ישנן לא מעט בדיחות על רגשות מעורבים. למשל: מהי דוגמא טובה לרגשות מעורבים? לראות את חמותך עפה מראש הצוק במכונית החדשה שלך. ודוגמא נוספת: פיני מתגרה באשתו ואומר לה: "בחיים לא תוכלי לומר לי משהו שיגרום לי לרגשות מעורבים!". "באמת?", עונה אשתו של פיני בלעג, "אז תדע לך שמבין כל החבר'ה שלך במילואים, לך יש את הכי גדול...". ומדוע נזכרתי בבדיחות על רגשות מעורבים? משום שהספר "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", מאת יונס יונסון, הוא בדיחה ארוכה שגרמה לי לרגשות מעורבים.

אלן קרלסון הוא ישיש בן מאה אשר כוחו במותניו. למרות שלעתים הוא מחפש את המוות, נראה כי המוות שכח אותו. כאשר עומדים לחגוג לו יומולדת מאה בבית האבות (ובגיל כזה הנרות עולים יותר מהעוגה), מחליט קלרסון לחמוק דרך החלון, ובכך פותח הרפתקה מטורפת, סהרורית, מטורללת, לא סבירה ובדרך כלל מצחיקה. הרומן שזור משתי סדרות פרקים המתחברות בסופו לאותה נקודת זמן. באחת מהן מתוארות הרפתקאותיו של קרלסון, המסתבך עם חבורת פושעים ועם המשטרה בו זמנית (או שמא הם מסתבכים איתו). סדרת הפרקים השנייה מגוללת את סיפור חייו הארוך מאד של קרלסון טרם שחמק מן החלון, ומסתבר שהוא נפגש עם שועי עולם (פרנקו, סטאלין, צ'רצ'יל, קים איל סונג, אחיו של איינשטיין [הפיסיקאי הגאון, לא הזמר הגאון], to name a few) ואף השפיע לא אחת על מהלכן של ההיסטוריה והפוליטיקה; וכל זאת למרות, ואולי דווקא בגלל, שההיסטוריה והפוליטיקה מעניינות את קרלסון פחות מקליפת השום.

אישיותו (אם אפשר לקרוא לזה כך) של קרלסון הזכירה לי משפט אומלל מתוך ההספד של עזר וייצמן ז"ל ליצחק רבין ז"ל: "יחסרו לי אותן השעות שישבנו לבד, אכלנו כמה דברים, שתינו כמה דברים טובים...", כי, בעצם, שום דבר אינו מעניין את קרלסון למעט ארוחות טובות ואיזה כוסית (או חמש או עשר) של משקה חריף בשביל לדפוק ת'ראש. כל השאר – מהפיכות, פצצות אטום, שריפות ענק, גוויות בכל מיני מצבי צבירה – כל אלו הינן הסחות דעת מיותרות בלבד.

ועכשיו לעניין הרגשות המעורבים. "הזקן בן המאה" הוא רומן שאינו לוקח את עצמו ברצינות ומתפרע לכל הכוונים. אלא שלעתים הרצון להצחיק שקוף מדי ואף מביך. כך,למשל, מסופר על יוליוס אותו פוגש קרלסון במהלך מנוסתו מבית האבות: "... בשנה שמלאו ליוליוס עשרים וחמש שנה מתה תחילה אמו מסרטן... וכעבור זמן קצר האב טבע בביצה אחרי שניסה להציל עגלה. גם על כך יוליוס התאבל, כי הוא היה קשור לעגלה". נו, באמת. ויש עוד דוגמאות לבדיחות ברמת פיפי-קקי (במלוא מובן המילה). על אף שחלקן מצחיקות, יש בסגנון כתיבה כזה גם משהו מביך. מאידך, הספר אכן משעשע לפרקים ונקרא היטב.

