ביקורת ספרותית על הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם מאת יונס יונסון
ספר בסדר

---

ישנן לא מעט בדיחות על רגשות מעורבים. למשל: מהי דוגמא טובה לרגשות מעורבים? לראות את חמותך עפה מראש הצוק במכונית החדשה שלך. ודוגמא נוספת: פיני מתגרה באשתו ואומר לה: "בחיים לא תוכלי לומר לי משהו שיגרום לי לרגשות מעורבים!". "באמת?", עונה אשתו של פיני בלעג, "אז תדע לך שמבין כל החבר'ה שלך במילואים, לך יש את הכי גדול...". ומדוע נזכרתי בבדיחות על רגשות מעורבים? משום שהספר "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", מאת יונס יונסון, הוא בדיחה ארוכה שגרמה לי לרגשות מעורבים.

אלן קרלסון הוא ישיש בן מאה אשר כוחו במותניו. למרות שלעתים הוא מחפש את המוות, נראה כי המוות שכח אותו. כאשר עומדים לחגוג לו יומולדת מאה בבית האבות (ובגיל כזה הנרות עולים יותר מהעוגה), מחליט קלרסון לחמוק דרך החלון, ובכך פותח הרפתקה מטורפת, סהרורית, מטורללת, לא סבירה ובדרך כלל מצחיקה. הרומן שזור משתי סדרות פרקים המתחברות בסופו לאותה נקודת זמן. באחת מהן מתוארות הרפתקאותיו של קרלסון, המסתבך עם חבורת פושעים ועם המשטרה בו זמנית (או שמא הם מסתבכים איתו). סדרת הפרקים השנייה מגוללת את סיפור חייו הארוך מאד של קרלסון טרם שחמק מן החלון, ומסתבר שהוא נפגש עם שועי עולם (פרנקו, סטאלין, צ'רצ'יל, קים איל סונג, אחיו של איינשטיין [הפיסיקאי הגאון, לא הזמר הגאון], to name a few) ואף השפיע לא אחת על מהלכן של ההיסטוריה והפוליטיקה; וכל זאת למרות, ואולי דווקא בגלל, שההיסטוריה והפוליטיקה מעניינות את קרלסון פחות מקליפת השום.

אישיותו (אם אפשר לקרוא לזה כך) של קרלסון הזכירה לי משפט אומלל מתוך ההספד של עזר וייצמן ז"ל ליצחק רבין ז"ל: "יחסרו לי אותן השעות שישבנו לבד, אכלנו כמה דברים, שתינו כמה דברים טובים...", כי, בעצם, שום דבר אינו מעניין את קרלסון למעט ארוחות טובות ואיזה כוסית (או חמש או עשר) של משקה חריף בשביל לדפוק ת'ראש. כל השאר – מהפיכות, פצצות אטום, שריפות ענק, גוויות בכל מיני מצבי צבירה – כל אלו הינן הסחות דעת מיותרות בלבד.

ועכשיו לעניין הרגשות המעורבים. "הזקן בן המאה" הוא רומן שאינו לוקח את עצמו ברצינות ומתפרע לכל הכוונים. אלא שלעתים הרצון להצחיק שקוף מדי ואף מביך. כך,למשל, מסופר על יוליוס אותו פוגש קרלסון במהלך מנוסתו מבית האבות: "... בשנה שמלאו ליוליוס עשרים וחמש שנה מתה תחילה אמו מסרטן... וכעבור זמן קצר האב טבע בביצה אחרי שניסה להציל עגלה. גם על כך יוליוס התאבל, כי הוא היה קשור לעגלה". נו, באמת. ויש עוד דוגמאות לבדיחות ברמת פיפי-קקי (במלוא מובן המילה). על אף שחלקן מצחיקות, יש בסגנון כתיבה כזה גם משהו מביך. מאידך, הספר אכן משעשע לפרקים ונקרא היטב.

אינני מבין כיצד ספר זה הצליח להגיע לראש רשימת רבי המכר, ושקלתי מספר הסברים.
1) האימפריאליזם הסקנדינבי הספרותי לו אנו עדים בשנים האחרונות גורם לכך שספריו של כל יוהנסן או אנגברסן, כריסטיאן או אנדרסן יקפצו מייד למקום הראשון במצעד. אך אם כך מדוע זכה הספר להצלחה כה רבה גם בשבדיה?
2) אנשים נוטים לסמפט גיבורים ספרותיים בני מאה מתניידים ובעלי נפש צעירה, משום שבאופן תת-מודע עצם קיומם (ולו גם הספרותי) גורם להם לחוש אופטימיות לגבי עתידם. גם זהו הסבר דחוק.
3) הספר הוא אכן יצירת מופת מופלאה מז'אנר חדש שייקרא בעתיד "פנטסיית נונסנס גריאטרית". רוב הקוראים מזהים את גדולתו, ואני לא.

כנראה שההסבר השלישי קלוש פחות מן השניים הראשונים. לסיכום – זהו ספר טיפשי אך משעשע או, אם תרצו, משעשע אך טיפשי. אפשר לקרוא, אבל ממש לא חייבים.

» ביקורות נוספות של עולם
» ביקורות נוספות על הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם