מתחיל 'נורמלי' ולאט לאט גולש למחוזות שמשלבים דמיון במציאות,ברמה סבירה,משם 'הידרדרות' מוחלטת לעולמות מקבילים,אפשריים או לא. האם זה הפן הפנימי הנסתר של עקרת בית משועממת? האם זה הרצון לעולם עשיר יותר מזה הנגלה לעין? הרצון להאמין שיש יותר ממה שאנחנו מכירים טוב מידי? ככל שהכותבת גלשה יותר,אני נשארתי מאחור במידה רבה,פחות מחוברת וגם פחות מתענינת לדעת מה יקרה...

לקח לי זמן לכתוב על הספר.סיימתי לקרוא אותו לפני כשבועיים,ובניגוד להרגלי לא התנפלתי על המקלדת עם רשמי הטריים,לטוב או לרע.נהניתי מאד מקריאת הספר,כשאני מנסה לברר לעצמי מה מהנה אותי כל כך. שפת הכתיבה פשוטה וענינית,לא מרגשת ומרשימה כשלעצמה,אבל הפשטות והצניעות של השפה מעבירות את העלילות בצורה חלקה וזורמת,גם כשהארועים הזויים במיקצת ופחות ריאליסטיים,זה עובר טוב. הדמויות מתוארות היטב ואמינות,מורכבות במידה ומאפשרות הזדהות.
קראתי את ביקורתו של אלון ולא הבנתי לגמרי את ענין ה'ספרות נשים',האם מדובר בסיפור על נשים? וסיפור על גבר,כל גבר,הוא 'ספרות גברית'? וסיפור על גברים ונשים גם יחד,מה יהיה עליו? נראה לי מוזר ליהנות או לא מספר בגלל שמסופר בו על נשים או גברים,בגלל בסיווג המיותר לספרות כזאת או אחרת.

למרבה הפלא,זו פעם ראשונה שאני קוראת ספר של סביון ליברכט,ומכיון שזה סיפרה הראשון,אני מניחה שהבאים אחריו טובים יותר.ליברכט יודעת לספר סיפור,יש לה רעיונות מענינים ושפה עשירה ומרתקת,אז למה בכל זאת כתבתי מה שכתבתי למעלה? בגלל הסופים,כל סוף סיפור התאכזבתי מחדש מהתמוססות הסיפור היפה לתוך המובן מאליו,ללא אמירה ברורה,מעבר למה שתיאר הסיפור עצמו ושקל היה להזדהות איתו.אבל הרי לא רק לשם כך כותבים סיפור,לא כן? לא המשכתי לקרוא את כל הסיפורים,מעבר לשני שלישים של הספר,לא יכולתי להרשות לעצמי עוד אכבות...

שני סיפורים,שונים זה מזה וגם דומים.הראשון,שגם נקרא 'סיפור בלשי',מוגדר ע"י המספר עצמו כ'סיפור פשוט...גם מרתיח דם'.סיפור על משטר אימים שבו מנגנון שיפוט ומשטרה מושחתים,אכזריים,דורסניים,כמו משטרים אחדים שמוכרים לנו גם היום.הסיפור של הנידון למוות אכן עובר מסלול נפתל עד הגיעו לסופו המפתיע,בצורה המזכירה סיפור בלשי ,אך בעצם נותן הרגשה של אירוניה מרה,מרה מידי.
הסיפור השני-'התארחות',גם הוא שמו אירוני,בהתחשב באורח הלא קרוא עליו מסופר,אורח שמסתובב במדינה ומנסה לאסוף מידע,לא ברור על מה ולמה,אך מסתבר שכשעומדים מול נציג המשטר,כל משטר,מיד נכנסים לעמדת מיגננה וצורך לרצות,גם כשאין מה להסתיר וממה לחשוש.כמו שאומר ה'אורח'-'כי ממה היתה חרדתנו המתמדת ניזונה,לולא הרגשנו את עצמנו מעט שותפים ברוע האוניברסלי'.
ולסיום מתגלה אמת מענינת לאורח -'זאת חיפש איפוא?לקיומו המוטל בספק ביקש להשיג עדות מוצקה?אמנם,כן.'
דומני שזה חלק מההסבר של אימרה קרטס לרוע של מישטרים מסוימים,וסוד הצלחתם ע"י הפיכת ההתעללות בחלשים מושא בעל משמעות לחייהם של המתעללים. מאד עוכר שלוה אך כתוב מצוין ושומר על מתח לכל אורכו.

