה עלולה לעלות בחיים.

קתרין ריי היא ללא ספק ארכיטקטית קוגניטיבית מוכשרת. היא מצליחה לשרטט את זרם המחשבה של הדמויות שלה בצורה רהוטה, קריאה ומאוד זורמת, והמעבר לסיפור בגוף ראשון מנקודות מבט שונות משרת את המבנה היטב. אלא שפה גם טמונה ההתרשלות הגדולה של הספר: הדמויות פועלות ומחשבות את עצמן לדעת, אך הן חסרות דופק רגשי.
ברגעי שיא דרמטיים – כמו הרגע שבו לואיזה מגלה ששיקרו לה אודות אביה והוא למעשה חי, או התיאור של האם המבריחה את בתה הקטנה מעבר לחומה – הלב של הקורא נותר אדיש לחלוטין. במקום רעידת אדמה רגשית, אנחנו מקבלים מסלול ריצה של מחשבות אנליטיות ויבשות. הדמויות מתנהגות כמעט כמו רובוטים; מתואר שהן שבורות, אך השבר הזה לא עובר את מסך הנייר והתחושה היא של אבן קשה. כדי שסיפור כזה יעבוד, החומה המנגנונית והקרה חייבת מדי פעם להיסדק ומשהו אנושי צריך לפרוץ החוצה. כאן, הכל נשאר סטרילי, מחושב וקר כמו גרמניה עצמה. דמות אינה יכולה להיות רק סך מחשבותיה ופעולותיה, היא חייבת להישען על הלב, וכשהלב חסר – הקריאה הופכת למטלה משעממת.
### שורה תחתונה
ספר בעל נתונים טכניים מצוינים וכתיבה אינטליגנטית של מחשבות, שסובל מניכור רגשי עמוק ומפספס את האגרוף בבטן שהיה אמור להעניק. מומלץ רק למי שמחפש תיעוד היסטורי שכלתני ומוכן לוותר מראש על הנשמה של הסיפור.

לפני שבועיים•
★★★★★
•ליליאן די

ביקורות נוספות על "בית מספר שש עשרה"

בית מספר שש עשרה

בית מספר שש עשרה

טאנה פרנץ'

****




המתרגם של הוצאת "מודן" הביט בשעון. ארבע וחצי. הזמן פאקינג לא זז. בארוחת הצהריים הוא ירד על ג'חנון ועכשיו הפחמימות הריקות טיפסו לו במעלה הגרון ואיימו להוריד אותו ביגון שאולה. הוא ישב אל השולחן, הביט למעלה, נשף בתסכול, קם לקחת קפה שרק הגביר לו את הצרבת, גירד בפדחתו וחשב על איך לעזאזל הוא מתרגם את "Faithful Place" לעברית. הוא ניסה לגולל בראשו את העלילה, והבין שאין לו, פשוט אין לו רעיון. יאללה, יש שם משהו על בית מספר שש עשרה. הרי זה הבסיס לכל מה שקורה שם. נכון, זה לא מה שחשוב בספר וזה לא אומר כלום על שום דבר. נכון שזה ג'נרי וסתמי. אבל כבר ארבע שלושים ואחת ועשרים וארבע שניות והזמן פאקינג לא זז. יום שלישי היום. שיהיה "בית מספר שש עשרה". טאנה פרנץ' גרה באירלנד. היא לא תתלונן.

****

הגרפיקאית של מודן ישבה ליד המחשב ובהתה בכותרת. "בית מספר שש עשרה". היא קראה את התקציר בפעם החמישית. אירלנד, נער רוצה לברוח עם אהובתו מעיירת פועלים כדי להגשים את חלומם להיות נערי במה באנגליה. רומנטי. זה הזכיר לה את הסרט ההוא שהיא אהבה, נוטינג היל. בית מספר שש עשרה בית מספר שש עשרה... נוטינג היל... טוב, שיהיה דלת אדומה עם צרור מפתחות במנעול. מה יותר ביתי מזה?

****

תהרגו אותי, אני לא מבין איך האנשים האלה קמים בבוקר.

