מי מאיתנו לא הרהר פעם, מה היה קורה אילו היינו מוצאים את עצמינו בקרקעית? אם בדרך כלשהי, היינו מאבדים את כל נכסינו החומריים ונשארים בתחתית, כיצד היינו מתנהלים? איך היו נראים חיינו?


ג'ורג' אורוול, שמוצאו היה בורגני – אריסטוקרטי, צלל מבחירה, יש להדגיש, לעולמם של אנשי מעמד הפועלים הנאבקים על הישרדותם יום – יום.
החלק הראשון של הספר מתרחש בפריז, שאורוול כמעט לא מפרט כיצד הגיע לשם. בבירה הצרפתית הוא מתגורר ברחוב 'תרנגול הזהב' וכמו שזה קורה לרוב, קשה היה למצוא קשר בין עליבותו של המקום למתכת יקרה כלשהי. השכונה הייתה מלאה בעוסקים במקצועות שבמדרגה הנמוכה ביותר בסולם החברתי, חלק גדול מהם זרים.


בכשרונו הרב, מצליח אורוול להכניס אותנו אל תוך הקרביים של הרחוב הזה, כך שאנו מתחילים לראות צבעיו, לשמוע את צליליו, להריח את ניחוחותיו. האווירה מועברת בצורה כה בהירה ומציאותית, עד שממש חשתי שאני נמצא בלב ההתרחשויות ולקח לי כמה שניות להבין שאנו שאני למעשה בזמן ומקום אחרים לגמרי כשהופסקה קריאתי לפתע.


בפריז מוכת העוני והאבטלה, אורוול "מסתדר" וחי מרווחים מזדמנים, כמו כתיבת מאמר לעיתון אחת לזמן - מה, מה שמאפשר לו לפחות לשכור חור עלוב, שורץ פשפשים ולישון על מצעים סרוחים. אולם, עד מהרה הוא מגיע למצב, שבו הוא נאלץ למשכן את בגדיו ואת נעליו. הוא מעביר ימים שלמים מבלי שהכניס לפיו ולו גרגיר של לחם עבש.

הרפתקאותיו עם גולה רוסי בשם בוריס וניסיונותיהם למצוא פרנסה הזכירו לי את עצמי בהיותי נער, בחיפושיי אחרי עבודה בחופש הגדול. אחרי שעברת אינספור מקומות ונתקלת בסירובים, סוף סוף אתה מוצא איזה בית עסק שמבטיח לך משהו. אתה מתחיל לפתח תקווה, אך עד מהרה, אתה מגלה שהיא הייתה לשווא, בעל הבית לא נמצא בדיוק בשעה שהוא קבע איתך פעם אחר פעם ואם כבר הוא מקבל אותך הוא נותן לך עבודות בזויות ועל כל פנים, מעמיס עליך הרבה מעבר למתאים לגילך. הוא מחפש איך הוא יכול לקצץ מ"משכורתך" ולא פעם אתה גם מגלה שעבדת בחינם. עם זאת, אני לאחר כל תלאותיי, בכל זאת הייתי חוזר לבית הוריי, שם חיכתה לי ארוחה חמה, מיטה, חדר משלי מקלחת ואף מותרות למיניהם. אורוול ובוריס עם רגלו הצולעת, בניגוד אליי, נאלצו לצעוד על קיבה ריקה קילומטרים רבים ולחזור בערב למאורותיהם כלעומת שבאו רעבים ושבורים.

אורוול וחברו מוצאים עבודה לבסוף. תחילה הוא עובד כשוטף כלים בשילוב כולבויניק במלון יוקרה ומאוחר יותר במסעדה "מכובדת". בעקבות התיאורים של המתרחש מאחורי הפסאדות המפוארות של המוסדות האלה - הזוהמה וההתנהלות, מיאנתי כמה ימים לא רק לאכול בכל מקום שאינו בית, אלא אפילו להזמין כוס תה בקפיטריה. אנחנו מנחמים את עצמנו שבימינו זה שונה, אולי יש בכך ממש, אך חוששני שבמקומות רבים, המצב מאוד דומה למה שמספר אורוול.