אינני מבין כיצד ספר זה הצליח להגיע לראש רשימת רבי המכר, ושקלתי מספר הסברים.
1) האימפריאליזם הסקנדינבי הספרותי לו אנו עדים בשנים האחרונות גורם לכך שספריו של כל יוהנסן או אנגברסן, כריסטיאן או אנדרסן יקפצו מייד למקום הראשון במצעד. אך אם כך מדוע זכה הספר להצלחה כה רבה גם בשבדיה?
2) אנשים נוטים לסמפט גיבורים ספרותיים בני מאה מתניידים ובעלי נפש צעירה, משום שבאופן תת-מודע עצם קיומם (ולו גם הספרותי) גורם להם לחוש אופטימיות לגבי עתידם. גם זהו הסבר דחוק.
3) הספר הוא אכן יצירת מופת מופלאה מז'אנר חדש שייקרא בעתיד "פנטסיית נונסנס גריאטרית". רוב הקוראים מזהים את גדולתו, ואני לא.

כנראה שההסבר השלישי קלוש פחות מן השניים הראשונים. לסיכום – זהו ספר טיפשי אך משעשע או, אם תרצו, משעשע אך טיפשי. אפשר לקרוא, אבל ממש לא חייבים.

****


טוב, "מצחיק עד לדמעות", זה לא.
מה שכן, "הזקן בן המאה..." הוא ספר בהחלט חריג בנוף הספרות העכשווית, בעיקר כזו שיצאה מסקנדינביה וכוללת בעיקר רציחות מזוויעות, סוטים, קור מקפיא, אפרוריות ורוע.
זה ספר משעשע, מחוייך, שלמרות תכניו הוא לוקח את עצמו מאוד לא ברצינות, המתאר את קורותיו של זקן בן מאה שנים בעל היסטוריה מפוארת שפוסע מחוץ לחלונו בקומה הראשונה בבית אבות בשוודיה ונמלט ממנו, כי אינו חפץ להתמודד עם עוד מסיבת יום הולדת משמימה בבית אבות. יותר מהכול, הוא רוצה לשתות איזו כוסית טובה. או שתיים.
מכאן מתפתחת עלילה סוריאליסטית פרועה הכוללת בין השאר פושעים מגושמים, פילה במשקל חמישה טונות, מרדפים משטרתיים, צירופי מקרים שלא ייתכנו וסיפור חיים אפי המתמשך לאורך המאה העשרים והאירועים העיקריים במהלכה אשר בהם, מסתבר, נטל גיבור הסיפור חלק מכריע.

גם לבדיחה מוצלחת צריך להיות סוף, ולמרות שמדובר בספר שכולו מעשייה שנונה, עשירה ודי מצחיקה שמסופרת, כראוי, בארשת רצינית למדי, בשלב כלשהו הרגשתי כמי שמאזין בעל כרחו למישהו במסיבה שמספר סיפור מצחיק כבר שעה וארבעים דקות. החיוך כבר קצת כואב על הפנים, מתוח ונוקשה, הנהון ההבנה כבר אוטומטי, והעיניים פוזלות ללא הרף לעבר שולחן הבופה שמתרוקן בינתיים.

אין לי ספק שבמקום לנסות לדגדג אותי בכוח בכל משפט כמעט ולהפנות את תשומת לבי (היא מופנית! קלטתי! הבנתי! מצחיק!) לאירוניה העבה כקרש בכל מקום, הייתי מעדיף אילו הסופר היה כותב במקום זאת את אותה עלילה בדיוק כמעט, רק כספר רציני יותר, כשהאירוניה מדוללת בו לרמתה הנורמלית, הראוייה לצריכה ללא חשש לסוכרת. יש בספר דמויות נהדרות (כמו האח הפחות מוצלח של אלברט איינשטיין שאינו, בלשון המעטה, העיפרון הכי מחודד בקלמר) וסיטואציות מופלאות (כמו השריפה המתגלגלת של הגולאג בוולאדיווסטוק), והגיבור הראשי, אלן קרלסון, בדומה לפורסט גאמפ בשעתו, הוא דמות נוגעת ללב מצד אחד, ועם זאת חסרת כל מודעות עצמית, כריזמטית מאוד ובעלת השפעה כבירה על סביבתה מצד שני. אילו היה משכיל מר יונסון להוריד מעט את מינון ה"מצחיק עד לדמעות" הוא היה מצליח לעשות משהו בעל ערך רב אף יותר - להצחיק, לרגש וגם לעורר מחשבה.

מילה אחרונה - האיור על כריכת הספר מצויין ומדוייק, אם כי אני תוהה אם הדינמיט והשלט מעל דמות הזקן הוספו בפוטושופ כדי להתאים אותו יותר לספר - ואם כן, אני לא בטוח שזו לא בדיוק אותה תוספת מיותרת שהופכת משהו שהחווייה ממנו היא לא מיידית לחלוטין להאכלה "מצחיקה עד לדמעות" בכפית.



****

זה תמיד סימן אזהרה כשספר מתאר את עצמו כמצחיק עד דמעות.
זה סיפורו של אלן קרלסון, שבורח יום אחד מבית האבות, בגיל מאה, ונקלע להרפתקה נוספת בחיים עטורי הרפתקאות.
נהניתי מאוד מהפתיחה של הספר, וגם הרעיון הראשוני. אני מבין למה השתמשו בשם הזה, הוא מושך את העין, או מעורר אותך לרצות לקרוא עוד. והספר באמת נחמד לקריאה, לפחות בהתחלה. אבל מהר מאוד ה'שטיק' הקבוע שבו קרלסון פוגש עוד דמות היסטורית ומשפיע על עוד מאורע חשוב הופך להיות קצת משעמם. לא כי הרעיון מופרך - זה חלק מההומור של הספר, ואפשר ליהנות מכך - אלא מפני שהוא מפסיק לחדש.

לא מספיק חיבבתי את אלן ואת שאר הדמויות. סיימתי את הספר, שכחתי את שמות הדמויות ואת פרטי העלילה. אני זוכר חלקים ממנה, בעיקר את הסיום ואת הפתיחה, אבל הוא פשוט היה עד כדי כך בינוני. אפשר להעביר איתו שבת אחת, אם אין ספר אחר בנמצא, אבל לא הייתי ממליץ לרכוש אותו במיוחד.

הוא גם לא מצחיק במיוחד. משעשע, כן, אבל אל תצפו כאן למדריך לטרמפיסט בגלקסיה. אין כאן פרוזה מבריקה או הומור שנון מאוד. רק כמה אפיזודות נחמדות שיגרמו לכם לחייך. אבל גם זה לא מעט, בעצם.

פסק דין? אפשר לדלג. ואם כבר קיבלתם אותו מתנה, אפשר גם לקרוא וליהנות.

זקן בן מאה, פושע קטן, אישה ג'ינג'ית, בעל דוכן נקניקיות ופילה נוסעים באוטובוס צהוב.
נשמע כמו התחלה של בדיחה לא ממש מצחיקה, אבל החמישייה הזאת בתוספת עוד כמה טיפוסים בדרך, דווקא משעשעת למדי.
ההתחלה הייתה מייגעת קצת וכבר עלה חשש כבד בלבי שרצף ספרים גרועים שאני חווה לאחרונה לא יעצר. לשמחתי טעיתי.

זקן יוצא מחלון חדרו בבית אבות בדיוק ביום בו מלאו לו מאה שנים ומסתבך בהרפתקה גרוטסקית הכוללת גניבה, רצח, מנוסה וטיול ברחבי המחוזות הדרומיים של שבדיה בליווי אותם החברים שהזכרתי בפסקה הקודמת.
העמודים שבין לבין, בין הרפתקה להרפתקה, בין גנבה לרצח ועד הסוף הטוב, משובצים בקורות חייו של הזקן, כי הרי במאה שנים אפשר להספיק לא מעט.

הספר הזה בעיניי הוא סאטירה, מבט מגחך על מה שרק תרצו: על הזיקנה ועל ההנחה שבזקנתך אתה אמור לאכול דייסה וללכת לישון בשעה שש בערב, על המשטרה המושחטת, על שועי עולם והתנהגותם האבסורדית, על אפקט הפרפר ומה לא.

על הכריכה האחורית כתוב כי הספר מצחיק עד דמעות. פעם היחידה שצחקתי הייתה בפרקים האחרונים, אבל גיחכתי לא פעם ובזה גדולתו. משום מה הספר הזה הזכיר לי את "מלכוד 22". יוסריאן רק רצה לחיות וכולם מסביב הפריעו לו וגרמו לו להלחם, לירות ולהתנהג לפעמים כמטורף הכי שפוי בעולם. אנשים שונים ומשונים גרמו לאלאן קארלסון לפוצץ גשרים, לפתח פצצות לחצות הרים, כאשר כל רצונו היה להירגע על חוף הים עם אספקה שוטפת של אלכוהול.