****

בחודשים האחרונים רצו פה כמה סופרלטיבים על טאנה פרנץ'. אז נכון שהיא נשמעת כמו הבת-דודה של אנה פרנק, ועיצוב העטיפה צורח למרחקים "מותחן שגרתי", אבל נראה שבכל זאת ניתן צ'אנס. בכל זאת, אנשים שאני סומך על דעתם וזה.

****

טאנה פרנץ' עושה כאן את הבלתי ייאמן - היא סופרת אישה שכותבת כשוטר-סמוי זכר בגוף ראשון, בלי שהצלחתי לאתר לכל אורך הספר זיוף משמעותי אחד בעניין המגדר, ואפילו עוד יותר מפתיע - גם לא קלישאות או טעויות שרווחות אצל נשים שחושבות שהן מבינות איך גברים חושבים. זה בפני עצמו הוא הישג אדיר, אולי חסר תקדים. הדמות של פרנק ("פרנסיס") מאקי היא נפלאה. עגולה, מרובדת, עמוקה, מחוספסת אבל רגישה, עם עבר בעייתי והווה בעייתי עוד יותר. גם שאר הכתיבה של טאנה פרנץ' בספר הזה ראוייה לציון. תיאורי השכונה, האנשים החמים, המשפחתיות האירית הקתולית המהבילה, בד בבד עם הצד האפל שלה, עוברת בגרון חלק לגמרי, כמו וויסקי מיושן בחביות עץ אלון. נכון שזה לא בדיוק ספר מתח, ונכון שאני לא יודע בדיוק תחת איזו קטגוריה להכניס אותו - בלשי/מסתורין/עממי/מתח/דרמה? הוא נוגע בכולם, ומשיק לעוד, אבל זה לא חד-משמעי, ואני חי בשלום גם עם הז'אנר המעורפל הזה.

מומלץ.

****

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בית מספר שש עשרה

בית מספר שש עשרה

טאנה פרנץ'

לפני כמה שנים פגשתי בכנס בקליפורניה מישהו מאירלנד. היה יום חורפי וקפוא, ואותו אירי הסתובב לו שמח בטישרט קצר. דיברנו על כוס גיניס (אלא מה) והוא הסביר לי שבדבלין בחורף אין לו שום סיכוי למצוא בוקר מתאים לריצה בחוץ. אמרתי לו שבישראל אי אפשר לרוץ בחוץ בקיץ כי חם מדי, ושבקיץ הישראלי אני כל הזמן בחדר ממוזג. הוא היה המום מהרעיון שיכול להיות כל כך חם במדינה שיש בה מחקר מדעי...
מאז שמורה לי פינה חמה בלב לאירלנד, כך שכשנתקלתי בספר המתרחש במדינה ההיא שמחתי.

פרנסיס מאקי גדל בעיירה קטנה, בבית בו אב אלכוהוליסט ומכה ואם מסרסת הקוטלת כל נסיון להצליח. לבסוף הוא בורח מבית הוריו, ומתנתק מכל משפחתו (למעט אחות אחת) למשך 22 שנים. הוא הופך לבלש משטרה בדבלין וחי חיים שאין בהם לכאורה דבר עם ילדותו, עד שעברו משיג אותו והוא נאלץ לשוב לשכונה שבה גדל כדי לפענח את תעלומת היעלמה של אהבתו הראשונה עימה התכונן לברוח.

הבלש מאקי הוא לא בלש מצטיין, הוא לא כוכב עולה בשמי המשטרה המקומית. אין לו יכולות יוצאות דופן, לא פיזיות ולא שכליות. בקיצור, הוא לא ג'ק ריצ'ר וגם לא דייב גרני. תכונותיו אלו שבו את ליבי ונשאבתי בקלות לספר. פרנץ' יוצרת דמות אמינה ואנושית, שיש לה חולשות, וקל להזדהות איתה. בסביבה שבה גדל מאקי, סביבה של פושעים קטנים ומובטלים, אלכוהוליסטים וסתם בטלנים, להיות בלש משטרה זה הישג אדיר. ומצד שני, בלש משטרה הוא האדם השנוא ביותר עלי אדמות. כמעט השטן בהתגלמותו.