באותם השנים, חייו של פועל מסוג זה, היו רוויי ניצול מחפיר, שתפס את רוב שעות היממה, לפעמים אף ללא יום מנוחה והתירו מעט מאוד מקום לפנאי כלשהו, פרט לשינה. אז כשאנו שומעים את כל העסקנים שמבקשים לקצץ את ידיהם של ארגוני העובדים ולכרסם בזכויות הממילא מינימליות של העובדים השכירים, כדאי לחזור ולקרוא בספר הזה, כדי להיזכר איך זה יכול להיראות.

לאחר שקיבל " הזמנה" לעבודה "מבטיחה" בלונדון, אורוול חזר למולדתו, רק כדי לגלות שעליו להמתין עוד זמן רב עד אשר יקבל אותה ועליו להסתדר בעצמו בינתיים. לכמה שבועות הופך אורוול לחסר בית ולנווד, הנע בין בית מחסה אחד למשנהו. הקריאה אודות השהייה שלו במקומות האלה לצד עשרות נוודים אחרים דורשת קיבה חזקה. מה שבולט מאוד לעין, אלה החוקים הדרקוניים כנגד חסרי הבית, שהיו נהוגים באותם ימים, כמיטב המסורת האנגלית. בני האדם בישי המזל האלה נידונו למעשה להמשיך בסבלם ללא שום אפשרות לצאת ממעגל הדלות שקלעו אליו.

הצבעים החיים, הנוכחות של החוויה המתוארת על ידי אורוול בצורה כה משכנעת הן מן החוזקות הבולטות של הספר הזה. מה שמדהים, נוכחתי לראות שפעמים רבות האדם האביון בסתר ליבו שונא את מיטיבו כי עצם מתן הצדקה או הארוחה מדגישים מצבו העגום והמשפילים אותו.

הרבה הנחות רווחות על הנוודים אורוול מנפץ כאן, ביניהם זו הטוענת שהם אלה ש"בוחרים" במצב הזה מתוך עצלות וכי הם אלה שאשמים במצבם. לפחות באותו הזמן רבים מהם היו בעלי השכלה, רוחב אופקים וכשרון ומקומם בטח לא היה באשפתות החברה. הם היו תרתי משמע קורבנות של נסיבות חייהם וחקיקה אכזרית. אנו רוצים לחשוב שבימינו זה שונה, אכן ישנה התקדמות מסוימת, אך מן המפורסמות שחסרי בית רבים מתים מקור, תת תזונה והיעדר מענה רפואי בכל שנה במדינות העשירות ביותר בעולם.

זה היה ספר שריתק והלהיב אותי מהעמוד הראשון, חיפשתי כל רגע פנוי כדי לחזור ולקרוא בו שוב ושוב. זהי קפסולת זמן יצאת מן הכלל מהעבר (הלא רחוק אגב, פחות מ-10 עשורים בלב מערב) ושיעור יוצא מן הכלל לעתיד. מעל לכל, זה פשוט ספר מעניין, שכתוב עם לא מעט הומור על נושאים לא פשוטים ובאומץ. נכון, אולי אין זו ממש ספרות במובן הקלאסי, אך היא הרבה יותר מזה.

טיפ קטן: כשתראו בפעם הבאה נווד חסר בית, אל תמהרו לסובב את הראש, אל תשפטו אותו ותזלזלו בו. מי יודע, אולי הוא עתיד להות סופר גדול, שיצירותיו יהיו לחובה במסגרת כל תכנית לימודים...

לא פשוט להיות עני בפריז ובלונדון של בין מלחמות העולם, היעדר המחסה, חרפת הרעב והנדודים חסרי התכלית היו מנת חלקם של רבבות רבות של אנשים.

הסיפור נפתח בפריז, בה דר המספר זמנית, באכסנייה צפופה, מטונפת ומלאת פשפשים, תוך התמודדות עם רעב מתמיד וחיפוש נואש אחר עבודה.

