“בפעם הקודמת קראתי רק את הנובלה הראשונה. לא בטוח שהייתי זוכרת את זה, אבל הסימניה היתה מונחת בין שני הסיפורים וכפיתי על עצמי את הזיכרון ואז גם זכרתי. זה היה מזמן, לפני שהבן של ד' נפל מהגיבוש לטיס וקיבל שיבוץ לשריון והיא התחילה לעשות כל מה שהיא יכולה כדי להעביר אותו משם לאיזה חיל אחר. הוא בכלל רצה להיות בעתודה, הוא ילד שמאד אוהב ללמוד וגם מצליח בזה ומה שמעניין אותו בדרך כלל מעניין גם את הצבא, אבל, זה היה לפני שנה כשעוד נדמה היה שכל האופציות נראו פתוחות, היא הצליחה לשכנע שלא כדאי להתחייב מראש לשלוש שנים בקבע, ובכלל, הרבה יותר כיף ללמוד אחרי הצבא כשכל הסטודנטים הם בגיל שלך. עכשיו היא מצטערת.

אולי זה בדרך כלל ככה אם מנסים לסדר להם את החיים, כאילו אנחנו יודעים יותר. אני מניחה שהסיכוי לטעות לא גדל ולא קטן רק שאם לא סומכים עליך שתגיע מא' לב', גם אם לא בדרך הכי יעילה, מה שיוצא זה שאתה גם מפסיד את הזכות לטעות, וגם אולי פחות סומך על עצמך. לא יודעת. לי נתנו לטעות כמה שרציתי והאמת, היה בסדר. אני חושבת שבלית ברירה אפילו למדתי מזה כמה דברים. יחד עם זה, זה אולי אחד הדברים שהיו לי הכי קשים כשהפכתי להיות אמא. זה קצת מנוגד לאופי שלי. כשאני יודעת שמשהו מקולקל (לא מכשירי חשמל. דברים אמיתיים.) אני מנסה לתקן ובהתחלה הייתי צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן שאסור לי ושהדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות זה לא לעשות ולתת להם להסתדר. זה לא שתמיד הצלחתי, אבל עם הזמן זה הפך להיות פחות קשה, בעיקר כשהסתכלתי סביב וראיתי אמהות שעובדות בלסדר לילדים שלהן את החיים. הכי קל זה ללמוד מטעויות של אחרים.

אבל זה לא הנושא של הנובלה הזאת. זה אמנם קשור אליה אבל הנושא העיקרי הוא תיאור של החיים תחת משטר שבו שירותי הבטחון לא דופקים חשבון לאף אחד, כשאנשים שותקים כשמופרות זכויות אדם של אחרים כי הם חושבים שאף פעם זה לא יגיע אליהם או כשהמוסר הוא פונקציה של אינטרסים לאומיים ואידאולוגיים, וזה נעשה לא רע, אבל אם זה הנושא שאתם רוצים לקרוא עליו, אני ממליצה לקרוא גם את "אפלה בצהרים".

הנובלה השניה שארוזה בספר הזה, "השליח", היא כבר סיפור אחר. אם אפשר היה לפצל את הפוסט הזה לשניים אז כנראה זה מה שהייתי עושה. מצד שני, השם של הנובלה הראשונה, "סיפור בלשי", הוא מה שנדרש מהקורא במהלך חלק נכבד מהנובלה הזאת בנסיון להבין על מה לעזאזל הוא מדבר. יש פה סוג של סיפור אבסטרקטי שבסופו של דבר מתעסק בזכרון היסטורי. כן היה מעניין לקרוא את זה, במיוחד לאור כל המסעות החינוכיים יותר או פחות (והמסחריים יותר או פחות) של נערי הארץ הזאת לפולין. קרטס מתעסק בקשר בין המקום הפיזי למה שהתרחש בו, בקשר בין השרידים, אם נשארו כאלה, לזכרון, ובעדות האישית של אנשים שממשיכים לחיות כשהזוועות שעברו עדיין איתם. הוא מעמיד אותם מול החיים, עולם שקובר ושוכח ויש לו דברים חשובים להגיד רק שזה נעשה באופן מאד מעורפל וממני זה דרש לא מעט סבלנות.”

“ספר מוזר.
ראיתי ביקורות כאן ואהבתי בזמנו כשרכשתי ספרים אז חשבתי וואלה ארכוש אותו.

לדעתי הוא ככה ככה. הספר כתוב בשפה מעט גבוה וארכאית, ואולי צעירים של היום, ולא כולם בלי להכליל, יהיה להם קשה.

הספר מורכב בעצם מ-2 סיפורים שונים בתכלית אחד מהשני.

הראשון מורכב מסיפור בדיוני שמזכיר את המציאות מלפני שנים מספר על משטרים טוטאליטרים מדרום אמריקה, משטרי חונטות למיניהם.. סיפור קולח על איך בזמנו היו מקבלים החלטות שאדם אשם... ובסופו של דבר האנשים הרגילים בדר"כ גם בעלי הון שהיה קל לאסור יצאו אשמים והוצאו להורג.
הסיפור מובא מנקודת מבטו של החוקר, שהיה טירון, במחלקה, לעומת המנהל לו וחברו לעבודה שהיו יותר אלימים הוא מובא כאן כפחות אלים?? למה?? ככה זה.

הוא מספר על ההגיון בהחלטה שהאב ובנו אשמים יחד עם הפקיד שניסה לתת לבני משפחתו חיים טובים יותר, ובעצם הסיפור שלמה עשו מה שעשו (הנאשמים) הוא פשוט, רק שהחוקרים חשבו שיש איזה שהוא שקר והתוצאה ידועה מראש.....

