בעיירה צרפתית קטנה שלוש נשים מתות זו אחר זו - ילדה יפהפיה בת עשר נרצחת, מורה צעירה ויפה נוטלת את נפשה בכפה, ואישה צעירה מתה בעת לידת בנה הבכור.
האם יש קשר בין המקרים?

יש קשר, קודם כל כי כל מקרי המוות קורים ב-1915 והם בולטים על רקע "המגמה ההפוכה" בת הזמן לפיה דווקא גברים מתים במלחמה המשוגעת שמתרחשת לא הרחק, באחת החזיתות של מלחמת העולם (הסופר והקוראים יודעים שהיא הראשונה).
האם יש קשר נוסף?

ה

<mark>פיליפ קלודל</mark>, הסופר הצרפתי העכשווי, הוא אחד הסופרים האהובים עליי. הוא אהוב עליי בין השאר כי הכתיבה שלו יוצאת דופן בנוף הספרותי כיום. קודם כל הוא סופר מאוד מגוון, הוא לא מהסס להתנסות בז'אנרים שונים וכל התנסות כזו היא חוויה שונה ומעניינת. שנית, הוא פשוט כותב טוב, הכתיבה שלו חסכונית, הוא אינו מכביר במילים אך הוא תמיד מגיע לנקודה, ומצליח לעורר מחשבה, ולא פחות חשוב לעורר רגש. אך מה שאני מעריכה במיוחד בק

מה גורם לנו לצפות מאנשים להתנהגות מוסרית? השאלה הזו מנקרת בי יותר אחרי שקראתי את הספר הזה. הרי די ברור לכל מי שעבר את גיל התמימות ש"התנהגות מוסרית" אינה ברירת המחדל של המין האנושי, למרות מה שנאמר בכתבי הקודש. אפשר בהחלט שזו תהיה התנהגות לא חריגה בזמנים רגילים. אבל מה קורה כשיש משבר? כשמשהו הופך את הקערה על פיה? אז צצה ההתנהגות האנושית "הטבעית", שלמרות שאנחנו מגנים אותה בכל פה, היא ברירת המחדל האמי

לפני שנתיים ומשהו, במקום העבודה שלי הייתה מסתובבת פְּנִינִית (לא תרנגול הודו, אלא פְּנִינִית), שמנמנה ושחורה עם נקודות לבנות. היא נמלטה, כנראה, מאחד ממגדלי עופות הנוי שבאזור, וכמו פרטיזנית אמיתית הסתובבה במרחבי הדשא ולפעמים גם חצתה בריצה את הכבישים הפנימיים. לא היה עובד שלא הכיר אותה, ועבורי ועבור חבריי היא הפכה ממש לקמע. היא הייתה, עם כמה שמשעשע אולי להודות בזה, נקודת אור קוריוזית וחמודה שמחכה לנ

ברוֹדֶק שב לכפר הקטן שלו, אל משפחתו האהובה, לאחר ששרד את הגיהנום של המחנה אליו הושלך בזמן המלחמה. תושבי הכפר היו כבר בטוחים שהוא מת: "באתי מארץ שלא הייתה קיימת בתודעתם, ארץ שלא מופיעה בשום מפה, ארץ שלא שומעים עליה בסיפורים, ארץ שבקעה מן האדמה תוך כמה חודשים, אבל זכרה עוד יכביד על העולם מאות שנים".

הכפר של ברודק הוא מקום מבודד ומנותק-כמעט מהעולם, שוכן בעמק יפה ופסטורלי בין הרים, מוקף ביערות, נה

כולנו נמצאים בכלא.
כלא המשפחה, התרבות, המילים.
האם אפשר לצאת מהכלא שאותו בנינו?

ביקרתי פעם בכלא באר שבע, (בזכות "סימניה" אבל זה כבר סיפור אחר.) אחרי נסיעה ארוכה, מצאתי בלי קושי מקום למכונית בחניון עצום וריק. נתתי את תעודת הזהות והסלולרי לסוהר אדיש שלא הביט בי והנה אני בפנים.
המחשבה הראשונה שעלתה בי ברגע שצעדתי פנימה מלווה בקצין חסון היא שאני רוצה החוצה.
זה כלא מודרני, חדיש, צבוע ומצוח

אל כפר נידח על גדות יער ונהר מגיע זר מוזר עם סוסה בשם העלמה יוליה וחמור בשם אדון סוקראטס.
אנשי הכפר מבקשים מברודק שחזר מהיכן שאין שבים לאחר המלחמה לכתוב דוח ולתאר את השתלשלות האירועים בינם לבין הזר.

חיפשתי ספר שיתאים ליום השואה , לא ידעתי כלום על הדוח של ברודק אבל זכרתי שהוא מתאים לסוגה. הוא לא ספר שואה קלאסי אין בו יהודים ואין בו נאצים . למעשה לא ידוע היכן הוא מתרחש.
הקריאה בספר מרגישה כמו

בעשרים וחמישה סיפורים קצרצרים מתאר <mark>פיליפ קלודל</mark> את בני האדם, כפי שהם מיוצגים על-ידי דמויות קבועות, פחות או יותר, לאורך כל הספר, בגרוטסקיות קיצונית וחסרת רחמים.
הספר כתוב בגוף ראשון, כאשר הדובר הוא אותו אחד לכל אורכו, והדמויות הן אשתו והזוגות הנוספים המהווים את חוג חבריו.
מירב הסיפורים עוסקים בסיטואציות שונות מחייהן של הדמויות, מצבים שמוכרים לרובנו ועשויים לקרות לכולנו; אם זה נהג שמחווה כלפינו תנו

ואיך ברגע הקטן ההוא,הבנתי שאתה מת בעיניים פקוחות.מופתע מהמוות.או מהחיים.

כל מילה נוספת תוריד מאיכות כתיבתו של הסופר המדהים.
לפעמים שתיקה תכיל בתוכה הרבה יותר ממה שמילים יכילו אי פעם.

<mark>פיליפ קלודל</mark> מעביר לנו במילים את ההקשבה,את הטון ,ההרגשה-ובעיקר את השתיקה.
סיפור שותק הייתי קורא לו. וכל דף נוסף היה מיותר.
בקלות 5 כוכבים