עבור פרנץ' תעלומת המתח היא רק "תירוץ" כדי להעמיק לתוך הדמויות, לתהות על אנשים ומניעיהם ולעלות תהיות נוקבות על החיים. עד כמה משפיעה עלינו הילדות? הבית שבו גדלנו? האם ניתן לצאת ללא שריטות עמוקות מבית הרסני? ואם נברח וננתק קשר, האם זה יעזור?
מי שמחפש כאן תעלומה מקורית זה לא הספר הנכון לו. פרנץ' לא מנסה להדהים את הקורא בתעלומה הנראית בלתי אפשרית וחסרת פתרון המדרבנת את הקורא להמשיך בקריאה תוך כדי תהיה "איך הוא עושה את זה לעזאזל!"
הרוצח אינו בהכרח "רשע", ובכלל, אין ממש טובים ורעים בספר הזה. הדמויות, כמו בחיים, מורכבות. יש הרבה אפור בספר, גם בלב האנשים, וגם במזג האוויר האירי הסגרירי תמידית.

ובכל זאת, ולמרות זאת, מצאתי את עצמי קוראת בנשימה עצורה ולא יכולה להניח את הספר מהיד, שואלת את עצמי את אותן שאלות שמאקי מתחבט בהן. עד כמה העבר הוא באמת רק עבר? עד כמה אפשר להגן על ילדנו ולמנוע פגיעה בהם? עד כמה הם חזקים להתמודד מול המציאות אותה אנו מנסים ליפות עבורם? מאקי מנסה לגונן על בתו ככל יכולתו ומנתק אותה לחלוטין ממשפחתו, מקווה שהסביבה השונה בה היא גדלה והעובדה שהיא לא חשופה להשפעות ההרסניות של ילדותו יגרמו לגנים החבויים בה שלא להתגלות. אבל, וכאן ספויילר קטן, הוא מגלה שבתו רוצה להכיר את שורשיה וההיכרות הזו, כצפוי, אכן פוגעת בה. ומאקי לא יכול למנוע את הסבל והדמעות שבתו צריכה לעבור בדרך להתבגרות.
בקטעים האלה קראתי ובכיתי. אני לא חושבת שיש הורה שישאר כאן אדיש. מי מאיתנו לא היה רוצה לחסוך לילדיו את כאב ההתבגרות וההתפכחות, ובכלל כל סוג של כאב? אין כאב כמו כאב על סבלו של ילד, ואין שמחה כמו זו הבאה מלראות אותם מצליחים להתגבר למרות כל חששותינו.

ספר מתח מותח מרתק ועמוק, המנפץ דיעות קדומות על הז'אנר הזה.

(ותודה ליעל שבזכות הביקורת שלה הגעתי לספר)

לפני 14 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
בית מספר שש עשרה

בית מספר שש עשרה

טאנה פרנץ'

ב"לבד ביער" בראה פרנץ' את הבלש רוב ראיין וציוותה אליו את הבלשית קאסי מדוקס. ב"דומות", ראיין פרש ופרנץ' הזיזה את קאסי אל קדמת הבמה והיא פתרה את התעלומה בעזרת פטרונה, הבלש פראנק מאקי, המשרת במחלק הסמויים. ב"בית מספר 16", מאקי הוא הגיבור ויש לו מפגשים קצרים וטעונים עם הבלש סקורצ'ר קנדי, שהופך לגיבור הראשי ב"חוץ רפאים". חלופת תפקידים זו והשימוש בגיבורי משנה כגיבורים ראשיים בהטיית זרקור אמינה, היא אחד המאפיינים החשובים בטוויית הסיפורים של פרנץ'. שיטה זו מקנה אמינות לדמויות, נופחת בהם חיים, מקנה להם נפח היסטורי ורבדים פסיכולוגיים.