לאחר תלאות רבות במהלכן, איבד כמעט את קורת גגו היחידה, מוצא המספר שתי משרות שבליבן עבודת פרך, תחילה כשוטף כלים במלון יוקרתי לכאורה ובהמשך כשוטף כלים במסעדה מפונפנת (בה נאלץ לעבוד יותר משבע עשרה שעות ביום).

העבודה במלון באותה התקופה הייתה במבוכים תת-קרקעיים, צפופים וחמים כגיהינום, בהם היה שרויה זוהמה, אנדרלמוסיה וקטטות בין העובדים. אבל היי, לפחות החום גרם להזעת הכוהל ששתית כדי להחזיק מעמד.

במלון ישנה היררכיה ברורה בין העובדים, החל מהמנהל, עבור בטבחים ובמלצרים וכלה בעובדים הזוטרים, ובהתאם לכך הזכויות והחובות. כל קבוצה מגיעה ממוצא שונה ועם תפיסת עולם שונה.

לדעת המחבר, מלונות ומסעדות יוקרה אינם אלא פסאדה שלא באמת משקפת את טיב התמורה הראוי ללקוחות המשלמים. לדידו, מדובר במותרות, ואפילו לא במותרות מוצלחות במיוחד. אני מודה, שחלק זה, היה היחיד המעניין מבחינתי בסיפור.

המחבר תוהה על טיב העבודה וההשתעבדות אליה, לטענתו מדובר באסטרטגיה מתוכננת של המעמד העליון על מנת למנוע מההמונים פנאי נפשי ופיזי בו יוכלו לתכנן את היחלצותם מהעבדות, ולכונן את מעמד הפועלים הקומוניסטי ממנו העשירים כה חרדים.

בלונדון, הופך המספר לנווד חסר בית. החוקים הבריטים הנוקשים כולאים אותו ואת חבריו במעגל עוני שאין ממנו מפלט. המחבר מנסה להבין מדוע בזים וסולדים מקבצנים? הם אינם אלימים ועצלים יותר מהאדם הממוצע, נהפוך הוא. הם גם אינם טפילים בחברות הקפיטליסטיות השונות. הקבצנים פשוט אינם מרוויחים די כסף למחייתם, אילו היו מרוויחים שכר נאה, הקבצנות הייתה הופכת לדידו למשלח יד מכובד ומבוקש.

לא התרגשתי במיוחד מהגזענות והדעה הקדומה של המספר כלפי היהודים, בין אם מדובר בתיאור הלך הרוח של זמנו ובין אם מדובר בדעתו האישית של הסופר.

לעיתים, הוגה המספר בנחמה הקיימת בעוני, בכך שהגעת לשפל המדרגה ולא ניתן כביכול יותר להתדרדר, כפי שמתבטא בדמותו של בוסו, נווד שבעיניו הקור והרעב בטלים – כל עוד הוא מסוגל לקרוא, לחשוב ולצפות במטאורים, מבחינתו הוא אדם חופשי.
הוא דן באמצעים בהם יכולה המדינה והחברה לשנות את גורלם ואיכות חייהם של הנוודים.

לטעמי דרושים כוחות נפשיים אדירים כדי לשרוד מצוקות קשות אלו, שתלויים כמובן גם באופיו ובמוצאו של האדם.

ביצירה זו, כתב אורוול מדם ליבו על חוויותיו כאביון באירופה של בין המלחמות, מעין יומן מסע השלוב בהומור הקודר המאפיין אותו.

ספר לא מספיק מעניין לטעמי,
שלושה וחצי כוכבים.

וואו. יש ספרים נדירים כאלה, שזורקים אותך לכל כך הרבה מקומות, מציפים אותך בכל כך הרבה מחשבות, שאתה לא יודע איך וממה להתחיל בניסיון לתאר לאשורה את החוויה שבקריאתם.
ראשית, יש את ההפתעה הזו שמכה בך, בפרט אחרי שצברת במחסנית כמה וכמה מהפנטזיות הדיסוטופיות של הסופר הספציפי, כשאתה נתקל לפתע במעין יומן מסע ריאליסטי לעילא, כמעט עיתונאי, המתאר לך את חוויותיהם הקשות, תלאותיהם יותר נכון, של אנשים קשיי-יום החיים על הגבול שבין פשיטת יד ונוודות, באירופה של שנות השלושים. אתה לא מבין מאיפה זה בא לך בכלל ואינך יכול להתנתק מהידיעה שאין המדובר פה באיזה כתב דמיקולו שבא לשהות שבוע בקרבם של הדלפונים כדי ליצור מזה אח"כ "מסמך אותנטי מזעזע"; לא ולא ! זה ג'ורג' אורוול, אלה היו חייו וככה בדיוק הוא מת משחפת בגיל 47 - תשוש, בודד וחסר כל...

שנית, לוקח לך כמה פרקים להבין (לי זה קרה באמצע הספר, פחות או יותר, כשהגיבור עובר מפריז ללונדון), שלמעשה אין הבדל מהותי בין "1984" ובין "דפוק וזרוק" ומה שאורוול עשה בספריו היא פשוט גאונות לשמה : הוא צרב את רעיונותיו החברתיים, את האג'נדה שלו, את ה"אני מאמין" שלו, פעם במסגרת פנטסטית ופעם במסגרת ריאליסטית; אתה קורא בזעזוע על ניצול ההמונים בידי מיעוט בעלי הממון, את הדרכים לעשות זאת ואת הסיבות "האידיאולוגיות" לכך - ואינך זוכר עוד איזה ספר אתה מחזיק בין ידיך בדיוק. בעצם אתה מבין ש"1984" ו"חוות החיות" אינן דיסוטופיות ולא שום דבר דומה לזה - אלה ספרים המתארים מציאות חיים אמיתית, מוחשית, כאן ועכשיו, אירופה של מחציתה השנייה של המאה העשרים ובטח ובטח של ימינו אנו. יכולתו של אורוול לשייט בין ז'אנרים ספרותיים תוך כדי שמירה על הנרטיב הדומה, היא מבחינתי כאילו אגלה מחר שבטהובן הפליא אמנם לכתוב סימפוניות, אבל הוא גם ידע היטב 'לתת בראש' בהבי-מטאל...

שלישית, העצבות העמוקה הניבטת מכל יצירותיו של אורוול, מצויה גם כאן : אילו חיים אכזריים יש לאנשים יא-אללה ! 16-17 שעות עבודה מאומצת עבור פרוטות, אם בכלל, זוהמה וחולי, בורות ומחנק, כמו גורל משמיים שממנו לא ניתן להתחמק. לא מזמן קראתי את התרגום העדכני ל"אוליבר טוויסט" של דיקנס, שעמו מתכתב "דפוק וזרוק" במידה מסויימת; אלא שהראשון מתאר את ההווי באנגליה של ראשית המאה ה-19 ואילו השני מתאר את ההווי באנגליה של מחצית המאה ה-20 כאמור - וראה זה פלא - מציאות זהה... 150 שנה וכלום לא השתנה... שתי מלחמות עולם ודבר לא זז... פשוט לא ייאמן.

***

הסוגיה המייחדת את יצירותיו של אורוול בכלל ואת "דפוק וזרוק" בפרט היא אוכסימוריאלית (יש דבר כזה ?) : בא לי לכתוב עליו -בפרט אחרי שהרעפתי בכיוונו עד כה את כל הסופרלטיבים האפשריים- שהוא אינטלקטואל אידיוט... כי איך יכול פלוני להלל את השיוויון הבסיסי בין בני האדם ואז לייחד את היהודים כגזע נחות ? לטעון שהארמנים הם הגנבים הגדולים בתבל ? להטיף להתאמה בין תכונות חיצוניות לתכונות אופי ?... ועל מה מתבסס אלמוני בטיעונים שכגון "הכבוד והאיפוק הן ממעלותיו הבולטות של בן הלאום האנגלי" ?... לי זה הזכיר את הבדיחה הידועה על לוחם החופש שהצהיר פעם שהוא מתעב שני סוגים של אנשים : גזענים ושחומי עור...
וגם קצת את אמא שלי, שהייתה אומרת לי ולאחי בילדותנו - "עשו מה שאני אומרת, אבל אל תעשו את מה שאני עושה" (בצרפתית זה נשמע טוב יותר)...
בקיצור : הייתי שולח לאורוול איזה מייל מציק בעניין, אבל הוא הרי עבר כבר מזמן לעולם שכולו טוב.