התחלתי לקרוא את הספר באקראי בהמתנה לטיסה בשדה התעופה,ודי מה ר הבנתי שנסחפתי להרפתחה מרתקת ,מהורהרת,מפתיעה.
נראה לי שכל הספר מסתובב סביב הנסיון של הגיבור להבין איך אפשר לחיות בעולמנו הנוכחי,שיש בו חציית גבולות בכל התחומים כמעט.חיי נישואין מעוררים בו מחשבות כפירה על מונוגמיה,העולם הוירטואלי של בנו נראה מציאותי לא פחות מ'עולם המציאות' שלנו,להיות מובטל זה מצב שיש בוכמעט רק יתרונות,בניגוד למקובל בחברה.יש תיאור יפה בעמוד 91 -'יש משהו מהפנט בצלחת לבנה המלאה עד גדותיה בחלב.קשה לקבוע היכן השולים,איפה בדיוק עובר קו הגבול שמפריד בין נוזל ומוצק.לבן נוגע בלבן,...'.גם נגה,אשתו של הגיבור מחפשת ופורצת גבולות.היא מציירת לבן על לבן,'חתול לבן בשלג'.בכלל יש בכתיבתו של הר-לב משהו סוחף,פיוטי ופילוסופי לעיתים. הוא שולח לאשתו מסרים בצורת שירי הייקו סתמיים.והדאגה מכל מה שמתרחש סביבנו בעולם,כל מה שלא בשליטתנו אבל עלול לחרוץ את גורלנו,שיכולה להיות מוסברת גם בתאונת הדרכים בה ניספו הוריו של דניאל,ובעקבותיה נסע להודו ושם הרגיש חופשי באמת,מישהו שהבין ש'הקריירה שלי תהיה לשאוף אויר ולנשוף אותו.המשפחה החדשה שלי תורכב מכל מי שאפגוש בדרך.מקום המגורים שלי יהיה העולם'. בעצם כולנו פוגשים אנשים בדרך ומצרפים אותם ל'משפחה' שלנו,כל אחד מאיתנו חי בחלק של העולם,ורובנו לא מרגישים חפשיים.דניאל ונגה ונומי מחפשים את החופש ואת מקומם בעולם,כל אחד בדרכו,איך להיות חופשי ובכל זאת קשור בעבותות אהבה ואחריות למישהו אחר ולמוסכמות של עבודה ופרנסה וכו'.דניאל רוצה לנסוע לאלסקה,עם המשפחה,נגה חוזרת לחיות כנערה צעירה,לזמן מה,ונומי בורח למשחקי המחשב.
ואז נומי נפל ואושפז והוריו מצאו את עצמם שוב ביחד ליד מיטתו. אין לאף אחד מושג מה יקרה איתם בהמשך. אני חשבתי שנומי לא יפול,שיצליח לעוף ולרחף למקומות המופלאים שביקר בהם במשחק המחשב.ואולי הוריו יצטרפו אליו למעוף אל המקום הלא קיים בו ירגישו חפשיים ומאושרים.

כהרגלי,קראתי כמה ביקורות שנכתבו על הספר,ולשמחתי הטריה ביותר היתה של אלון דה-אלפרט שביקורותיו מרתקות כמו ספר טוב.
כמעט חשבתי שאין לי מה להוסיף,אבל בכל זאת יש,ברמה כללית יותר,כי כולם כבר נכנסו לעובי הסיפור,ליסורי הילדות וההתבגרות,שאמורים להכין אותנו להתמודד עם יסורי הבגרות,אבל אז מסתבר שהם לא הפרומו אלא הדבר עצמו במלוא עוצמתו.
עין חתול כחולה יש לחתולים סיאמיים,ומרגרט אטווד היא מעין חתול סיאמי, לפי תמונתה בגב הספר-שיער כסף ועיני תכלת בוהקות. עין החתול רואה גם בחושך,ואכן הכותבת רואה הרבה,מבטה חודר ומפשיט את הסובבים אותה ממסיכות ותחפושות. כל חשיפה גוררת כאב גדול של אבדן תמימות ואמון,אבל אלה החיים...
שני הסיפורים המקבילים,של העבר וההווה מסופרים בזמן הווה,מה שממחיש לנו כקוראים שמבחינתה הילדות חיה וסוערת בתוכה כל החיים באותה מידה.כך היא גם מחפשת את 'חברת' הילדות קורדיליה,שמאושפזת במוסד לפגועי נפש. האם כדי להיות רע ואכזר צריך להיות חולה נפש? אין אנשים נורמלים שהם אכזריים ומשפילים אחרים? אין לי תשובה לזה.
המצב הזה,של הילדות הקשה שנוכחת בהווה הבוגר מעיק ומכביד מאד,והמבספר מבקשת 'תוציאי אותי מכאן,קורדיליה.אני לכודה.אני לא רוצה להיות בת 9 לנצח'. גם בציוריה העבר משתלב בהווה כל הזמן. לאורך כל הספר והחיים-נוכחות זוג ההורים יוצאי הדופן לתקופתם,ולדעתי-הם יצרו את הסיכוי היחיד לגדול ולצאת אדם יצירתי ומאושר עבור בתם.

