ביקורת ספרותית על בדידותם של המספרים הראשוניים מאת פאולו ג'ורדנו
ספר לא משהו

---

תחושה מעורבת. מאוד לא מתחשק לכתוב שזהו ספר גרוע - כי זהו סיכום חזק מדי. עם זאת - לא התחברתי לדמויות - אפילו הרגשה מינימאלית של הזדהות, או עניין במה יקרה להם אח"כ לא הרגשתי. סיימתי לקרוא רק כי לא רציתי לעזוב באמצע.
יש כמה רגעי מטח טובים - בודדים ממש, אבל הולכים לאיבוד עם המשך הסיפור, או שנלעסים יתר על המידה, או שנאבדים מאי-שימוש.
כמה רעיונות קורעי לב:
הסוכריה, שהיא לדעתי התיאור החזק ביותר בספר,
לחץ יתר של אביה של אליצ'ה בתחילת הספר - משהו שרבים מאיתנו עושים, ומרוב אמביציות שלנו עצמנו לא קשובים לילדים.
הקושי של ילד לגדול ליד אח עם בעיות (מקרה של מתיה).

ועם זאת - שום דבר מזה לא באמת נפתח לסיפור אמיתי. תיאור הדמויות שטחי להפליא - אין איזה מבט פסיכולוגי עמוק, או קשרים רגשיים ולוגיים חזקים בין מה שקורה להם בילדות לבין המשך סיפורם.
לקראת הסוף הספר אף הרגיש לי כ"מתחזה להיות ספר". כאילו יש לו את כל המאפיינים של להיות ספר, או סיפור עכשווי מעניין - סיפור על בעיות רגשיות, מה קורה לה לאורך חייהם, משפטים לקוחים מספרים אמיתיים - אבל זה רק חיבור שלהם - שלא מייצר שום רגש או קשר של ממש.
הסוף יחסית מציל אותו - כי הוא מוריד קצב לקצב לאיטי מאוד וכביכול בעל משמעות עמוקה - שזה כביכול פותח אפשרות לחשוב על דברים לעומק, ואולי נותן לו סיכוי.
הסיכום שלי לצערי - שזהו ספר שמי שכתב אותו ידע טוב את רשימת הדברים שספר אמור לכלול, ושופך אותם בשפוך אחד אחרי השני - אך ללא נשמה או עומק מחשבתי שמאפשר להתחבר להסיפור ולהרגיש משהו כלפיו.

» ביקורות נוספות של ג'ניה
» ביקורות נוספות על בדידותם של המספרים הראשוניים