לסיום ובמסגרת פינתנו הידועה "על המתרגם העברי הנעלול ועובד ההגאה שהלך לשחק פיפ"א במקום לעשות את עבודתו", הנה כמה קושיות חביבות :
* אם המהדורה הנוכחית היא אכן תירגום מעודכן למקור האנגלי, לשם מה האיזכורים האינסופיים בנוסח - "בתרגום הצרפתי נכתב" ? מה איכפת לי מה נכתב בתרגום לצרפתית ?! או שבעצם תירגמתם לעברית את התרגום לצרפתית של המקור האנגלי ואז מדובר בעניין אחר לחלוטין, כזה שעל גבול הונאת הציבור.
* וא-פרו-פו, "אהבתי" את הפרסום הרעשני ל"תרגום המחודש"... כדאי פעם להבהיר לחברה' את ההבדל שבין תירגום "חדש" ובין תירגום "מחודש" ולהסביר גם את השיקולים שמנחים את המול' בהחלטותיו בעניין זה. שהרי הספר הספציפי אינו ארוך או מסובך מדיי, אז מה הקטע ?! גירסה חדשה לפיאסקו מכירת ספרי הלימוד בישראל, שהמוציאים לאור שלהם מוסיפים ענן חייכן בציור הכריכה וכותבים "מהדורה חדשה" ?!...
* ובאמת סליחה ומחילה : לא מעט מהביטויים הלטיניים המופיעים בספר הם אכן בלטינית ולא בצרפתית כפי שצויין בהערות השוליים; בידקו שנית פור פבור...
* הביטוי הצרפתי לציווי "נלך" הוא allons y ולא y allons. 'צטערת...

עוד ארוכה הדרך אל האושר...

אל הספר הזה נחשפתי לראשונה, תאמינו או לא, דרך שיר של שלמה ארצי עם הציטוט "בספר שאני קורא גם ג'ורג' זרוק דפוק". מאוד אהבתי את 1984 וחוות החיות שלו ולכן מיידית הספר הזה נוסף לרשימה.
אורוול, בתיאור אותנטי אך בנאלי מאוד, מתאר איך זה להיות עני באירופה של בין שתי המלחמות. בספר הזה אנחנו מוצאים סופר בוסרי מאוד שעדיין מחפש את הכיוון הספרותי שלו. הגיבור מתייחס לעצמו כמספר נוכח פסיבי של התקופה ואין שום תהליך התפתחות אישי שהוא עובר, ספר שלם שכל מה שיש בו זה נווד שכל הזמן מחפש עבודות וכך זה לאורך מאות עמודים (ציון לטובה הוא העמקה שנעשית לגבי יחס החברה לקבצנים).
מדובר בספר מבולגן, מלא אנקדוטות ועצירות בעלילה בדמות הבעת עמדה פוליטית פרו-סוציאלית. אורוול תמיד טען שזה (כמעט) ביוגרפי ואכן יש תחושה אותנטית של חווית העוני, הרעב והחיים מארוחה לארוחה ללא שום תכנונים מעבר. הבנאליות אולי קשורה לעובדה שהקורא המודרני כבר בקיא בספרות בין המלחמות האירופית עם תיאורי העוני, הרעב ואובדן הדרך החל מלואי-פרדינן סלין דרך הנס פאלאדה ועד אריך מריה רמרק.
מומלץ רק לאוהבי ז'אנר בין המלחמות.