פרנק מאקי גדל במשפחה חמה, אך מתעללת פיזית ורגשית, אוהבת וחונקת, קולנית ונטולת פרטיות. המשפחה הייתה נתונה למצבי הצבירה של האב: יבש ויציב, או ספוג באלכוהול, עובד בעמל כפיים מזדמן וזמני או שפוך במיטתו המצחינה והכרתו מעורפלת. עולמו של מאקי היה חלל רועש של צעקות וקללות, חיבה סלקטיבית, מחסור תמידי ורצון לגונן: איש על אחיו, אם על ילדיה, הילדים על אביהם ועל אמם וכולם ביחד על שמה הטוב של המשפחה, מטרה בלתי אפשרית בשכונה קהילתית, שבה כולם ידעו הכל.

פרנק מאקי הוא בלש ביחידה הסמוייה, בן למשפחה קתולית, מסורתית, ממעמד הפועלים, שנישא לעורכת דין ממעמד גבוה משלו. השאיפה להתנתק מעברו מולידה נישואים אוהבים, אך בעייתיים והזוג מתגרש. לפרנק אין כמעט חיי משפחה זולת בתו, שנמצאת אצלו בסופי שבוע על פי הסכם משמורת, אך לעיתים קרובות עבודתו המשטרתית קוראת לו לדגל על חשבון הזמן המועט שבו הוא מבלה עם בתו. מכל המשפחה הוא שומר על קשר דליל ודק רק עם אחותו הקטנה, מסיבות שיתגלו במהלך קריאת הספר.

כשהיה בן תשע עשרה, תכנן לברוח לאנגליה עם אהובתו רוזי. הוא חיכה בנקודת המפגש, אך היא לא הגיעה. אירוע מכונן זה אחראי לבחירות של חייו, אלא שעשרים ושתיים שנה אחר כך, אחותו הקטנה, שכבר איננה קטנה, מתקשרת כדי להודיע לו כי מזוודתה של רוזי, על חפציה המעופשים ומתפוררים, התגלתה קבורה בבית נטוש בשכונת ילדותם. מאקי נשאב אל החקירה ובתוך כך יתמודד עם עברו ועם עברה של משפחתו.

טאנה פרנץ' היא סופרת חברתית, לא פוליטית. ולמרות שאירלנד מעוררת בנו אסוציאציה מיידית של בעייה פוליטית-דתית סבוכה, ספריה אינם נוגעים בה, אולי מפני שהם מתרחשים בדבלין ופרבריה. פרנץ' מחוייבת לבעיות חברתיות, לא כמגוייסת שכותבת פמפלט, אלא כסופרת דקת אבחנה, מעורבת ורגישה. לספריה יש ערך מוסף וניתן להגדירם רומנים שציר העלילה שלהם הוא סיפור בלשי.
התלבטתי בין ארבעה לחמישה כוכבים. על הכתיבה המצוינת, הדמויות, האווירה האותנטית וכל השאר, חמישה כוכבים.
אז על מה הורדתי כוכב אחד? בעצמי לא יודעת.

לצערי, גיליתי פרט שגוי אחד בסיפור הבלשי, ואני מרשה לעצמי לציין אותו. כי אלה שלא קראו, לא יבינו אותו ממילא. כשפרנק מתעמת עם הרוצח, הוא שואל אותו: למה השארת את העמוד הראשון של המכתב במקום ההוא? עובדה שאיננה נכונה, כמובן. חזרתי לקרוא שלוש פעמים את הקטע שבו מתגלה המכתב על תוכנו ואת העימות בין פרנק והרוצח ויש פה טעות חמורה. הרוצח השאיר במקום את העמוד השני של המכתב ולא את הראשון. יכול להיות שהטעות נפלה בתרגום, מפני שפרנץ', ברשימת התודות נותנת קרדיט לאנשים רבים, ואין סיכוי רב שאיש מהם לא הבחין בשגיאה.

ואתם, רויטל, פפריקה ואלון? אה?...

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אפרתי
בית מספר שש עשרה

בית מספר שש עשרה

טאנה פרנץ'

טאנה פרנץ' כותבת ספרי מתח כאילו היתה כותבת רומנים. לא לה ספר מתח דק גיזרה, מרוכז בעלילה, כשסצנה רודפת סצנה עד סוף הסיפור, הקושר כיאה את כל הקצוות. פרנץ' כותבת סיפורים על אנשים ורוב דמויותיה הן דמויות מורכבות, שהפיענוח שלהן חשוב לא פחות מפיענוח התעלומה, והקוראים חלוקים בדעותיהם לגבי הדמויות: הן טובות? הן רעות? הן גם וגם, כמו במציאות.

