"דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" התפרסם בשנת 1933, והיה לספרו הראשון של ג'ורג' אורוול. הגיבור נטול השם יעשה את דרכו תחילה בפריז.הוא גר בפריז עם 47 פרנק, מאבד את כול כספו בלינה, מביא את בגדיו למישכון. הכול משתנה שהוא פוגש את בוריס והם תולים את תקוותם במסעדה רוסית- "קומרס" שהולכת להיפתח. הבעלים מתרשל, והם נאלצים למצוא עבודה "במלון X".
בזמן ההמתנה בוריס והגיבור "חורשים" את פריז. בחלק הראשון של הספר משבץ ארוול ביטויים אנטישמים:
"יהודי, מון אמי, יהודי אמיתי! ואין לו אפילו את ההגינות להתבייש בזה. (..) והנה אני, אוכל את לחמו של היהודי. יהודי...“
"אני אספר לך מה טיבם של יהודים. יום אחד כשהיינו בדרך, בחודשים הראשונים של המלחמה, נעצרנו בכפר אחד למשך הלילה. יהודי זקן איום, עם זקן אדום כמו יהודה איש קריות, התגנב ובא אל הבית שהשתכנתי בו. שאלתי אותו מה הוא רוצה. ' כבודו', הוא אמר, 'הבאתי לך נערה , צעירה יפהפייה רק בת שבע-עשרה. זה יעלה לך רק חמישים פראנק'. 'תודה רבה, אתה יכול לקחת אותה בחזרה . אני לא רוצה לחטוף איזה מחלה. (..) 'מחלה!' קרא היהודי אין שום לשש כזה . זו הבת שלי! זה האופי הלאומי בשבילך". (ע"מ 43-42).וזה דוגמא אחת מני רבות.
הוא ובוריס חיים מהיד לפה, ממשכנים את כול הבגדים. לא אוכלים כמה ימים. מפעם לפעם יש קצת כסף לטבק, לחם ותפוחי-אדמה. בוריס והגיבור מספיקים להיות "במעורה קומוניסטית" שבסוף לא מספקת עבודת כתיבה באנגלית לגיבור ,והם מאבדים עוד ועוד כסף. לבסוף בוריס עובד כמלצר והגיבור כשוטף קלים.
"בסופו של דבר, לא הפרתי את החוזה שלי, כי שישה שבועות חלפו עד שאוברז' הראתה סימנים של פתיחה. בינתיים עבדתי במלון X:
"ארבעה ימים בשבוע בקפיטריה, יום אחד סייעתי למלצר בקומה הרביעית, ויום אחד מילאתי את מקומה של שוטפת הכלים בחדר האוכל. היום החופשי שלי, למרבה המזל, היה יום ראשון, אבל לפעמים חלה אחד העובדים ואז נאלצתי לעבוד גם ביום הזה."(ע"מ 70). הוא יעבוד במלון 11 שעות ביום".
בבית-המלון יש היררכיה-טבחים-מלצרים-שוטפי קלים. אסור להפר את הדרגה בין שלושת התחומים, כך שוטף כלים סרבי שפותח תפה על טבח מפוטר במקום. בין קימה מוקדם בבוקר והידחקות במטרו לעבודה, המשמרות המטורפות בבית-המלון, מוציא הגיבור את עצמו לבלות:
"עם שלושים פרנק בשבוע לבזבז על משקאות יכולתי לקחת חלק בחיי החברה של הרובע. לא מעט ערבים עליזים היו לנו, בשבתות, בביסטרו הקטן בקומת הקרקע של "מלון שלושת הדרורים". (ע"מ 106). הגיבור ישתכר עד אובדן חושים, בביסטרו יש אזרחים שיכורים בשפע, שהמנהלת הקשוחה מועלת את היין במים אחרי חצות-הלילה.
"יום אחד, חמישה או שישה שבועות אחרי שהתחלנו לעבוד במלון, נעלם בוריס בלי הודעה מוקדמת. בערב מצאתי אותו מחכה לי ברחוב ריבולי(..) חופשי סוף-סוף. מחר בבוקר אתה יכול להודיע שאתה עוזב. האוברז' נפתחת מחר". (ע"מ 115). "הפטרון שכר אותי בתור שוטף כלים. תפקידי היה לשטוף כלים, לנקות את המטבח, לקלף ירקות, להכין תה, קפה וכריכים, ולעשות עבודות בישול פשוטות ושליחויות. התנאים היו כרגיל, חמש מאות פראנק בחודש ואוכל, אבל לא היו לי יום חופשי ולא שעות עבודה קבועות. במלון ראיתי שירות הסעדה במיטבו, עם תקציב בלתי וארגון טוב. עכשיו באוברז', למדתי איך מתנהלים הדברים במסעדה רעה באמת. זה ראוי לתיאור, כי יש בפריז מאות מסעדות דומות לה, (..) האוברז' לא נמנתה עם בתי האוכל הזולים הרגילים שלקוחותיהם סטודנטים ופועלים. ארוחה ראויה לשמה אצלנו עלתה עשרים וחמישה פראנק לפחות, והיינו ציוריים ואמנותיים, מה שהעלה את מעמדנו החברתי. היו ציורי הזימה בבר, והעיצוב הנורמנים (..) רבים מהלקוחות פליטים רוסים בעלי תוארי אצולה. בקצרה, היינו מקום מהודר בהחלט". (ע"מ 121).