הספר הזה הימם אותי.
לא ראיתי את הביקורת החברתית אבל היא שם. אין פה ניתוח מצב או אמירה נוקבת כמו תיאור מפורט לחייו של אורוול בזמנו, בשפתו המיוחדת, כחווה/סובל את הרגע וכצופה מהצד.
מעבר להכרות היסטורית אחרת על צרפת של אז מבחינת תרבות וסגנון חיים, ששונה מאוד ממה שמוכר לי:
שוב הוכחה שאסור להכנס לסופר כשרעבים: אנשים שלא אוכלים 5 ימים וקיבלו משכורת ימהרו לרכוש ארוחת מלכים ולרוקן 2 ליטר יין, רוב המשכורת, מיד אחרי קבלתה...
הרגשתי רע מהנאת הקריאה, מפני שכל ציטוט של אמירות שעברו במטבח בין השף/טבח לרב המלצרים, כל סיפור של שרלי השיכור וגנבים עצלנים ורוסים גאוותנים (וקצינים לשעבר ובטח גם קומיניסטים עם דודה רוזנת) עלתה לו בזיעה וגוף כואב ורעב עצום ופישפשים.
בפרק 22 כתב אורוול את תחושותיו לגבי מצבו כשוטף כלים, מעין סיכום וניתוח החברה. זה פרק שראוי להיות ספר נפרק רק מפני שהוא תקף גם לימנו, בימי המדיח ואיגודי העובדים, מפני שבשורה התחתונה אדם שלא רעב ללחם לא מכיר את הנואשות שבבחירה לעבוד 17 שעות ללא הפסקה ובלי יום חופש ולדעת שלא תוכל לצאת מהמצב הזה אבל עלייך להרוויח כדי להתקיים בקושי וזהו המעגל שחוזר על עצמו בכל הספר והיטיב הסופר לתאר.
לרגע התמרמרתי, מפני שהתאוריה על העניים כמסוכנים לציבור שיש להעסיק לפני שיתאגדו (אין להם זמן להתאגד אם הם עובדים ובטח שלא להתרבות אם הם עובדים 17 שעות ביום) היתה מבריקה, והמחשבה הראשונה שלי היתה "הוא טועה, לא כל האנשים העשירים והאינטלגנטים הם שמרנים ובעלי דעות קדומות", אבל הניסוח היה במקום, אין מילה מיותרת, ולהפתעתי ישנם דברים שמקבילים לימנו. אולי תורת הקונספירציה מחלחלת גם בי- אבל נראה שכך הממשלה מתייחסת אל העם, וגם אם כיום רוב אזרחי ישראל יודעים לקרוא- יש הרבה מה לשפר כדי להוציא מאיתנו את הדעות הקדומות ולאפשר לכל אחד ליצור קריירה ראויה מבלי לשים רגלים ולשפוט אנשים לפי מקום מוצאם ועבודתם.
ספר מאלף, כמו כל כתביו של אורוול.
מומלץ בחום בקור ובכל תנאי מזג האוויר.

עוני זה לא לאכול כמה ימים ברציפות.
עוני זה לשפשף שום על פרוסת לחם, כי ככה הבטן חשה מלאה יותר.
עוני זה לבהות בריר של עצמך, שמזכיר לך את הנוזל הסמיך שהחילזון משאיר אחריו.
עוני זה לעבוד כמו חמור בשביל כמה פרוטות.
עוני זה למשכן את כל מה שיש לך.
עוני זה להבין שהעולם מחולק למעמדות, והחזקים תמיד ינצלו את החלשים.
עוני זה לוותר על הכבוד העצמי שלך.
כמה אני שמח שאני אינני עני. אמנם גם עשיר אני לא, אלא חלק ממעמד הביניים השחוק והעייף. ג'ורג' אורוול ידוע בעיקר בזכות הקלאסיקות "1984" ו"חוות החיות". אז הנה עוד ספר, שהוא מעין יומן אישי על חוויותיו כעני מרוד ומסכן בפריז ובלונדון.
מלבד תובנות בודדות בסגנון של "העוני משחרר אותך מדאגות היומיום", הספר הוא די בנאלי ולא מחדש הרבה. אמנם נכתב בתחילת המאה העשרים, אבל כנראה שגם אז וגם היום היו עניים וגם תמיד היה מי שינצל אותם. כנראה שגם יהיו עניים בעתיד ואנחנו נמשיך לנצל אותם, וחזונו של מרקס בדבר נפילת בעלי ההון עוד רחוק מלהתממש.
השורה התחתונה והבלתי נמנעת היא שעוני זה חרא. ובזה הסופר לא מחדש כלום.
בקיצור – ספר קטן מאת סופר גדול, תחנה בתחילת הקריירה שלו, כאשר בהמשך הוא יוציא ספרים הרבה יותר טובים ובהם יבטא את רעיונותיו באופן יותר משכנע – אם לא קראתם את "1984", אז בבקשה לרוץ ולעשות זאת.
הערה לסיום: הספר משובץ בהערות אנטישמיות לא מעטות, מעצבנות מאוד, שככל הנראה משקפות את הלך הרוח הנוראי ששרר באירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה. מאוד התאכזבתי לגלות את הדעות הללו אצל הסופר שנחשב לאחד מהמוערכים.