ספר שהוא מסע ברכבת שדים שעוברת בנופים שונים זה מזה בקיצוניות,מתפתלת בפראות ומטלטלת את נוסעיה מצד לצד,וגם כשנדמה להם שהגיעו לאיזה מישור רגוע,זה לזמן קצר מאד,ומיד מגיע המדרון הבא והסיבוב המסוכן שאין לדעת מה מסתתר מאחוריו. כל זה לא אומר כלום על מה הספר,אבל זו ההרגשה שיש כשקוראים אותו,וכמו שהספר מדבר הרבה על הרס עצמי ועל פיגעי הזמן,גם אנחנו נסחפים בטלטלות ולא חסים על עצמנו. כל זה מלווה במוזיקת רוק שמזכירה לנו את הריגושים של שנות נעורינו,כשהמוזיקה היוותה חלק חשוב מהווייתנו.הספר כתוב בשפה עכשוית,פיוטית,פרטנית ועוד גווני גוונים,בהתאם לדמות המתוארת ולסיטואציה. חוויית קריאה אמיתית.

שוב כהרגלי קראתי חלק מהביקורות שכבר נכתבו על הספר,בעיקר כדי לא לחזור בפעם המי יודע כמה על המובן מאליו,יחסית,שאפשר לומר על הספר.בין הרבה דברים שנאמרו ע"י מי שאהבו את הספר,על הרוע האנושי,מקורותיו ותוצאותיו הנוראות,הספר הזה הוא גם,ואולי בעיקר,על הכתיבה כאמצעי ביטוי,כאמצעי דיווח וכדרך לשמר זכרונות. ברודק מעיד על עצמו שקל לו לכתוב יותר מאשר לדבר,מה שנכון לגבי רבים מאיתנו. חייו נסובים סביב כתיבה,אמנם דוחות על הטבע סביבו,משהו שנראה מופרך כל כך בתוך הסביבה והמנטליות של האנשים סביבו.מה שמשמר את מעמדו כשונה לאורך כל חייו. השמדת הדוח ניראית כצעד סביר בהתאם לנסיבות,אבל מדוע בכלל התבקש ברודק לכתוב את הדוח? מה חשבו שיקרה במהלך חקירותיו ואיסוף העדויות שיעשה לצורך הכתיבה? למי זה יביא תועלת? האם האמינו הפושעים שהדוח יספק להם הצדקה ומחילה? אלו שאלות שנשארו פתוחות,וטוב שכך. אמשיך לתהות עליהן ואולי אגיע גם לתשובות בעתיד. ספר קשה לקריאה גם בגלל הסגנון וגם בגלל תאורי אלימות קשים שאינם חסים על הקורא. ספר מדהים.

בתור הראשונה מבין חברי 'סימניה' שקראה וכותבת על הספר הזה,אני מרגישה אחריות כבדה. מצד אחד הספר נקרא בקלות ובנשימה אחת,מצד שני שאלתי את עצמי מידי פעם לאורך הקריאה מה בעצם מטרתה של המחברת בכתיבת הספר. ברור שרצתה לספר את סיפורם של מהגרים,בעיקר פליטי מלחמת העולם ה-2,אבל לא רק.רצתה לספר את סיפורו של כור ההיתוך הישראלי,המעבר משואה דרך מלחמה לתקומה.המועדון על חוף הים,בו מתרחשים סיפורי האהבה הוא מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל,והדמויות שמככבות בו גם הן פליטות מעולם ישן,ממלחמות ובעיקר מריגשות אשמה ובושה,שמשותפים לרוב הדמויות בספר בכללן.
לדעתי,כל דמות בסיפור יכלה לכלכל ספר שלם.תיאוריהן יפים ומרגשים ונותנים תמונה ברורה ועצובה של עברן.מה שמאולץ הוא החיבור שניטוה ביניהן,גם בין אסתר והגברים הנמשכים אליה,וגם בין דמויות הרקע. כאן הרגשתי שהספר פחות משכנע.
סיפור האהבה האמיתי והכנה ביותר בספר הוא זה שבין אשר-בעל המועדון,לכלב הזהוב שאימץ. אשר הוא נכה צהל,שנושא בליבו גם את מטען הגירוש של ערביי ישראל לרצועת עזה במלחמת השחרור.כלבו גדל כנראה אצל משפחה ערבית שעזבה(או נמלטה),אך מעדיף להישאר איתו. מן חיבור גורלי שכזה,והיחיד שנראה אמין.