ביקורת ספרותית על קרנפים - מחזה בשלוש מערכות וארבע תמונות מאת אז'ן (יוג'ין) יונסקו
ספר מעולה

---

"כן, אבל אדם ההופך לקרנף, הרי זו אנורמליות ואין על כך עוררין."
כן? אתה בטוח? ואם כולם עושים זאת אז זה בסדר? ואם זה בסדר, אז למה כולם עושים זאת? ואולי סוף סוף יסביר לי מישהו מה זה 'זה'? על מה מדובר? ואולי על מי... על אדם? על קרנף?! על מה אתה מדבר? על מה אני מדבר? ולמה בחוץ כולם קרנפים...

טוב, אני מודה, יש משהו מושך בתאטרון האבסורד; תאטרון שאינו מחויב לדבר, לא לשפה, לא לעלילה, לא למציאות, ונדמה שאף לא לעצמו. קצת רקע, בכל זאת, למי שלא מכיר. המונח 'תאטרון האבסורד' הוטבע על ידי המחזאי הבריטי מרטין אסלין בשנות ה60 של המאה הקודמת, כאשר הוא מתייחס לז'אנר חדש (בתקופתו) בתאטרון שעלה לבמה בין שנות ה40 לשנות ה60 של אותה מאה. בין בולטי המחזאים המשתייכים לז'אנר זה ניתן לציין את אוג'ן יונסקו, סמואל בקט, ויש שיוסיפו גם את אלבר קאמי. הסוגה התפתחה על רקע מלחמת העולם השנייה והחוויות המסעירות שזו סיפקה. שנות המלחמה התאפיינו בחוסר פשר וריקנות מחרידים, אלמנטים שבאים לידי ביטוי היטב במחזות אלו.

קחו לדוגמא את 'הדבר' של אלבר קאמי, אשר יש שישייכו אותו לתאטרון האבסורד (זהו, לדעתי, זיהוי מוטעה, אם כי ניתן ללמוד ממנו דבר או שניים). ספרו של קאמי אמנם מתאר מציאות ריאליסטית במידה מסוימת, בה יש התחלה, אמצע וסוף, בה המציאות מחויבת לכלליה המוכרים, אך בו בעת מצייר לנו קאמי מציאות אבסורדית. הרקע לסיפורו של קאמי הינו הדבר המתפשט בעיר, מתפשט והורג את מרבית תושביה. במציאות זו מתמוטטים כל הכללים המוכרים, שוב אין במה להתלות או במה להתנחם. על רקע מציאות זו בוחן קאמי את תגובותיהם של גיבוריו, ואת התמודדותם עם אותו אבסורד בלתי נשלט.

יונסקו, במחזותיו, מאמץ את האבסורד ומשדרג אותו. ב'כסאות' לדוגמא אנו עדים לזוג קשישים המקיימים כנס, ואליו מזמינים עשרות אנשים ומרצה. עשרות האנשים הם כמובן בלתי נראים, והמרצה לבסוף מתגלה כאילם, אך עובדות אלו אינן מפריעות לזו הזקנים לקפות מהחלון מרוב אושר. גם ב'קרנפים' יונסקו איננו מחויב לכללי המציאות, לפחות לא לזו שאנו מכירים. המחזה מתאר מגפה בה הופכים בני האדם כולם לקרנפים. ראשיתו של המחזה באדם אחד ההופך להיות קרנף וסופו בעולם בו כולם, מלבד אדם אחד, 'מתקרנפים'. זאת היא כמובן, מציאות אבסורדית, אין כללים, אין חוקים, ועל רקע האבסורד מתגלה במלוא הודה ריקנותו של הקיום האנושי.

למיטב הבנתי מחזה זה מהווה ביקורת על משטרים עריצים באשר הם, כאשר במוקד עומדים המשטר הנאצי והמשטר הפשיסטי של מלחמת העולם השנייה. המחזה, מראשיתו, מציג את הדיבור האנושי כחסר מובן, הלוגיקן בתמונה הראשונה עוסק בזוטות ואומר שטויות, זאת בעוד חברו הזקן מאזין לו רוב קשב ומאשר כל מילה בשקיקה. במקביל מתעסקים בראנג'א (הגיבור) וחברו הטוב בויכוחים קטנונים, כדומגת, האם לקרנף שזה עתה עבר היה קרן אחת או שני קרניים.

המחזה, כך ראיתי שנכתב במקומות רבים, עוסק בקונפורמיות. אני מניח שיש בכך מן האמת, הרבה מן המחזה אכן עוסק באפקט העדר, ובכך שכולם לבסוף מצדיקים את דעת הרוב, ועושים מה שכולם עושים. אך, בכל זאת, לא ביקורת זו היא שכבשה אותי במהלך המחזה. אותי ריתק האבסורד. אבסורד בו מאבדים הכל את מובנם, בו הדיבור והפילוסופיה מתגלים בריקניים ונלעגים. בעולם בו, מרצון, הופכים כולם לקרנפים, דבר שוב אינו אנורמלי, בעולם זה הכל מותר, הכל לגיטימי; המרד הופך שולי ורק מעצים את האבסורד.

המונח 'להתקרנף', בהשראת המחזה, אף הושרש בשפה. מתקרנף הינו אדם אשר הקשה עורו, וחבר לעדר מטעמי נוחות (או מכל טעם אחר שאיננו אנושי); הביטוי משומש בעיקר בידי עיתונאים אשר מבקשים להאשים אחרים בחבירה לעדר והתנכרות לערכיהם הם. אני מניח כי במרבית המקרים יש אמת בטענות אלו. שהרי האם אין בכולנו מן הקרנף? מי מאיתנו מעולם לא הקשיח עורו? במי אין נטייה להסכים וללכת עם העדר, להסכים בעיוורון לדברי חבריו? האם יתכן וכולנו לעיתים משתמשים במילים ריקות? אולי גם הביקורות שאנו כותבים אף בהם יש מן ההתקרנפות? ואולי, רק אולי, כל מה שאני כותב עכשיו, אף הוא חסר מובן, אולי גם אני נוטה ליפול לאותו אבסורד נורא האופף את קיומנו...

אולי כן. ואולי לא. ואולי גם וגם. ואולי או או. ואולי גם וגם וגם או או. וגם... מי יודע.

» ביקורות נוספות של חזקי
» ביקורות נוספות על קרנפים - מחזה בשלוש מערכות וארבע תמונות