הפעם הגיבורה היא החברה האירית - ליתר דיוק שולי החברה האירית, אנשים שחיים בשכונת עוני, עובדי צוארון כחול או מובטלים עם יותר מדי אלכוהול ופחות מדי תקווה. ילדים גדלים במקום ההוא להיות פועלים, להתחתן צעירים ללדת ילדים (בתקופה עליה נכתב הסיפור קונדומים היו מחוץ לחוק באירלנד) שבהגיע תורם גם הם יולידו פועלים שחורים לתפארת הדת (הקתולית) והכלכלה המקרטעת. יש כמה ערכים שהם ייהרג ובל יעבור בשכונה הזו: "בלי שוטרים!" את הבעיות פותרים לבד. ו"המשפחה מעל הכל!" - גם זו המעוותת וההורסת את חיי חבריה.

הסיפור מרתק ומותח מאד. נערה נעלמה כשהיא בדרכה לעזוב את הבית עם בן זוגה. 22 שנים מאוחר יותר מקבל בן הזוג - שניתק כל קשר עם משפחתו ועם השכונה - הזדמנות לפתור את התעלומה ולקבל את חייו מחדש - תמורת מחיר אישי גבוה וצמצום יכולתו לבחירה חופשית.
פרנץ' כותבת טוב, בונה דמויות מוצקות ואמינות, שיכנעה אותי שסיפור כזה יכול היה לקרות באותה חברה ששירטטה. למרות שהסיפור עוסק בשוליים הלא נורמטיביים, קל מאד להזדהות עם הגיבורים ולהבין את מניעיהם. אהבתי והתעניינתי. מי שאוהב ספרי מתח שעוסקים במניעים של אנשים, יהנה כנראה מהספר הזה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•yaelhar
בית מספר שש עשרה

בית מספר שש עשרה

טאנה פרנץ'

"נערה מבית טוב פוגשת בבחור בלי בית
רחבת הריקודים מוארת למחול מסוכן"
(רחבת הריקודים/יענקל'ה רוטבליט)

כן, יש בו משהו קלישאתי, בפרנק מאקי, גיבור בית מספר 16.
גדל בשכונת עוני, במשפחה לא מתפקדת++.
ברח מהבית ובנה את עצמו בעשר אצבעות.
התחתן עם בחורה ממעמד גבוה, וכצפוי - הנישואים לא החזיקו מעמד.

בנוסף לכל זה, פרנק הוא בלש, כך שהתפרקות נישואיו ויחסיו הבלתי פתורים עם אשתו לשעבר הם ממש חלק מחוקי הז'אנר, יחד עם הנטייה שלו לא לציית לחוקים ולכללים ולעשות הכל בדרך שלו.

בעצם, הייתי כבר באמצע שני ספרים אחרים כשלקחתי את הספר הזה מהספריה, ומן הראוי היה שהוא ימתין לתורו בסבלנות. אבל כמו פרנק, גם הספר לא טרח לציית לחוקים, נדחף בתור והכריח אותי "רק להתחיל" ואז "רק להפוך עוד עמוד" ו"רק עד סוף הפרק" עד לסוף הצפוי מראש.
וכל זה, בהשפעת "בלב היער", שהמשיך ללוות אותי ימים אחרי הקריאה ודחף אותי לקרוא עוד ספר של טאנה פראנץ'.

והסוף?
הסוף, כמו שאמרתי, צפוי מראש.
גם שעות השינה החסרות עד שהגעתי לעמוד האחרון, וגם, לצערי, סוף הספר, כלומר, מאחר ואנחנו מדברים על הז'אנר הבלשי - דמות הרוצח.

