ביקורת ספרותית על חלום הצבר הלבן - אוטוביוגרפיה של התפכחות מאת מירון בנבנשתי
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 23 בספטמבר, 2012
ע"י סימניה


הביטוי "עלינו על ההר" כבשנו אותו הוא חלק מהטרמינולוגיה השגורה של המטיילים, ההליכה היא בחלקה ממש אובססיווית, כי לא בהכרח הולכים בשביל.

כדי להגיע למקום ספציפי, הטיול עצמו הוא סוג של טקס, יש בו כל המאפיינים של פעילות טקסית, סמלית:

מוכרחים להשתתף, לא להפסיד שום פרט, להריח, לטעום, להקשיב, כמו פעילות טקסית מקובלת , הכול מעוגן בסדר מוכתב מראש, והמשמעות של הטקס, במקרה הזה, היא כיבוש",

ואכן הצברים שנולדו בארץ ותנועות הנוער , ראו עצמם נטולי תסביך זהות, מצאו בטיול אמצעי למימוש בעלות.

הטיול הרגלי כמפתח לכספת הזיכיון על ארץ-ישראל. בעלות על הארץ נתפשה ע"י מעשה הבעילה וכיבושה בעוד אתר ועוד פיסת מדבר.

כיבוש הארץ בתרמיל, מימיה ושק שינה, היה עבורם וגם בתקופה משמעותית בחיי ,חלק בלתי נפרד של האתגר הלאומי הכולל, סימון הארץ וכיבושה.

יצאנו לנוף למסעות במדבר בעיקר כדי לכרות שוב ברית בין הארץ לבין החיים המתחדשים בה.

אני זוכר כיצד הייתי מקריא לחניכים שלי בפאתוס את דבריו של עמוס קינן בעודי עומד על מצוק בהרי הנגב והרי אילת :

"מי שהלך פעם צמא בתוך נחל צאלים, מי ששתה מים בעין-ענבה, מי שהלך עם תרמיל על הגב ושתה מים מהגבים, מי שראה את הצוקים הנוראים של נחל חבר – מי שראה את כל הדברים האלה הוא בן לארץ הזאת והוא בן למורשת של הארץ הזאת.

מי שהלך עם התרמיל על הגב, ראה לאן ברחו כל איש מצוק ומר נפש עם המלך דויד, ראה לאן הלכו הקנאים, הסיקריקים והאיסיים ללחום את מלחמת החירות האחרונה, אותה מלחמת חירות אחרונה שאלמלא היא, לא היינו נגאלים אלף ושמונה מאות שנים לאחר מכן, ולא היינו הולכים במדבר כדי להישבע במצדה ששנית מצדה לא תיפול, ולא היינו לוחמים את מלחמת השחרור ולא הייתה מדינה.

המערות האלה התלויות כקיני נשרים מעל תהומות הנחלים הצחיחים האלה עם המצוקים הנוראים מעליהם. המדבר הלבן שקנאים ולוחמי חופש ונביאים והוזים מצאו בו מקלט אחרון. היסטוריה מעוררת צמרמורת, חלחלה וגם רוממות הרוח. המקום שאליו אתה בא להתפעם, להישבע, מקום שכולו זכר לחורבן אבל מקום שממנו אתה שואב כוח להילחם על חייך ועל חירותך."

אני לא אשקר אבל עד היום אני מתרגש כאשר אני קורא את הטקסטים ששמרתי מאז בלכתי במדבר, שלושה קלסרים עבים מלאי טקסטים וקטעי קריאה מרגשים.

אני זוכר כיצד הובלתי חניכים צעירים מתנועת הצופים ובני עקיבא ובנות אולפנא , אל 'מסע כמסה ומבחן'.

כל המרבה בקילומטרים ושעות הליכה וממעיט בתוך כך במים ובמזון, הרי זה משובח זוהי הייתה מפת השבילים של דור הפלמ"ח.
מאז עברו מספר שנים, גם אני למדתי והשכלתי וגם אני התפכחתי .

התפכחות הרבה יותר ראויה לקריאה היא ההתפכחות של מירון בנבנישתי , היסטוריון , עיתונאי ואיש ספר אשר הוציא בתחילת השנה החדשה ספר בשם 'חלום הצבר הלבן - אוטוביוגרפיה של התפכחות' בהוצאת 'כתר' .

