ביקורת ספרותית על 1948 - בין הספירות - רומן על התחלת המלחמה מאת נתיבה בן-יהודה
ספר מעולה

---

בפתח ספרה '1948 – בין הספירות' של נתיבה בן יהודה היא פותחת בוידוי אישי :

"הספר הזה הוא לא "האמת" על הפלמ"ח. אני לא יודעת את "האמת" על הפלמ"ח. אני לא היסטוריונית ולא חוקרת. אין לי שאיפה להגיע אל "האמת" על הפלמ"ח, אני גם מפקפקת אם בכלל יש דבר כזה."

והיא ממשיכה שם: "הספר הזה הוא גם לא "זכרונות". אני לא מאמינה שיש "זיכרונות אמיתיים". ואני גם לא השתדלתי להיזכר, בכלל לא ניסיתי להיזכר... אז מה הוא, כן הספר הזה?

פשוט , מה שיש לי בראש "מאז". כל מה שמ"אז" תקוע לי בראש, תמיד, כל הזמן, כל יום, כל רגע, לא חשוב מתי, לא חשוב איפה, הולך איתי לכל מקום. חי איתי, מזקין איתי."

ספרה הישן ,משנת 1981 אותו מצאתי זרוק ליד פח אשפה ברחוב ביאליק ברמת גן, הוא בבחינת אוצר של ממש.

נתיבה בן יהודה איננה סופרת, הכתיבה שלה אינו יכול להיקרא רומן , אבל הוא אחד הספרים המרתקים והמרגשים, החכמים ומאירי העיניים שישנם בארץ מפי בוגרת קורס קציני חבלה, וקורס קציני ניווטים של הפלמ"ח.

הוא באמת כפי שמתארת נתיבה במבוא לספר ,איננו ספר על הפלמ"ח , הוא ספר על אנשים צעירים , על רוח של תקופה , של שנה אחת בלבד , שנת 1948 מיום הכרזת המדינה שבדרך מיקרה גם היום בו הסתיים קורס קציני חבלה הראשון של הפלמ"ח בו השתתפה נתיבה בן יהודה ,

קורס שבוגריו לא שמעו ולא ידעו בכלל על הכרזת המדינה וגילו זאת לאחר מפגש מיקרי בדרך הנסיעה צפונה ,חזרה הביתה לחופשה בסיום הקורס, עם גולדה מאירסון .

לאורך כל הספר נתיבה מיטיבה לתאר את הפער בין המציאות הריאלית אותה היא פוגשת בעיקר בקיבוצי תנועת העבודה בצפון הארץ, קיבוץ איילת השחר שם היה המטה הראשי של הפלמ"ח שהיה 'זקס' גמור (סוד מוחלט) והתפישה המדומיינת שלנו כפי שאנו מכירים או רצו לספר לנו על 'גיבורי הפלמ"ח'.

מה אומר לכם ומה אספר , מדובר על קבוצה של אנשים חסרי השכלה , ברדקיסטים שאילו לה היו אנשים מאמינים היו צריכים בכל יום לומר לפחות עשרה פעמים ברכת 'על הניסים' .

אבל מילא הפער בין "הפלמ"ח" כפי ששיווקו לנו לבין המוצר עצמו, מדובר על מחשבה ותפישת עולם שונה לגמרי כך למשל נתיבה מצטטת מכתב להוריה אותו היא שלחה לאחר מבצע 'אוטובוס' בו היא מטמינה מטעני חבלה באוטובוס ערבי והורגת 30 ערבים לאחר שזה הדרדר בכביש מצודת יש"ע לעמק החולה:

"שלום, אבא,

מחר, בבוקר השכם, כהרגלך, תפתח את העיתון ותוך כדי ארוחת בוקר תגלה כותרת קטנה: אוטובוס ערבי הופל על ידי כוחותנו, בגליל העליון. וכאשר תמשיך לקרוא תיווכח שמקום המעשה אינו אלא במקום שבו אני, בתך, שורה שם. ובכן, בקשתי היא : אל תרוץ אל אימא, אל תספר לה בגאווה: אוטובוס ערבי הופל! הם הרגו שם 30 ערבים ! .