אבל רגע, נעשה את זה מסודר:
בדומה ל"בלב היער" גם כאן עומדת במרכז הספר דמות של בלש במשטרה.
גם כאן הוא משתתף, בניגוד לכללים, בחקירה המעמתת אותו עם העבר שלו.
כאן, התעלומה העומדת במרכז הספר היא היעלמותה של אהובת נעוריו של פרנק, רוזי, שלאורך השנים הוא הניח שנטשה אותו.
גם כאן, השאלה האם גילינו את הרוצח מראש או לא, פחות משמעותית מהמקובל בז'אנר, כי הרוצח הוא לא העיקר. העיקר הוא התהליך אותו עובר הגיבור. העימות של הגיבור עם השדים הפרטיים של עצמו.

ב"בלב היער" החקירה הלכה ועירערה את הגיבור.
כאן - היא נותנת לו הזדמנות לבניה ולשינוי.
כי לאורך החקירה, פרנק יגלה שדברים בהם האמין לאורך כל חייו, בין אם מדובר בסיבה לנטישתה של רוזי ובין אם מדובר בסיבות להתפוררות נישואיו, אולי שונים מכפי שחשב שהם, ומכאן נפתח הפתח לשינוי הנתיב אליו פנו חייו.
וכך, הקלישאות מתחילת הספר מתחילות גם הן להתערער מעט.

עדיין, לטעמי "בלב היער" היה טוב יותר.
הגיבור היה מעניין יותר, התעלומה היתה מותחת יותר.
אבל גם כאן - לא יכולתי להפסיק באמצע.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רויטל ק.
בית מספר שש עשרה

בית מספר שש עשרה

טאנה פרנץ'

ספר סוחף, מרגש, פוצע, יותר מתרתי משמע.
הספר כובש אותך ממש מההתחלה. הוא נע קדימה ואחורה בזמן - משנת 1985 ועד ההווה המתרחש ב-2007.
גם אם ה"פתרון" של סיפור המתח לא היה קשה לניחוש, עדיין הכתיבה הטובה ומערכות היחסים המסובכות והמפותלות בין כל הדמויות משאירות אותך במתח.
התיאור של יחסי האהבה בין הגיבור המספר לבין אהובתו הישנה, שעד היום חשב שזרקה אותו, נוגע ללב.
תיאורי האלימות במשפחה, מחליאים כצפוי, אבל הם כנראה חלק בלתי נפרד מהסיפור ומפתרונו.
בסופו של דבר, חלק מן הדמויות מקבלות את המגיע להן, וחלק מן הקצוות נותרים בלתי קשורים, כך שכל אחד יכול להשלים על פי דמיונו את ההמשך.
בסוף הספר אתה מקווה שיקרו לגיבור דברים טובים, וזה כנראה מה שמשנה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•מיכל
בית מספר שש עשרה

בית מספר שש עשרה

טאנה פרנץ'

יו נסבו האירית. כך אני רואה אותה. גם בה, כמו בו, התאהבתי.

ספר שנוגע באנשים, בקהילה, במשפחה ובעיקר בחיים כפי שהם. בלי לייפות. בלי להגזים.
עלילת הספר מתארת את פרנסיס מאקי, שוטר ממשטרת דבלין, שניתק כל קשר עם משפחתו לפני שני עשורים.
הוא מקבל יום אחד שיחת טלפון מאחותו שמחזירה אותו בתוך רגע עשרים שנה אחורנית, ללילה שבו תכנן לברוח עם אהובתו, אך האהובה נעלמה באותו הליל והוא ברח לבדו.
לאן היא נעלמה?

המתח אכן מותח אך לא מהווה את עיקר המשקל בספר.
הספר נכנס לנימים הדקים של החברה האירית ותרבותה. היחס לדת,למשפחה. הרגלי השתיה שלה.
שכונת מצוקה בדבלין. אב שתיין ומכה, ילדים שמגדלים איש את אחיו, קשיי פרנסה, זעם ותסכול עצורים, משפחות שסועות, בורות. מעגל עוני שקשה לפרוץ אותו. סודות שכולם יודעים-ובעצם אף אחד לא.
דרך עיניו של פרנסיס מאקי החוזר הביתה ניבטים כל אלה.
דרך עיניו של פרנסיס מאקי כילד נגלית שכונה תוססת, מלאת תככים, מריבות, ריחות, רומנים, נאמנויות ובגידות.
הספר אינו מתיימר להצדיק, להתנשא, לזלזל או להטיף. הקורא מוצא את עצמו נע מול דמות זו או אחרת מאמפטיה לכעס, אהבה ושנאה, הבנה והאשמה.

וסביב כל אלה נרקמת תעלומת היעלמותה של האהובה.

ספר מתח משובח.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•חגית
בית מספר שש עשרה

בית מספר שש עשרה

טאנה פרנץ'

זהו ספר טוב שיש בו הכל: עלילה מעניינת, דמויות מרתקות, יחסים מורכבים. הכל, חוץ מדבר אחד: מתח!... והרי הספר מוגדר "מותחן".

כמו נייר עיתון שבו אפשר לעטוף הכל (פיש אנ' צ'יפס בליברטיס בדבלין, פטרוזיליה בשוק, קילו מסמרים בטמבוריה או את הסולן של "טיפקס"[*]) כך גם ספרי המתח בעשור האחרון הפכו לעטיפה שדרכה הסופר מספר סיפור או מותח ביקורת פוליטית-חברתית ואילו עלילת המתח הופכת להיות משנית ולא פעם טריוויאלית לחלוטין.
כך גם "בית מספר 16" הכתוב בכישרון לא מבוטל ועיקרו מערכות היחסים במשפחה לא-מתפקדת ממעמד הפועלים הנמוך ובין בני אותה משפחה לדמויות אחרות באותה שכונת עוני בדבלין.
זהו הספר הראשון שאני קורא מאת הסופרת טאנה פרנץ' וכולי התפעלות מהיכולת שלה בבניית דמויות מורכבות ומלאות נפח שאף אחת מהן אינה מושלמת, אין בהן "טובות" או "רעות" (כפי שנוטים הסופרים האמריקאים לעצב דמויות), הן אמיתיות ולפיכך גם לדמויות היותר חיוביות יש צדדים אפלים.
יש רק חיסרון אחד בעיצוב המוקפד של הדמויות והיחסים ביניהן: כבר ברבע הראשון של הספר אפשר לדעת מיהו הרוצח/ת ופחות או יותר גם את המניעים לרצח וכך מוטיב המתח כמעט ונעלם. חיכיתי לאיזשהו טוויסט מפתיע לקראת הסוף אלא שהוא לא הגיע.

אבל אם לא מתייחסים לספר כמותחן שגרתי אלא כרומן המתאר את הדרמות במשפחה לא-מתפקדת (אלא מה?) כשהשיא הוא (כרגיל) בדצמבר ובחג המולד אפשר להנות מהספר. העלילה נעה בין שנות השמונים, תקופה בה הגיבורים בסוף שנות העשרה שלהם, לבין שנות האלפיים (22 שנים קדימה) כשהם בוגרים ודפוקים לחלוטין. פרט להתפתחות העלילה, שבה הסופרת מקלפת קליפה אחר קליפה ממשפחת מאקי הלא-מתפקדת והדמויות המקיפות אותה, היא גם מעבירה ביקורת על המצב החברתי, הפוליטי והכלכלי באירלנד שאותה היא כנראה מאד אוהבת.

אז למה רק 4 כוכבים לספר שכתוב כל כך טוב? (1) כי הוא מוגדר מותחן ואין בו מתח. (2) כי הסופרת נוטה להאריך סצינות מסוימות ולחזור פעם אחרי פעם על אותם אירועים משנות השמונים (ניתן היה לצמצם את הספר ברבע מבלי שזה יפגע בעלילה). (3) כי התרגום המסורבל מעצבן לפעמים (כשהאירים אומרים בכל משפט שני "ג'יזוס!" יש לזה משמעות אחרת מאשר "ישו" כפי שתורגם). (4) כי עדיף היה להשאיר את השם המקורי והדו-משמעי "פיית'פול פלייס" במקום השם העברי שניתן לספר (כמו שהושאר השם "שאטר איילנד" ולא קראו לספר "מצודת הפחד" או משהו דומה).