ספר שחשוב מאד לקרוא אותו במיוחד ביום כיפור בעיקר כי הוא ספר שהוא כולו וידוי של כהן גדול בבית המקדש הישראלי, שנולד אל תוכו והיה משרת בקודש שנים רבות כחוקר היסטוריה של ארץ ישראל וכמחנך דורות של צעירים .

מירון בנבנישתי לא רק נולד בארץ אלא גם גדל בבית בו המפה וההיסטוריה של ארץ ישראל היו חצר המשחקים שלו: "גדלתי בתוך מפות."

אבל לא רק בתוך מפות אלא גם בין שדות, תילי אבנים, כפרים וחורבות של כפרים ערביים אותו אביו לקח למסעותיו בארץ .

בספרו האוטוביוגרפי הווידוי משרטט לנו מירון בנבנישתי את מסע חייו והדרך אותה הוא עשה מילד 'נאו כנעני' לנער ציוני-סוציאליסטי מהקיבוץ ,

לחוקר טבע והיסטוריה של ארץ ישראל דרך התבוננות מפוכחת וישרה, נוקבת ,ביקורתית עם חמלה גדולה להוריו, לבני דורם, למקימי הארץ הזו שהקימו את מדינת ישראל על חורבותיה של תרבות ערבית ילידית שהייתה כאן לפני שאלו עלו מארצות מזרח אירופה ונהפכו לחלוצים.

מירון, מתאר את המיתוסים הכוזבים ומשרטט את נקודות הציון והטופוגרפיה של אותם מיתוסים על שבילי הארץ ואתריה .

הוא בעיקר מתאר את הניסיונות לשרטט מפה ישראלית ע"י מחיקת המקומות והכפרים הערבים , באמצעות כתיבת גבולות חדשים של טופוגרפיה ועתיקות , דרך זיהוי מכוון של אתרים כאתרים צלבנים שהוא היה אחראי לזיהויים ובדרך זו מחק את מה שהציונות לא רצתה לראות , לזכור ולדעת שיש בארץ הזו תושבים ערבים.

"אבא רצה שאצמח כמו עץ מאדמת הארץ. שאהיה חלק טבעי מהנוף. ויכול להיות שהוא באמת הצליח: אני בן הארץ. אבל הארץ הזו היא ארץ שתמיד היו בה ערבים. בעיני ארץ ישראל בלי ערבים היא ארץ מעוקרת."

מסקנתו של מירון בנבנישתי היא הכרה והבנה שהארץ הזו אין לה עתיד אלא להיות מדינה דו לאומית אבל מדינה כזו שלא שוללת את הקיום היהודי וגם לא שוללת את הקיום הערבי.

