ביקורת ספרותית על כמעין המתגבר - רומן מאת איין ראנד
ספר בסדר

---

את ספרה החשוב של איין ראנד קראתי לראשונה לפני זמן רב, ונדמה שאז טרם עמדתי על טיבם של הרעיונות עליהם הוא מושתת. אם זכרוני איננו מטעני, דרך ספר זה התוועדתי לראשונה לכך שאין לנתק בין פוליטיקה לבין הגות ופילוסופיה. גישה פוליטית רצינית, המבקשת לעצב השקפת עולם כוללת, חייבת לקנות לעצמה יסודות פילוסופיים איתנים וכוללים. אם לא תעשה זאת הרי היא מנותקת מכל הקשר, ואינה אלא חלקי מגדל פורחים באויר. כעת אני רואה עניין זה כמובן מאיליו, אך הפעם הראשונה שהקדשתי לו מחשבה רצינית הייתה עם קריאת ספריה של איין ראנד. משום כך זהו מבחינתי ספר חשוב.
אך מעבר לכך, נדמה שחשוב לציין כי לא מדובר בספרות יפה אלא במסה רעיונית. נדמה כי כל תכליתו של הספר איננו לספר סיפור או להבנות עלילה, אלא להציג באופן ישיר ובלתי אמצעי את הגותה של איין ראנד. מרבית הדמויות אכן בנויות היטב, בהיותן מורכבות ואמינות; קל להזדהות עם מאבקיו של הווארד רוארק השומר על עקרונותיו לאורך הדרך, ואף יותר קל לבוז לפיטר קיטינג בהיותו חסר אופי ותלותי. אך מעבר לבניית הדמויות, העלילה עצמה צפויה להחריד, מעשיהן של הדמויות אינן משל לכלום, את אשר ראנד רוצה לומר אומרים הדמויות במפורש בכל הזדמנות ובכל רגע פנוי. ראנד אף הגדילה לעשות ויצרה מחזה בו ישנם ה'גוד גייס' וה'באד גייס'; ה'איש הטוב' וה'איש הרע'. צר לי לומר זאת, אך מבנה זה מעט מזכיר לי ספרות שקראתי בימי הגן. קל מאוד להלביש על דמות מסוימת אידיאל מסוים ולהציג דמות זו כמרשעת. כך מחנכים ילדים לאידיאלים, וכך עושה ראנד בספר זה. תחת להציג לנו סיפור שביכולתו להכיל מורכבות, היא דבקה באידיאל שלה, וכל שאינו מאמין בדרך זו אוטומטית הופך להיות 'האיש הרע' ואף נושא את נאום הרשע (עוד מוטיב הלקוח ישירות מדיסיני, בו עומד הרשע שניה לפני הסוף, צוחק צחוק מרושע ומסביר לכולם את כל פעולותיו – מתחילה ועד סוף. נו באמת...).
בכל הבחינות האלו הזכיר לי הספר את 1984 של אורוול. גם אצל אורוול מדובר במסה רעיונית שכל עניינה להתנגח בקומוניזם, ועל מנת לעשות זאת הוא משתיל באמצע הספר מסה ארוכה שאומרת את כל מה שברצונו לומר. (לכן אני אישית מעדיף את מרד החיות) כמובן שקיימים הבדלים רבים בין הספרים, ואם הייתי נאלץ לבחור ביניהם נדמה ש1984 מטיב לקלוע למטרה, אך נדמה שבהקשר זה ההשוואה מועילה.
אך בסופו של דבר, מכיוון שאכן מדובר במסה הגותית מעמיקה ורחבת היקף לא ניתן לכתוב על הספר מבלי להתייחס להגות אותו הוא מבקש לייצג. 'כמעיין המתגבר' הוא קודם כל הקדמה רעיונית פילוסופית למרד הנפילים, שם תציג ראנד את הגותה הפילוסופית במלואה; אך כבר בו ניתן למצוא את עיקרי הדברים. ראנד דוגלת במה שמוכנה 'אובייקטיביזם'. אין זה המקום להאריך במשמעותה של פילוסופיה זו או בהשלכות שלה, אך כמדומני שעיקרי הדברים עלו בספר עצמו. דבריה של ראנד אודות קידוש ה'אגואיזם' אכן מעניינים ואף נוגעים, אך מאוד מסוכנים. ראנד מציירת לנו עולם קשה, מנוכר לעצמו, אשר איננו מתיר אינטראקציה עם הזולת. זהו עולם בו כל פרט עומד בפני עצמו, עם מאבקיו וצרכיו האישיים; אל לו לאדם להתחשב בחברה, התחשבות זו תמיט אסון על האדם הפרטי. כמובן שהגות זו מושתתת לא על הסובייקטיבי, אלא על האובייקטיבי. ראנד מתנכרת לחלוטין לאפשרות שישנה חוויה סובייקטיבית, לדעתה כל מי שמבקש לטעון זאת איננו אלא שרלטן. בני אדם אינם יכולים להתאחד, עליהם לעמוד כל אחד בעצמו, כל אחד בדרכו. בעולם כזה אינני רוצה לחיות, זהו עולם נטול אפשרות לגאולה. אכן, דרושה מעט צניעות בעולמנו, דרושה מעט ענווה, על הפרט לדעת לעיתים גם (כלשונו של מ. רוטנברג) לצמצם עצמו, רק על ידי זאת הוא יזכה לגאולה.

» ביקורות נוספות של חזקי
» ביקורות נוספות על כמעין המתגבר - רומן