את הרגע בו חדר הרמן הסה לחיי לעולם לא אשכח. השעה הייתה מאוחרת, ורוחות משונות נכנסו לחיי, רוחות שאינן נותנות לי מנוח, רחשים שאינם מניחים לי לישון. סהרורי, קמתי ממיטתי ונגשתי לספרייה המצומצמת שבבית הורי, תר אחר דבר מה שישקיט את רעבוני. כה רבו הספרים, כה רבו המילים, אך מענה לקריאתי טרם מצאתי. והנה, במדף העליון, בין ספר פילוסופיה כבד אחד למשנהו, צדו עיני ספרון קטן בשם 'סידהארתא'. שם מוזר, חשבתי לעצמי, גם על הסופר מעולם לא שמעתי. דחף משונה הניעני לשלוף את הספר מהארון ולשוב לחדרי. עד היום אינני יודע אם יד ההשגחה הייתה כאן, או סתם ידו המקרית של הגורל.
כך או כך, תוך פחות מעמוד אחד נותרתי פעור פה. נעתקו המילים מפי, שהרי זו הפעם הראשונה שעלה בידו של סופר לתת ביטוי לרחשים הסודיים ביותר של נפשי, זו הפעם הראשונה שהבנתי שניתן ליצוק את רחשי הנפש אל תוך המילה הכתובה. היה זה לילה ארוך, לילה של מסע רוחני, מסע שכולו הנאה צרופה אך בו בעת מלא בכאב ושברון לב. יחד עם סידהארתא תרתי אחר אושרי, תרתי אחר מקום להתלות בו, אחר תורה משלי, תורה בה אוכל למצוא ולממש את מאויי. דרך תורת בית אבא, דרך חיים של תשוקה ופורקן, ואף דרך תאוות הממון שאיננה יודעת שובע. לבסוף, על שפת נהר קסום, סיימתי את המסע המשותף, וחשתי מעט כסדהארתא. ננטשתי על ידי חברי הקרוב וכעת עלי למצוא את דרכי שלי בעולם.
מה נותר לי לומר? זהו אכן ספר שאיננו ניתן לסיכום (ולמען האמת עברו מים רבים בירדן מאז אותו לילה סהרורי) אך ברצוני להצביע על נימה אחת מיני רבות אותה חוויתי באופן עוצמתי. כמדומני שנימה זו קיימת ברבים מספריו של הסה; בה הוא פותח ספר זה, והיא המלווה את הקורא לכל אורך המסע המשותף.
לא לבדו יצא סידהארתא למסעו, לכל אורך חלקו הראשון של הסיפור מלווה אותו חברו היקר, גווינדה. יחד עם יצאו למסע חיפוש רוחני, יחד חוו את חוויותיהם הראשונות, יחד הם מצאו את גאוטמה, ויחד הם האזינו לתורתו של הבודהה. בנקודה זו נפרד ממנו ידידו, זה שעד עתה הלך בדרכו וכעת צעד צעד משלו. סידהארתא נותר לבדו, ללא ידיד, 'אך מדוע אין אתה הולך בתורתו השלמה של הבודהה הנשגב?' שואל אותו רעו. לכך עונה סידהארתא בדבריו אל הבודהה,
"אף לרגע לא פקפקתי, כי בודהה הנך, כי הגעת אל התכלית... אתה מצאת את הגאולה מן המוות. זכית לה תוך חיפושיך שלך, בדרכך שלך... לא על ידי תורה זכית לה! וזו, הנשגב מחשבתי: איש לא יזכה לגאולה על ידי תורה! לאיש לא תצליח לומר במילים ולמסור על ידי תורה, מהו שקרה אותך בשעת ההארה, הנעלה! ... דבר אחד אינה כוללת אותה תורה צלולה ונעלה: אין היא כוללת את הסוד על אודות חווייתו של הנשגב, שהוא עצמו התנסה בה, הוא לבדו בין רבבות." (עמ' 37)
העיקר איננו התורה, בזו לעולם יכול האדם למצוא פרצה, אותה, ככל בניין, תמיד ניתן לערער ועל כן למוטט. על האדם למצוא את דרכו בחיים, למצוא את האור המיוחד שלו, חווית גילוי זו היא גאולתו האמיתית של האדם. כל תורה שישמע אדם מאדם אחר, לעולם לא תהיה תורתו, לעולם תשאר חיצונית אליו. אני, תר אני אחר אמונתי שלי, אחר דרכי בחיים, לשם כך אוכל להסתייע בזולתי, אך התורה חייבת להיות תורתי שלי.
מספר הערות לסיום. ראשית יש לציין לשבח את התרגום המעולה של אברהם כרמל. ספריו של הסה כלל אינם קלים לתרגום, וכמדומני שנעשתה כאן עבודת אומן של ממש. שנית, לדתיים שביננו (וזה אני מוסיף מתחושתי האישית בלבד, וללא כל ערובה פילוסופית), כשקראתי לראשונה את הספר חשתי כי יש קרבה רעיונית עמוקה מאוד בינו לבין תורתו של הרב קוק. חיפוש רוחני זה אינו בא על חשבון הדת או התורה, אדרבה, יכול הוא להעצימם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