מה שעל-פני השטח נראה כהזדמנות, התגלה כבלוף- הגיבור יישאר שוטף קלים במסעדה במשך יותר מעשר שעות כול יום. הלקוחות בעיקר רוסים, כשצרפתים התחילו להגיע בעל-הבית התלהב. הוא מעסיק את העובדים יותר מעשר שעות בתנאים של זוהמה וצפיפות. הוא והטבחית הזקנה במטבח לא יפסיקו לקלל אחד את השני, והמעסיק יגמול אותו בכוסית משקה בסיום המשמרת.
לבסוף הגיבור בחלק הראשון של הסיפור מקווה למצוא חיים טובים יותר במולדתו האנגלית, בתור מלווה לאדם עם פיגור. בחלק השני מגיע הגיבור לאנגליה בלי כלום, כך מפסיק להיות "דפוק" מעבודה והופך להיות "נווד זרוק".
הוא מגיע ללונדון במעבורת. כדי לא להיות מואשם בשוטטות הוא מסתאב ברחבי העיר. המשרה שהוצאה לו מתבדה. אם שמונה שילינג בכיס הוא מתאכסן באכסניות מלאות אדם שאי אפשר לישון בהם כהלכה. הוא ממשכן את בגדיו ולבוש כהומלס.
ברבע לשש בערך הוליך אותי האירי אל הספייק. זה היה מבנה לבנים צהוב-אפרפר רבוע ןקודר(..) היה המקום דומה לבית סוהר. גברים מרופטים כבר השתרכו שם בתור ארוך וחיכו לפתיחת השערים, גברים מכל הסוגים והגילים, הצעיר שבהם נער בן 16 רענן -פנים, והזקן ביותר מומיה בת שבעים וחמש כפופת גו ונטולת שיניים. כמה מהם היו נוודים קשוחים (..) הקהל הזה המקובץ יחד, שעמד שם בחוסר מעש, היה מחזה מבחיל. (..)עמדנו שעונים על החומה ועישנו, והנוודים החלו להחליף דעות על הספייקים ששהו בהם לאחרונה. מדבריהם עלה שאין ספייק אחד דומה למשנהו, לכל אחד מהם מעלות וחסרונות משלו, וחשוב להכירם כשאתה בדרכים. פועל זקן יכול לספר לך על המוזרויות של כל ספייק באנגליה:
בספייק א', למשל, מותר לעשן, אבל התאים שורצים פשפשים; בספייק ב' המיטות נוחות, אבל השוער הוא בריון; בספייק ג' מרשים לך לצאת מוקדם בבוקר, אבל את התה שלהם אי אפשר לשתות; בספייק ד' המנהלים גונבים את כספך, אם יש לך קצת כסף-וכך הלאה בלי סוף".
(ע"מ 164-163).
הנוודים שלא נתמכים ע"י הקהילה, נאלצים להלך בין ספייק לספייק- מקומות מחסה בהם מותרת השינה ללילה אחד בלבד. יש נוודים כמו בוזו שמצייר מדרכות, יש נוודים שמנגנים ברחוב, יש נוודים שמוכרים גפרורים. לקבץ נדבות אסור- הדין-מאסר בבית-כלא. נוצרים טובים נותנים תלושי-מזון בלבד והנוודים מתקיימים מפרוסות לחם ומרגרינה ותה. הנווד לא מכיר תודה וחי כעמור מהיד לפה.
לבסוף חוזר הגיבור עם פאדי- נווד אירי שהספיק לחוות הכול. אורוול לא מתאר כיצד יצא הגיבור מחיי העוני והנוודות, רק מספר שהוא יצא מהם.
הספר טוב לקריאה, אם לא היו הערות אנטישמיות עוד הייתי חושב שהספר מצוין. בתור אחד שעבד בבתי קפה, וחי פעם בבית רווי פשפשים, התחברתי מאוד לספר.
