בצעירותי אהבתי מאוד את סיפוריה הקצרים של <mark>סביון ליברכט</mark>. נתקלתי בסיפור שלה לראשונה בתיכון, בשיעור ספרות, ומאז קראתי את כל סיפוריה.
כשהוציאה ספר חדש לפני חמש שנים, במרחק של יותר מעשור מספרה הקודם, התאכזבתי מאוד. מה השתנה? היא או אני? כך או כך, לא חשבתי שאקרא עוד ספר שלה. בכל זאת, כשנתקלתי בו בספריה, אולי מתוך אינסטינקט לקחתי.
השושבין הוא ספרון קטן. 188 עמודים, גודל של ספרון כיס. זה אינו סיפור קצר,

ב<mark>סביון ליברכט</mark> נתקלתי לראשונה בכיתה י"א.
חוברת של דפי A4 מהודקת בסיכת מהדק, איכות צילום בית-ספרית, פונט מדכא וסיפורים מדכאים עוד יותר:
העיוורת של יעקב שטיינברג, המלבוש של עגנון, המפתח של בשביס זינגר. שפה ארכאית, אנטי גיבורים אומללים. על הקיר תלתה אחת מבנות הכיתה את תמונתה של בסי פופקין החמוצה, גיבורת המפתח, מצויירת ע"פ איפיוניה החיצוניים בסיפור, וזו היתה דמותו של שיעור ספרות.
יסלחו לי חובבי בשבי

"ספרים הם צורך קיומי שלי. אני יכול כמובן גם לא לקרוא במשך שבוע, אבל הספרים, הספרייה, הם עדות לקיום שלי. משהו ממני קיים בהם ומשהו מהם קיים בי". כך עונה מיכאל הנדלזלץ, עורך מוסף ספרים ומבקר תאטרון בעיתון "הארץ" למיכל יפת בספר נפלא שנקרא: "חיים עם ספרים" – 29 שיחות עם אוהבי ספר, וכך בדיוק אני מרגישה. מילה במילה. ולאחרונה למרות שלא מתקיימת בי מידת התכיפות לסקור את הכותרים שעוברים תחת ידי ולהעביר את הח

פייר, התגעגעתי. אני אוהבת את סיפוריה הקצרים של <mark>סביון ליברכט</mark>, ועשר השנים בהם לא פרסמה אף לא סיפור אחד היו ארוכות מדי, בטח בנוף הספרות הישראלית, שלא נותנת הרבה הזדמנויות לז'אנר המדהים הזה. לשמחתי, "פנינים לאור היום", הקובץ החדש של ליברכט, אינו מאכזב ובהחלט עומד באותה השורה עם הספרים המוקדמים והמעולים שלה.

גם כאן ליברכט חוזרת ועוסקת בשני תחומים שתמיד העסיקו אותה: הישראליות וזיכרון השואה. סיפורי הש

ספרה של <mark>סביון ליברכט</mark> "פנינים לאור היום", הוא בעייני פנינה אמיתית. ליתר דיוק, אוסף של 13 פנינים כמספר הסיפורים בספר אשר ביחד מרכיבים מחרוזת מושלמת.

הכתיבה של גב' ליברכט נפלאה וקשה להישאר אדישים לדמויות אותן היא מתארת, שכן חלקן מעוררות רחמים ואילו חלקן מעורר סלידה ממש. למרות שמדובר בדמויות שונות ובסיפורים שונים אשר אין ביניהם כל קשר עלילתי, יש מכנה משותף לכל הסיפורים: בכל אחד מהם מגיעה הדמות הראש

"אני הבן של העיראקים!" הרעים בקולו לפני 15 שנה השחקן יורם טולדנו בתפקיד שמעון מתווך הנדל"ן, על קרן צור בתפקיד מירי - ביתם של ניצולי השואה שכבר הלכו לעולמם והיא מעוניינת עתה למכור את דירתם.

כמו אגרוף בבטן חשתי אז בהצגה "סינית אני מדברת אליך" בתאטרון בית לסין למשמע המשך המונולוג של שמעון והפעם בהפקה החדשה, שוב אותה התחושה. בהפקה המחודשת זהו קובי פרג' בתפקיד שמעון ודניאל גל בתפקיד מירי, אך האגרו

פעם, בימים אחרים בהם עולם התרבות תיפקד, נהגתי לצאת עם אשתי לתאטרון. שנים ארוכות יש לנו מנוי והתאטרון המועדף עלינו הוא זה של בית לסין. שם ראינו את ההצגות פרי עטה של <mark>סביון ליברכט</mark>: סינית אני מדברת אליך, תפוחים מן המדבר, רוחלה מתחתנת וקוראים לו מלך.

קוראים לו מלך היתה אחת ההצגות החזקות שראיתי והסיפור ליוה אותי עוד זמן רב לאחר שההצגה תמה. הסיפר שעל פיו נעשה המחזה, הוא אחד הסיפורים בספרה זה של סביון

חיילת צעירה במדים חדשים, תחנת אוטובוס בודדה ומרוחקת, חנות ירקות שכונתית, בית קפה קטן שמסתתר בין בניינים נמוכים, עיניים זעירות של נערה בחצאית ארוכה, חמסין שפרץ בפתאומיות, קבוצת ילדים במגרש עזוב – ישראל פריפריאלית, משונה, חסרת זוהר. ישראל קטנה שהיא בית. לפעמים הבית חמים ונעים, לפעמים מאוס ונוקשה, לפעמים רוצים לעזבו לצמיתות, לפעמים ממהרים לחזור אליו, מתגעגעים לריחות שעולות מתוך סיר עבה שמסמל את השבת

את הספר קראתי לראשונה לפני כ 10 שנים. שני סיפורים מתוך הקובץ השאירו בי את אותותיהם – "הירושימה" ו"מקום טוב ללילה". זיכרון קריאתם לא פעם הבליח לתודעתי, מה שדחק בי לקרוא את הספר בשנית.
כל הסיפורים נוגעים באופן כזה או אחר בנושא השואה -גם אם זה רק כאיזכור לשואת העם היהודי, וגם אם זו "שואה אישית" המטלטלת את חייהן של הדמויות בסיפור - כשהסיפור המצמרר במיוחד בעיני, החותם את הקובץ, עוסק בשואה קוסמית.
ה