בעיניי, הפרקים מעברו של אלאן היו פי כמה טובים יותר מההפתקאותיו בגיל המופלג.
אני מניחה שלא כולם יתחברו לאסיפת המאורעות הזו ויראו את הספר כגרוטסקי. עם זאת, עדיין כדאי לקרוא ולהתרשם לבד.

מזמן לא קראתי ספר כה שנון ומצחיק שריגש אותי כל כך.
אני לא זוכרת בתקופה האחרונה מישהו או משהו שהאדיר פני זקן בצורה כה יפה.בזמן שקראתי את הספר ובעלי "תפס" אותי צוחקת ושאל מה קורה אמרתי לו שאין סיכוי שדבר כזה קורא במציאות (לא לחלק ההסטורי כמובן).
ומזל שאפשר לקרוא ולדמיין ו...להכניס לחיים קצת הומור לא מוכר.
ואם בקצרה בכל זאת לספר אז: מדובר במאה שנה של חיים, מה הם מאה שנה אם לא ספר זכרונות אחד גדול של אדם שלא תכנן שום דבר
בחייו חוץ מלחפש ארוחה טובה, כוס יין משובח, וכמובן משהו שיזמין אותו.
הוא מצא ופגש בדרך חברים טובים כולל נשיאים רבים, הוא חצה יבשות, שרד מלחמות ולחם במלחמות אך לא האמין באף אחת מהן, ישב בכלא וברח ומידי פעם לקח חופשות כי אי אפשר בלעדיהן...
אין ספק שלאלן יש לפחות 9 נשמות אם לא יותר.
בגיל 100 אדם עשיר בכל כך הרבה חוויות וזכרונות שהוא אינו צריך יותר מכך...נפלא.

ספרים תוצרת שוודיה גורמים לי להבין שגברים שוודים הם קרים אלימים ואכזריים, שאופנוענים משתייכים כמעט תמיד לאירגוני פשע, שכמעט כל אזרח ללא דעה פוליטית ולא שפר מזלו ימצא בבית משוגעים או יעבור התעללות מינית כלשהי במהלך חייו, שבשוודיה הרוב הגדול הם גזענים שונאי זרים נשים ודעות פוליטיות שונות משלהם, שוטרים הם חסרי תועלת, הממסד וכל הקשור לעובדי ציבור- רקובים ואכזרים, אוכל ושתייה הוא עיקר חייהם ואני יכולה להמשיך אבל המסקנה ברורה- אני לא חושבת לבקר בשוודיה.
וגם התחלתי להבין מה המתנדבות חיפשו כאן כשבאו לפנות את החרא של הפרות קיבוצים- יש פחות מסריח ממה שהיה להן בבית...
תמיד חשבתי שיש לי קצת חוש הומור. סיפור מצחיק עד לדמעות? לא אותי. אולי הפייטונים וסת' מקפרליין שיבשו את דעתי?
סיפור מיוחד ועלילה מטריפה? קראתי הזויים יותר. הלו, מישהו שכח את דאגלס אדמס? אף אחד לא קרא את סיפור חייו האמיתי של פראנק זאפא?
6-10 הברקות ששוות חיוך, כל השאר היה "אההה".
אולי ציפיתי ליותר מידי בגלל ביקורות החיוביות ועכשיו אני מניחה שהמתלהבים פשוט לא ביקרו במסעדה שבסוף היקום, לא קראו על הגיאוגרפיה של סוף העולם כשבידם פלסטלינה ירוקה ולא שמעו שהבן של מל ברוקס גם כותב ספרים מצחיקים והזויים...
מה שבטוח הספר הביא בי מוטיבציה חיובית. אחרי השלב של I Don't Want to Live on This Planet Anymore...
חשבתי קצת יותר לעומק והחלטתי שאם זה מה שאנשים חושבים שמצחיק- אני חייבת לסיים לכתוב ספר כי ללא ספק אהיה מליונרית!
שיהיה ברור, הכסף הפרסום והבחורות לא ישבשו את דעתי המשובשת ממילא, המשימה לכתוב ספר שנון הזוי ומצחיק נשארה ובעינה עומדת.
ואם יהיה לי זמן גם אסיים אותו.
כרגע לפחות הורדתי כל תחרות מצד שוודיה. מצחיקים הם לא ;)
never again!