ספר שהוא לא רק וידוי אלא שיעור היסטוריה , גיאוגרפיה ושיעור מולדת לכל אלו שבאמת ראויים לקרוא לארץ ישראל בשם מולדת לאלו שאוהבים אותה והיא יקרה להם מאד.
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אנקה (לפני 12 שנים ו-11 חודשים)
ישנה בעיה קלה בהגדרות: אנחנו לא שוויץ וכאן לא יהיו קנטונים. כאן זה המזה"ת וכל ארוע ומקרה קטן הופך לחגיגה גדולה. אנחנו חיים על חבית חומר נפץ.
ולראיה כל החגיגה אביבית במדינות השכנות והכוונות של מנהיגי מצרים הנוכחיים לשנות הסכמי שלום שנחתמו לפני 30 שנה בלבד.
סימניה (לפני 12 שנים ו-11 חודשים)
למגיבים לא כדאי למהר להיבהל מההגדרה 'מדינה דו לאומית' , אני ממליץ מאד לקרוא את הספר ולהבין עד כמה מירון אוהב את הארץ ואת תושביה היהודים ומכיר ומכבד את התושבים הערבים , לפני הכל חשוב לקרוא את הספר כולו ולהקשיב לצליל ולמנגינה בו הספר נכתב, מתוך אהבה גדולה למולדת כמולדת העם היהודי.
אנקה (לפני 12 שנים ו-11 חודשים)
תיקון קטן : במאה ה-19 לא היה בירושלים מספר יהודים קטן ממספר התושבים הערבים נהפוך הוא.
אנקה (לפני 12 שנים ו-11 חודשים)
היסטוריה : גם התושבים הערבים שחיו כאן יותר מאלף שנה, כבשו את הארץ במאה השביעית והתיישבו באותם ישובים קדומים שהיהודים השאירו אחריהם,
רוב הזמן הם נקראים באותם שמות. ישנם ישובים ערביים שהוקמו רק במאה ה19 20 של ערבים שנדדו ממצרים או סודן או באו מאזור החורן בסוריה והתישבו כאן דוגמא " ג'סר א-זרקא: ו"פרדיס". במאה ה-19 לא היה מספר התושבים הערבים גדול ממספר התושבים היהודים שגרו שם.
אחרי מלחמת העצמאות עם כיבוש ירושלים בידי הירדנים התמעט מספר היהודים בעיר העתיקה.
ונא לא לשכוח : תמיד אבל תמיד חיו כאן יהודים גם בתקופות קשות ביותר לא היה מצב שיהודים לא היו קיימים כאן. אז מה המסקנה? אסור שתהיה מדינה אחת לפחות ליהודים? למה מר בנבנישתי מתבכיין?
בלו-בלו (לפני 12 שנים ו-11 חודשים)
טוביה שין שין ואפרתי - מסכימה איתכם. ממש שימח אתי לקרוא רצף תגובות שאני מסכימה איתן.
אפרתי (לפני 12 שנים ו-11 חודשים)
בקשר שיש לי עם ערבים תושבי ישראל אף אחד מהם לא מוכן לארוז מזוודה וללכת לגור בשטחי האוטונומיה תחת שלטונם הנאור של הפלשתינים. וגם הערבים תושבי השטחים שופכים אש וגופרית על מנהיגיהם הנפלאים, שכיסיהם גדושים בכסף שהעולם מחלק לנתיניהם העניים. נכון, יש אפליה, אבל היא כלל לא דומה לאפליה או גזענות רגילים. וזה, כי גם הערבים תושבי ישראל לא ממש מתים עלינו. הדעות השמאלניות שלי מתו כמה חודשים אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה, כשהבנתי שהחלומות שלי מקומם בממלכת האילוזיות. מדינה דו לאומית? בטח.
שין שין (לפני 12 שנים ו-11 חודשים)
בקורת מרתקת. למרות שקצה נפשי בהתבכיינות מוגזמת של בני הדור השני/שלישי. הוריי, לצורך הדוגמא, הגיעו לארץ מאירופה ב-48' כי הם היו פליטים ולא הייתה להם ברירה אחרת. הם ידעו טוב מאוד שיש כאו ערבים. הערבים תקפו אותם בחמת רצח מיד לאחר ההצבעה על תכנית החלוקה. אך הם הפסידו בקרב לכן חלקם גורשו, חלקם ברחו וחלקם חיים כאן. זה גורלם של מפסידים בקרב. וברור שהמנצחים יטשטשו ויעלימו את שרידי ישוביהם ולא בדיוק יקימו אנדרטאות לזכרם.
בינתיים דה-פקטו יש כאן סוג של מדינה דו לאומית והאזרחים תושבי ישראל הם אזרחים שווי זכויות אם כי יש מקום להשקעה נוספת בישוביהם, בתשתית ובחינוך. הפלשתינאים קיבלו את עזה ואת האוטונומיה בשטחי יהודה ושומרון ואם הם מציצים מעבר לגדר לשכנותינו הדמוקרטיות והמתקדמות אני לא משוכנעת שהם אינם מרוצים באופן יחסי.
נמאס להתנצל על כך שאנחנו חיים ושאיננו מסכימים להמשיך להירצח ולהיטבח.
tuvia (לפני 12 שנים ו-11 חודשים)
אם כך כתב בנבנישתי, אזי גם הוא הפך את עורו , מציוני, הפך לפוסט ציוני , ואז הוא ראוי לגינוי.
קראתי כמה מספריו. לא מצאתי בהם סימן לכך שהוא הופך להיות כזה.
חלום של מדינה דו לאומית, הוא נחל אכזב, פירושו, מותה של הציונות האקטיבית, לעולם, אני חוזר, לעולם, אנשים איסלמיים לא יסכימו לקבל עם יהודי בעל זכויות שוות לשלהם, זה נוגד את דתם ואת חינוכם!
היהודי יכול רק להתקיים בתור ד׳ימי, זאת אומרת אדם נחות, שיש עליו רק חובות, ואין הוא מקבל זכויות!
צא מזה, מה איתך, נולדת על הירח? אתה לא רואה מה קורה מסביבך?
כך נופלים ענקים, ובני מינם, ולא יהיה להם תקומה!
שנה טובה,
טוביה



6 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