שמעו, בהחלט יש משהו ברומן מכתבים. דרוש סופר טוב בשביל ליצור רומן מכתבים ברמה גבוהה; סופר שיודע לספר סיפור ללא סאבטקסט מיותר, ללא פרטים מלאים; סופר שמצליח, דרך כתיבתם של דמויות שונות ומגוונות, לבנות ולהבנות דמויות תלת-ממדיות ומעניינות; סופר שמעביר סיפור בלי להזקק למציאות החיצונית, אלא אך ורק להתייחסות האישית-ייחודית של הדמויות השונות. אך נראה כי למרות, ואולי משום, ייחודיותו של ז'אנר זה, מעטים הסופרים הישראליים שעסקו בו. יתכן והסיבה לכך היא מורכבותו של הז'אנר, שהרי קשה מאוד לכתוב רומן מכתבים. קשה לספר את הסיפור מבלי להזקק לפרטיו, לבנות דמויות מתוך כתיבתם בלבד, ובמיוחד קשה להחליף מספרים וסגנונות כתיבה בתדירות כה גבוהה. כתיבתו של אדם אחד, כידוע, אינה דומה לכתיבתו של אדם אחר, לכל אדם סגנון ייחודי משלו, וחובה שייחודיות זו תבוא לידי ביטוי ברומן.
מבין הרומנים המשתייכים לז'אנר זה נדמה לי שהטוב מביניהם בו נתקלתי הוא 'אנשים עלובים' מאת פיודור דוסטויבסקי. רומן במלוא מובן המילה, וזאת מבלי לתאר מפגש או שיחה כלשהם. כבר מן העמודים הראשונים ברי לו לכל קורא כי הוא מיטיב להכיר את גיבורי הספר, אף שפרט מחייהם או מחזותם החיצונית אינו ידוע לו. אם סופר רגיל מתאר סיטואציה, ודרכה מבקש לפתוח פתח לקורא, הרי שברומן מסוג זה המילים הופכות להיות הפתח, ודרכם חודר הקורא לנפשו של הכותב. רבות ניתן ללמוד על אדם ממעשיו, ואף יותר ניתן ללמוד עליו ממה שהוא בוחר לעלות על הכתב, הן מצורת כתיבתו, הן מן הדברים להם הוא בוחר להעניק מילים, והן מן המילים בהם הוא בוחר. 'אנשים עלובים' הוא דוגמא מאלפת לכך. סיפור שעיקרו הדמויות ועולמם, לא העלילה.
מכאן במעבר חד נשוב לספרו של עמוס עוז, 'קופסה שחורה'. אין ספק כי גם כאן מדובר ברומן מכתבים, אך האם הוא עונה לסטנדרטים הנדרשים, האם באמת ניתן לכנותו רומן מכתבים? כשהתחלתי את הספר נטיתי לומר שכן, הדמויות היו בנויות היטב, המכתבים חודרים, הכתיבה קולחת וזורמת, ובעיקר היה ניתן לחוש שלכל כותב ייחודיות משלו. לכאורה עד כאן כל מה שרומן מכתבים צריך.
אך כאן מגיע הבאג. ככל שהעלילה הלכה ונרקמה נראה שנמאס לעוז לעמוד במקום והוא החליט ליצור עלילה, לספר לנו מה היה, מה יהיה, ומה הווה. אך מה לעשות והוא התחיל לכתוב רומן מכתבים, בו קשה מאוד לספר עלילה? הפתרון של עוז היה פשוט, אך בעיני הרס את הספר, כתיבת עלילה במסווה של מכתב. פתאום מופיעים משפטים כמו, "ברשותך ארשום כאן את השתלשלות העלילה הנוכחית, כך שלפחות נוכל להסכים על רצף העובדות"; המכתבים עצמם מתחילים להיות ארוכים מיני ים; כמות הציטוטים והשיחות שמתנהלים בתוך המכתבים מוגזמים והופכים את אלו לבלתי אמינים. פעמים רבות מצאתי את עצמי תוהה מתי נגמר המכתב והתחיל מספר חיצוני לדבר, רק לגלות מס' עמודים לאחר מכן שבעצם המכתב עוד בעיצומו. הספר אמנם כתוב טוב, יד האומן של עוז ניכרת גם כאן, אך בעיני מדובר בפספוס ענק, אין כל סיבה לנצל את מוטיב המכתב עם כל עניינך הוא לספר סיפור.