סגנון הכתיבה והגיבור הזכירו לי מאוד את הספר 'פרויקט רוזי' של גרהם סימסיון וכן את 'איש ושמו אובה' של פרדריק בקמן

מצאתי שהסגנון של הספר הזה מסורבל וניחן בכתיבה מקומית מידיי (שוודית במקור) עם פרטים לא קשורים. באיזשהו שלב ניסיתי להיות אדישה כדי להמשיך לקרוא אבל לא יכולתי להמשיך ובעמ' 68 התייאשתי ועזבתי את הספר

* פרט שולי ולא חשוב-מוזר ומשעשע ששמו של הסופר מופיע בין דפיו הראשונים של הספר כ יוליוס יונסון

** הספר הומלץ לי ע"י 2 יישויות שאני סומכת עליהן - שתיהן ציינו כי הספר הצחיק אותן מאוד וחשבתי שגם אני ארגיש כך, אבל התבדיתי, כמור.

*** בעיניי הספר לא מומלץ אם עדיין לא הבהרתי את עצמי. סליחה.

זהו סיפורו של אלן קרלסון, שמאס בחיים התפלים בבית האבות, שלא התאים לו להשתתף בחגיגת יום הולדתו המאה שאמורה להחגג ברוב הדר, עם פוליטיקאי וצוות טלויזיה, שנמאס לו מהאחות המפשפשת בחפציו ומחרימה שתייה חריפה, והחליט - בהחלטה של רגע, כמו כל החלטותיו - לצאת מהחלון ולחיות. אלן קרלסון אינו כועס ואינו מודאג. הוא מניח ש"זה מה יש, ועם זה נסתדר" ואינו מבין פוליטיקה כלל: מבחינתו כל הסכסוכים מקורם ב"אתה טיפש! לא, אתה טיפש! לא אתה!" ואת כולם ניתן לפתור אם שותים מספיק אלכוהול ונרגעים...

הספר מקסים ביותר. אחרי כמה וכמה ספרים סקנדינביים שקראתי לאחרונה, כבר האמנתי שיש להם חיים נפלאים אבל אין להם הומור. (מה שמסביר את החיים הנפלאים...) בא הספר הזה והופך לי את התאוריה.
הסיפור מתנהל בשתי מערכות מקבילות: הרפתקאותיו המופלאות של אלן ורעיו בהווה, וחייו בעבר בהם לקח חלק (פעיל כמובן, בהשתתפותו האישית...) בארועים היסטוריים רבי השפעה והכיר מקרוב - ולא התפעל - את האנשים המשפיעים במאה בה הוא חי.

הספר כתוב בהומור רב, נע בין אירוניה לציניות וגולש לעתים לסאטירה. מעניין ומצחיק. הוא הזכיר לי באווירתו את "אפשר גם בלי קביאר" של סימל. צחקתי ונהניתי ממנו מאד. כדאי לכם!

את הספר בחרתי לקרוא בגלל שהביקורות עליו פה היו כה שנויות במחלוקת, אז הייתי חייב.
נהנתי מעלילות פורסט גאמפ השוודי, ומדרישותיו המועטות מהחיים.
לא ניסיתי לקחת את הספר ברצינות, לדעתי הספר עצמו לא לוקח עצמו ברצינות (וטוב שכך), מה שתרם להנאתי.
פעמיים צחקתי בקול רם, תמיד כיף וסיימתי את הקריאה עם כמה תובנות על החיים.

1. רוב המריבות מסתכמות ב: "אתה טיפש - לא, אתה טיפש" שום דבר שבקבוק יי"ש לא יכול לפתור.
2. היי היי כל העניין תן לישתות משהו חריף בלב ...
3. החיים יכולים להיות פשוטים בתנאי שלא לוקחים אותם ברצינות רבה מידי.
4. כנות תמימה ללא סייגים יכולה לפתור המון בעיות, אך גם ליצור רבות אחרות.

הדמות של הרברט איינשטיין אגדית, יש לכתוב ספר שלם על קורותיה.

מומלץ למי שלא קורא את המאחורה של הספר, ולא מצפה לסיפור מצחיק עד דמעות.
לפחות פעמיים תצחקו כנראה.