לסיכום: ספר טוב שנכתב ע"י סופרת מוכשרת, גם אם הספר הוא לא מותחן שגרתי. בהחלט כדאי לקרוא.
________________
* לא התכוונתי להעליב את הסולן של טיפקס, פשוט היה להם להיט בשם "בתוך נייר עיתון".

לפני 13 שנים•
★★★★★
•רונדו
בית מספר שש עשרה

בית מספר שש עשרה

טאנה פרנץ'

פרנק מאקי עונה לכל הסטריאוטיפים המתבקשים.נתחיל מזה שהוא גרוש ואב לילדה, ושיש לו יחסים לא פתורים עם גרושתו החזקה והאסרטיבית. יום אחד אני אקרא ספר מתח בלשי שבו הבלש נשוי באושר ומקיים קשרי משפחה נורמטיביים, ואני אהיה מופתעת מאוד. בנוסף הוא לא מבריק, הוא יהיר, הוא נוטה לשתיה מופרזת, הוא אימפולסיבי והוא בורח מעברו. כשהוא לא עושה דבר מכל אלה מתגלה שדווקא יש לו מוח סביר, לב רחב, ונטיה לדבוק במשימתו באובססיה, גם אם איש לא הטיל אותה עליו. בעיקר אם איש לא הטיל אותה עליו.

לעומת פרנק, הספר "בית מספר שש עשרה" לא נופל לכל הסטריאוטיפים. אין תיאורי גופות ונתיחות נקרופיליים, גם תיאורי המין והאלימות אנמיים לעומת הנורמה שהורגלנו אליה באחרונה. לכן הוא ספר מתח מרענן ומוצלח ביותר. בעקבות רוזי אהובתו שנעלמה לפני 22 שנים, פרנק חוזר למחוזות הולדתו, לבית משפחתו, לאחיו, לשכנים ולזכרונות כואבים. אף אחד לא מקבל אותו בברכה, וגם הוא לא מאוד שמח על האיחוד. בנוסף מתגלה לו שהניסיון שלו לשמור את ביתו בת התשע בחממה, הרחק ממשפחתו המכאיבה ומהמציאות הקשה של ביתו עולים בתוהו.

מה יש בספר? עלילה שמתגלה רבדים-רבדים. בכל פעם שנראה שנמצא מוקד הפשע והמניע, מתגלה עוד שכבה מתחתיו ומסביר לקורא, אם עוד לא הבין, שהעולם אינו שחור-לבן. מתגלה גם מציאות אירית קשה וכואבת, של אמצעי מניעה לא חוקיים, של אימהות יחידניות בגיל עשרה, של עבודות דחק בבית חרושת, של אבטלה ועוני, של שנאות עתיקות, של אלכוהוליזם והתעללות.

פרנק נאלץ לעמוד מול סיפור חייו, המסגרת הנרטיבית שאימץ לעצמו, ולבחון אותה מחדש. במשך עשרים ושתיים שנה הוא האמין שמשפחתו היא זו שהבריחה ממנו את רוזי, וכל חייו הבוגרים נבנו סביב הבגידה הכפולה הזו - של הנערה שאהב, ושל המשפחה שבה גדל. הגילויים החדשים בחקירה מערערים את כל זה, והוא צריך להתמודד עם תפיסות חדשות של מציאות. דומה שזה הדבר הקשה ביותר - לבנות מחדש את סיפור חייך, בהתאם ל"אמת". אבל מה היא האמת בעצם?

העלילה מותחת, והקצב טוב, אבל יש גם זמן לבחינת יחסים: יחסים עם האחים - לפרנק יש ארבעה, במשפחה בה שאר המשאבים דלים, כך שהקנאה מרובה עד מאוד. וגם יחסי ההורות. פרנק מנסה לחנך את הבת שלו, וגם המשימה הזאת, הוא נוכח לדעת, קשה מאוד.

ובשורה התחתונה - ספר מותח ומעניין, אבל גם כזה המשאיר שאלות נוקבות בראש לאחר הקריאה. מומלץ.

לפני 13 שנים•נצחיה