הסיפור השני היה הזוי. לא הבנתי מה רוצים ממך. ניסיתי לקרוא וכאילו אני קוראת מילים שלא מתחברים לעלילה הגיונית אלא לתאורי נוף עם.... השד יודע למה. חזרתי לכריכה האחורית להבין על מה זה ואין קשר. קראתי עם קפיצות גדולות בין לבין כי בכל אופן ה"סקרנות הרגה את החתול" אבל אין בסיפור זה כלום ושום דבר לא מובן בו.

זו אחת הסיבות שנתתי לספר 3 כוכבים, לא חייבים לקרוא. הוא בסדר. שווה רק בזכות הסיפור הראשון בלבד. תנסו בהשאלה מהסיפריה או מחבר.”

“בספר שני סיפורים:
האחד על פעילות מנגנון ביטחון במישטר חשוך והשני על חקירה במישטר כזה מנקודת מבט של הנחקר.
הציון שנתתי מתיחס לסיפור הראשון, שעומד בפני עצמו.
השני הוא ניסיון חיקוי לקפקא, ואינו עומד בקריטריון של הראשון.
עיקר הסיפור מובא מחוקר זוטר במנגנון שתפקידו למנוע חתרנות.
אנריקה סלינס הוא בן למשפחה עשירה, בעל דעות רדיקליות שמתפתחות לאט לאט. הוא נעצר , נשפט ומוצא להורג, על ידי בית דין כמובן.
לא אביא יותר מן העלילה, כי הסופר באומנות סרקסטית, כמעט חנוך לווינית, מתאר תהליך שבו המולך , קרי האירגון,תובע, תרתי משמע, את קורבנותיו.

כבר בתחילת הספר מאבד החוקר הזוטר, מארטנס, את תמימותו, או אולי את תומתו:
מפקדו , דיאז שואל אותו:" מה אתה מבוהל?..."
והוא עונה:"מה פתאום מבוהל?.. אנחנו הולכים קצת רחוק מדי."
על כך עונה לו דיאז " העבודה לוקחת אותנו רחוק."
ועל זה מגיב מרטנס:" ...אני חשבתי שבעצם אנחנו משרתים את החוק."
" את העוצמה ילד". תיקן אותו דיאז.
כשהם דנים אם לערב את חברתו של אנריקה , קובע דיאז:".. מריה נועדה כדי שתתאבל ותוציא את שמענו".

בשיחה בין אנריקה לאביו, אומר האב:..." כשמחליט אדם לצאת למאבק, עליו לדעת על מה הוא נאבק....אדם נאבק בשלטון לרוב כדי להיות בעצמו בשלטון- או שהשלטון מסכן את חייו".
" כל מאבק דורש כלים חסרי דעת.. למרות שיקראו אחר כך גיבורים"
.
הסיפור הזה זרוע בתובנות , על עריצות מנגנונים בשילטון, שחלק מהענין שלהם הוא שימור כוחם.
בדרך כלל מנגנונים אלו אינם טועים ואינם מתנצלים.

ובצד סיפור בעל עוצמה שכזה, אנו חושבים כי בארץ יש מנגנונים מאזנים.
אמנם למנגנונים אלו, מרכיבי בקרה כאלו ואחרים.
אינני חושב כי הם יחטפו אדם באישון לילה, אבל קשה להם להודות בטעותם.
בארץ גם נהוג להעלב אם מבקרים מנגנון שילטוני כלשהו.
הספר אינו מציג מגנון נוסף והוא התקשורת. שבימינו הוא כמאמר הרב עובדיה יוסף " עיזה עיוורת" רץ לצעוק על כל דבר וכמובן אינו מתנצל.
לדעתי זהו סיפור שהיה צריך להיות פרק חובה בלימודי האזרחות.
מעורר מחשבה.”

“שני סיפורים,שונים זה מזה וגם דומים.הראשון,שגם נקרא 'סיפור בלשי',מוגדר ע"י המספר עצמו כ'סיפור פשוט...גם מרתיח דם'.סיפור על משטר אימים שבו מנגנון שיפוט ומשטרה מושחתים,אכזריים,דורסניים,כמו משטרים אחדים שמוכרים לנו גם היום.הסיפור של הנידון למוות אכן עובר מסלול נפתל עד הגיעו לסופו המפתיע,בצורה המזכירה סיפור בלשי ,אך בעצם נותן הרגשה של אירוניה מרה,מרה מידי.
הסיפור השני-'התארחות',גם הוא שמו אירוני,בהתחשב באורח הלא קרוא עליו מסופר,אורח שמסתובב במדינה ומנסה לאסוף מידע,לא ברור על מה ולמה,אך מסתבר שכשעומדים מול נציג המשטר,כל משטר,מיד נכנסים לעמדת מיגננה וצורך לרצות,גם כשאין מה להסתיר וממה לחשוש.כמו שאומר ה'אורח'-'כי ממה היתה חרדתנו המתמדת ניזונה,לולא הרגשנו את עצמנו מעט שותפים ברוע האוניברסלי'.
ולסיום מתגלה אמת מענינת לאורח -'זאת חיפש איפוא?לקיומו המוטל בספק ביקש להשיג עדות מוצקה?אמנם,כן.'
דומני שזה חלק מההסבר של אימרה קרטס לרוע של מישטרים מסוימים,וסוד הצלחתם ע"י הפיכת ההתעללות בחלשים מושא בעל משמעות לחייהם של המתעללים. מאד עוכר שלוה אך כתוב מצוין ושומר על מתח לכל אורכו.”