עקרונית הייתי שמח לסיים את הדברים כאן, נדמה לי שמספיק נאמר, אך ברצוני להתייחס בקצרה לרבדים העקרוניים העולים במהלך הסיפור. (שהרי אם רומן טוב אין כאן, אז שמא עניינו של עוז היה ליצור רומן פוליטי-אידיאולוגי.) לאורך הספר מתנגח עוז פעם אחר פעם, באופן קצת מביך אני חייב לציין, בדת ובאמונה. הדמות היחידה בספר הבנויה באופן שטוח וסטריאוטיפי היא דמותו של מישל סומו, המתנחל המסורתי, המעביר את ימיו בסיוע להתנחליות ומהפרחת ציטוטים מדברי חכמינו. הדמויות העגולות והעמוקות בספר הם אילנה ואלק, בעוד הדמויות האחרות מפריכות קלישאות נבובות, ומרבים לצטט מדברי חז"ל (וכאמור, מביניהם נדמה שסומו מוצג באופן מכוון כשטוח ורדוד). הם, כך אומרת אילנה במכתב לאחותה, פשוט לא מבינים.
במהלך הספר מזכירה לנו אילנה את הכלל המפורסם של טולסטוי לפיו 'כל המשפחות המאושרות כולן דומות זו לזו ואילו המשפחות האומללות אומללות כל אחת בדרכה'. אילנה, באופן מפתיע, טוענת כי דווקא ההפך הוא הנכון, 'האומללים על פי רוב הם שקועים ביסורים על פי נוסח, מגשימים בשגרה שוממת אחת מבין ארבע חמש קלישאות עינויים שחוקים רוב שימוש. ואילו האושר הוא כלי דק ונדיר ... אין אושר דומה לאושר'.
אך הנה, למרות קביעה זו של אילנה, מתקשה עוז להציג את דמותם של ה'מאושרים' שבספרו באופן עמוק ומשמעותי. את ספרו הוא אמנם מסיים במעיין הודאה של פרופ' א. א. גדעון (אלק) כי הוא האיש הרע וסומו הוא האיש הטוב, אך לאחר קריאת הספר הודאה זו נראית לי כהודאה נבובה וצבועה. אם אפנה לעמוס עוז, אומר לו כי אני מסכים באופן חלקי לדבריה של אילנה, אך נדמה כי הוא עצמו מתקשה להאמין להם. הדמות הסטריאוטיפית של הדתי המתנחל לעולם תיוותר בעיניך כנחותה ורדודה. על כך חבל לי.
אגב, אין לי בעיה בהעברת ביקורת על הדת, אני בעצמי יש לי ביקורת רבה, ונקודות רבות דורשות שיפור ומענה. אך אני תמה, מדוע להתייחס בביטול, בזלזול? מדוע לקבוע כי בכל אשמה 'המחלה הרליגיוזית', כאשר אתה בעצמך טוען כי דווקא מישל סומו הוא האיש הטוב? מדוע לקבוע כי זאת האמת באמתלא תלושה של ספר מרעיד עולמות וגורף שבחים? קיימת התמודדות אמיתית ועמוקה עם הדת, אם זאת תכלית ספרך, אנא ממך הראה קצת כבוד.
האם, בסופו של דבר, אני ממליץ לקרוא? נראה לי שכן, סוף סוף גם עליו שורה קסמו של עמוס עוז, וגם הוא נכתב ביד אומן. אך יחד עם זאת, אין כל סיבה להתרגש אם משליכים את הספר באמצע. לא תפספסו דבר...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
