ביקורת ספרותית על הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם מאת יונס יונסון
ספר בסדר

---

****


טוב, "מצחיק עד לדמעות", זה לא.
מה שכן, "הזקן בן המאה..." הוא ספר בהחלט חריג בנוף הספרות העכשווית, בעיקר כזו שיצאה מסקנדינביה וכוללת בעיקר רציחות מזוויעות, סוטים, קור מקפיא, אפרוריות ורוע.
זה ספר משעשע, מחוייך, שלמרות תכניו הוא לוקח את עצמו מאוד לא ברצינות, המתאר את קורותיו של זקן בן מאה שנים בעל היסטוריה מפוארת שפוסע מחוץ לחלונו בקומה הראשונה בבית אבות בשוודיה ונמלט ממנו, כי אינו חפץ להתמודד עם עוד מסיבת יום הולדת משמימה בבית אבות. יותר מהכול, הוא רוצה לשתות איזו כוסית טובה. או שתיים.
מכאן מתפתחת עלילה סוריאליסטית פרועה הכוללת בין השאר פושעים מגושמים, פילה במשקל חמישה טונות, מרדפים משטרתיים, צירופי מקרים שלא ייתכנו וסיפור חיים אפי המתמשך לאורך המאה העשרים והאירועים העיקריים במהלכה אשר בהם, מסתבר, נטל גיבור הסיפור חלק מכריע.

גם לבדיחה מוצלחת צריך להיות סוף, ולמרות שמדובר בספר שכולו מעשייה שנונה, עשירה ודי מצחיקה שמסופרת, כראוי, בארשת רצינית למדי, בשלב כלשהו הרגשתי כמי שמאזין בעל כרחו למישהו במסיבה שמספר סיפור מצחיק כבר שעה וארבעים דקות. החיוך כבר קצת כואב על הפנים, מתוח ונוקשה, הנהון ההבנה כבר אוטומטי, והעיניים פוזלות ללא הרף לעבר שולחן הבופה שמתרוקן בינתיים.

אין לי ספק שבמקום לנסות לדגדג אותי בכוח בכל משפט כמעט ולהפנות את תשומת לבי (היא מופנית! קלטתי! הבנתי! מצחיק!) לאירוניה העבה כקרש בכל מקום, הייתי מעדיף אילו הסופר היה כותב במקום זאת את אותה עלילה בדיוק כמעט, רק כספר רציני יותר, כשהאירוניה מדוללת בו לרמתה הנורמלית, הראוייה לצריכה ללא חשש לסוכרת. יש בספר דמויות נהדרות (כמו האח הפחות מוצלח של אלברט איינשטיין שאינו, בלשון המעטה, העיפרון הכי מחודד בקלמר) וסיטואציות מופלאות (כמו השריפה המתגלגלת של הגולאג בוולאדיווסטוק), והגיבור הראשי, אלן קרלסון, בדומה לפורסט גאמפ בשעתו, הוא דמות נוגעת ללב מצד אחד, ועם זאת חסרת כל מודעות עצמית, כריזמטית מאוד ובעלת השפעה כבירה על סביבתה מצד שני. אילו היה משכיל מר יונסון להוריד מעט את מינון ה"מצחיק עד לדמעות" הוא היה מצליח לעשות משהו בעל ערך רב אף יותר - להצחיק, לרגש וגם לעורר מחשבה.

מילה אחרונה - האיור על כריכת הספר מצויין ומדוייק, אם כי אני תוהה אם הדינמיט והשלט מעל דמות הזקן הוספו בפוטושופ כדי להתאים אותו יותר לספר - ואם כן, אני לא בטוח שזו לא בדיוק אותה תוספת מיותרת שהופכת משהו שהחווייה ממנו היא לא מיידית לחלוטין להאכלה "מצחיקה עד לדמעות" בכפית.



****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם