ביקורת ספרותית על התפסן בשדה השיפון - ספריה לעם #204 מאת ג'.ד. סלינג'ר
ספר טוב

---

את התפסן קראתי לפני שנים רבות, ואם אני כותב עליו כעת כנראה שהוא הותיר משקעים רבים. את כל הפרטים אינני זוכר, אך את חווית הקריאה המיוחדת במינה לעולם לא אשכח. זהו ספר, אשר ראשית לכל דורש ממך לצלול לתוכו, בעל שפה ייחודית, מעניינת ואף מאתגרת, אשר איננה מותירה את הקורא אדיש. התהייה שליוותה אותי עד אמצע הספר היא זאת שהתחבטו בה רבים על גבי במה זו, פשוט לא יכולתי להחליט האם זהו הספר הטוב ביותר שקראתי בחיי או הגרוע ביותר. הוא עצבן אותי, אך נהניתי; דחה אותי, אך סירב להרפות; אין מזויף ממנו, אך בחיי לא קראתי ספר כה כנה. הדיסוננס שליווה את הקריאה בשלב זה היה חריף, אך לדיסוננס זה התלוותה התהייה, האם מישהו סוף סוף עמד על הנקודה?

בשיחה עם אחד ממוריו אומר הולדן, "... המון פעמים לא יודעים מה הכי מעניין עד שמתחילים לדבר על משהו שלא הכי מעניין... הוא כל הזמן אומר לך לקשר ולפשט, יש דברים שאי אפשר לעשות להם את זה. זאת אומרת, כמעט אף פעם אי-אפשר לפשט ולקשר משהו רק מפני שמישהו רוצה שתעשה את זה." בעיני זאת אחת הנקודות התשתיתיות בספר. החיים מורכבים הם, ובהם לכל אדם את סיפורו הוא, כל אדם וחייו הוא. באים המורים, בא בית הספר, ודורש מן התלמיד לפשט ולמסגר את חייו לתוך מסגרת ברורה ומוגדרת, לתוך מוסכמות שעליהם החליטו מוריו, לתוך עולם מנוכר וזר לחוויות אישיות באשר הן. אם תדרשו ממני משהו, לעולם אני אסיים במקום אחר, מסגרות פשוטות וברורות, אותי אינן יכולות לכבול.

הולדן שב ומזכיר לנו פעמים רבות במהלך הספר את שנאתו העזה לסרטים. סרטים בעיניו, אינם אלא זיוף. הסרט לדעתו יוצר מציאות פלסטית, חד מימדית, אשר כולה ניכור וזרות. אדם איננו יכול לשחק דמות שאינו, אינו יכול לבחור להיות אדם אחר ולייצג אותו נאמנה. יתר על כן, לסרט תמיד התחלה-אמצע-סוף, ותעשו לי טובה, היכן ניתן למצוא בעולמנו התחלה, אמצע או סוף. מסיבות אלו ועוד מעדיף הולדן דווקא את הספר, זה שאינו מתיימר לייצג או להעביר מציאות, אלא תחת זאת להעביר חוויה. כתיבה מצליחה להותיר את החוויה בעינה, מטרתה להרחיב את הדמיון לא לקבע אותו לתמונה אחת.

מכאן, בקשר ישיר, ניתן לעמוד על אחת ממעלותיו הגדולות של הספר, הסגנון בו נכתב. בעיני זהו אחד האפיונים של ספרים גדולים, הקשר ההדוק שבין הנאמר לבין הסגנון בין נאמר, או אם תרצו הקשר שבין התוכן לבין הצורה. הסיפור הוא לכאורה סיפור אחד רציף, אך רק לכאורה, הוא לא באמת מתחיל, נגמר או בכלל מתרחש. האסוציאציות חופשיות להחריד, ההקשרים רופפים, והעלילה משלמת על כך מחיר כבד. סלינג'ר מודע לכך, הוא עושה זאת במכוון, את זאת בדיוק הוא רוצה להעביר. סיפור חייו של אדם איננו רציף, הוא איננו סיפור. מי הוא זה המתיימר לגמד את חייו של אדם לכדי סיפור?

הולדן מספר לנו את סיפורו, עצם המוכנות שלו לספר מפתיעה אותו. לא מעניין אותו לדבר על העבר, או בכלל לספר על החיים. הוא מפחד שלא יאמינו לו, שכל מעשה הסיפור יהפוך את חייו לזיוף, לסרט. חייו של אדם אמורים לחרוג מהנושא, להגיע מן המשעמם למעניין וחוזר חלילה, רק כך חומק הוא מן הזיוף. זהו אכן ספר מבריק, שרבות יש לו מבין השורות, השאלה היא האם אנחנו מוכנים לשמוע.

כמובן שאינני יכול לסיים את הביקורת בלי לומר מה אני חושב, האם אני מסכים עם הביקורת החריפה בה תוקף סלינג'ר את החברה?
זאת אכן שאלה קשה, אך אני נוטה לומר שלא. הפער שבין הזיוף לכנות הוא מאוד דק, לעיתים הופכת הדרישה התמידית לכנות להיות היא עצמה הזיוף הכי גדול, זיוף שאין גדול ממנו. אני אינני ניהליסט כסלינג'ר, אני מאמין במסגרות, אני חושב שמתוכם האדם צומח. הנסיון התמידי לערער את המסגרת הוא מובן ואמיתי, אך יותר מכל הוא משקר לעצמו. המסגרות לעולם יהיו קיימות, אם נשבור אחת תקום אחרת תחתיה, החכמה האמיתית היא לדעת גם לבנות ולחיות מתוך ובתוך המוסכמות.

הדברים ארוכים וכמובן אינם פשוטים, אך נדמה שכבר הארכתי דיו. אסיים, בכל זאת, בשבחו של הספר. שנים לאחר קריאתו קראתי לראשונה את 'החיים כמשל' של פנחס שדה, ספר שקטונתי מלספר בשבחו. את חווית הקריאה בה פתחתי חוויתי בשנית, ולכל אורך הספר ליוותה אותי דמותו של התפסן בשדה השיפון.

» ביקורות נוספות של חזקי
» ביקורות נוספות על התפסן בשדה השיפון - ספריה לעם #204