כי אומנם נכון, פעולתנו הצליחה, אוטובוס האויב הושמד, 30 ערבים נהרגו, אבל אתה אבא, אל תתגעה בי, אל תשמח בלבך, קבל את הדבר כמו שהוא: הייתי מוכרחה, אולצתי, וביצעתי את המוטל עלי.

אך בזאת – אין להתפאר, ואין בכך כל דבר העשוי לגרום לגאווה, כי בסיכום: רצחתי! הרגתי בני אדם! במו ידי גרמתי למותם ולפציעתם של אנשים חיים ! האם אתה אי פעם תוכל לתפשו זאת ?

אני מקווה שאני מצליחה להסביר את עצמי. "אויב" – נעשתה בשבילי מילה מגוחכת מאד. כשעוסקים ברצח, האויבים נהיים פתאום בני אדם. כאשר הורגים – נעשים קרובים. קרבה שאין גדולה ממנה.

אתה אל תדאג לי, אני לא אפול ברוחי, ואני המשיך לבצע את אשר יוטל עלי, כמו כולנו פה, אנחנו הנוער המגשים, רק דבר אחד אני רוצה להגיד: אם ידעתם שככה זה, למה לא אמרתם לנו? ואם לא ידעתם – אז תדעו עכשיו. ואז – תחשבו על הכל מחדש, זה עוד לא מאוחר. אתם מוכרחים לעשות את זה בשבילנו.

אל תתפארו בנו, אל תתגאו בנו, אין מקום לשמחה. שלום, שלום נתיבה"

נתיבה בן יהודה ממשיכה לתאר את היחסים עם הערבים ומספרת את מה שאולי מעט יודעים והרבה לא רוצים לזכור .

התושבים הערבים היו מאז ראשית הציונות בעיני הנוער של הפלמ"ח וההגנה , כל השנים הם היו גיבורים גדולים מפחידים, אימתנים, אמיצים, קינאו בהם, מה זה קינאו בערבים מאז "השומר" ועד הפלמ"ח השתגעו להיות כמוהם, זה היה אחד הדברים שהעסיק אותם כמעט תמיד, איך לדבר כמוהם, ללכת כמוהם, להתנהג כמוהם, בשמש , ברוח, בשדה, בלילה, להתלבש כמוהם , אותם צעירים יהודים חיקו את הערבים בכל, בהתמצאות בשדה, בהווי המדורה, אפילו הצ'יזבטים ואת הפינג'אן לקחו מהערבים.

"הם היו בעינינו המודל של בני הארץ, ואנחנו – אולי לא היינו שום דבר דומה למשהו מוגדר, אבל בפירוש היינו 'לא יהודיים גלותיים' , רצינו להיראות ערבים.

כל מי שידע לפטפט ערבית – היה בעינינו שווה הרבה, ומי שהיו לו ידידים ערבים – מלך, ממש מלך. אפילו מספיק בדואי אחד, אפילו חורני אחד עלוב, סבל בנמל יפו. וכמה שאחד מאתנו ידע יותר מנהגים ערביים, ידע להיות ביניהם, להתנהג כמוהם ליצור אתם שפה משותפת – כך הוא היה בעינינו יותר אלוהים."

עכשיו תנסו לחשוב מה קורה כאשר הערבי הטוב הדימוי והקנאה בערבים צריכים להתהפך ולהפך להיות לאויב.

ספרה של נתיבה בן יהודה הוא חשוב , הוא חשוב בזה שהוא מביא את רוח הנעורים שהיו בראשית הקמת המדינה אצל אותם מגשימים צעירים והפער הכול כך גדול למה שאנו מכירים מבית הספר "חינוך לערכים" של היום.


ספרה של נתיבה בן יהודה מלא הומור, מלא ביקורת עצמית ותובנות עם חוכמה אנושית שחשוב שכל אזרח ישראלי יקרא וילמד ממנו.

» ביקורות נוספות של סימניה
» ביקורות נוספות על 1948 - בין הספירות - רומן על התחלת המלחמה