מאוד אהבתי את הכתיבה החצי עיתונאית של אורוול בספר זה, אולי מסוג העיתונים הטובים שאתה קורא כמו סיפור. ההבלחות של אורוול שבאות כמין הבעת דעה אישית על נושאים מסוימים רק הוסיפו לחווית הקריאה.
אורוול מציף בספרו את מה שכולנו לא אוהבים לראות, את האנשים הדפוקים באמת, אלה שגורלם הוביל אותם באמת לביבים ודווקא שם הוא מגלה לנו מרגליות, בדמותם של הטיפוסים השונים שהגיבור פוגש בנדודיו ובחיפושיו הלא נגמרים אחר מקור מחיה ופרנסה שיענה לצרכיו הקיומיים ביותר.
הגיבור, סופר, אולי אורוול עצמו, מנהל דיאלוג עם האנשים השונים שהוא פוגש. למשל בלונדון הוא פוגש את צייר מדרכות, המרוויח פרוטות, שמראה לו שהחופש לא תלוי בכסף, כל עוד האדם מחליט עליו בדעתו ובראשו ושאת ההצגות הכי טובות אפשר לראות בחינם אם רק משתמשים בעיניים. הכוכבים למשל הם שחקנים לא רעים בכלל.
אורוול כותב את הספר הזה בשני היבטים. בהיבט אחד הוא מביט אל עבר החברה בככלותה וליחסה לאנשים החלשים וחסרי המזל ובמבט אחר לאותם אנשים "דפוקים וזרוקים", שגם להם שאיפות ורצונות לפי מעמדם שגזר עליהם הגורל. והעשיר והעני במהותם שווים, אך פחדם של העשירים והמצליחנים מפני ההמון העובד מיגיע כפיו מוביל אותם לשמר את מצב ולא לשפר את תנאי חייהם בשום מחיר.
אמנם הספר נכתב על תקופה אחרת לגמרי, אך הוא רלוונטי גם לזמננו אנו וגם לנעשה בתוך מדינת ישראל.
ספר שמדבר על עוני, רעב, עבודות מזדמנות, עבודות כפיים, בתי מחסה וחיי נדודים משמימים.

לאחר זמן שמתי לב ששלמה ארצי הכניס את זה בשירו "נרקוד נשכח":
אני רחוק שוב מהבית
לוגם קפה הפוך
בספר שאני קורא
גם ג'ורג' זרוק דפוק

"דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" התפרסם בשנת 1933, והיה לספרו הראשון של ג'ורג' אורוול. הגיבור נטול השם יעשה את דרכו תחילה בפריז.הוא גר בפריז עם 47 פרנק, מאבד את כול כספו בלינה, מביא את בגדיו למישכון. הכול משתנה שהוא פוגש את בוריס והם תולים את תקוותם במסעדה רוסית- "קומרס" שהולכת להיפתח. הבעלים מתרשל, והם נאלצים למצוא עבודה "במלון X".
בזמן ההמתנה בוריס והגיבור "חורשים" את פריז. בחלק הראשון של הספר משבץ ארוול ביטויים אנטישמים:
"יהודי, מון אמי, יהודי אמיתי! ואין לו אפילו את ההגינות להתבייש בזה. (..) והנה אני, אוכל את לחמו של היהודי. יהודי...“
"אני אספר לך מה טיבם של יהודים. יום אחד כשהיינו בדרך, בחודשים הראשונים של המלחמה, נעצרנו בכפר אחד למשך הלילה. יהודי זקן איום, עם זקן אדום כמו יהודה איש קריות, התגנב ובא אל הבית שהשתכנתי בו. שאלתי אותו מה הוא רוצה. ' כבודו', הוא אמר, 'הבאתי לך נערה , צעירה יפהפייה רק בת שבע-עשרה. זה יעלה לך רק חמישים פראנק'. 'תודה רבה, אתה יכול לקחת אותה בחזרה . אני לא רוצה לחטוף איזה מחלה. (..) 'מחלה!' קרא היהודי אין שום לשש כזה . זו הבת שלי! זה האופי הלאומי בשבילך". (ע"מ 43-42).וזה דוגמא אחת מני רבות.

הוא ובוריס חיים מהיד לפה, ממשכנים את כול הבגדים. לא אוכלים כמה ימים. מפעם לפעם יש קצת כסף לטבק, לחם ותפוחי-אדמה. בוריס והגיבור מספיקים להיות "במעורה קומוניסטית" שבסוף לא מספקת עבודת כתיבה באנגלית לגיבור ,והם מאבדים עוד ועוד כסף. לבסוף בוריס עובד כמלצר והגיבור כשוטף קלים.
"בסופו של דבר, לא הפרתי את החוזה שלי, כי שישה שבועות חלפו עד שאוברז' הראתה סימנים של פתיחה. בינתיים עבדתי במלון X:

"ארבעה ימים בשבוע בקפיטריה, יום אחד סייעתי למלצר בקומה הרביעית, ויום אחד מילאתי את מקומה של שוטפת הכלים בחדר האוכל. היום החופשי שלי, למרבה המזל, היה יום ראשון, אבל לפעמים חלה אחד העובדים ואז נאלצתי לעבוד גם ביום הזה."(ע"מ 70). הוא יעבוד במלון 11 שעות ביום".
בבית-המלון יש היררכיה-טבחים-מלצרים-שוטפי קלים. אסור להפר את הדרגה בין שלושת התחומים, כך שוטף כלים סרבי שפותח תפה על טבח מפוטר במקום. בין קימה מוקדם בבוקר והידחקות במטרו לעבודה, המשמרות המטורפות בבית-המלון, מוציא הגיבור את עצמו לבלות:
"עם שלושים פרנק בשבוע לבזבז על משקאות יכולתי לקחת חלק בחיי החברה של הרובע. לא מעט ערבים עליזים היו לנו, בשבתות, בביסטרו הקטן בקומת הקרקע של "מלון שלושת הדרורים". (ע"מ 106). הגיבור ישתכר עד אובדן חושים, בביסטרו יש אזרחים שיכורים בשפע, שהמנהלת הקשוחה מועלת את היין במים אחרי חצות-הלילה.
"יום אחד, חמישה או שישה שבועות אחרי שהתחלנו לעבוד במלון, נעלם בוריס בלי הודעה מוקדמת. בערב מצאתי אותו מחכה לי ברחוב ריבולי(..) חופשי סוף-סוף. מחר בבוקר אתה יכול להודיע שאתה עוזב. האוברז' נפתחת מחר". (ע"מ 115). "הפטרון שכר אותי בתור שוטף כלים. תפקידי היה לשטוף כלים, לנקות את המטבח, לקלף ירקות, להכין תה, קפה וכריכים, ולעשות עבודות בישול פשוטות ושליחויות. התנאים היו כרגיל, חמש מאות פראנק בחודש ואוכל, אבל לא היו לי יום חופשי ולא שעות עבודה קבועות. במלון ראיתי שירות הסעדה במיטבו, עם תקציב בלתי וארגון טוב. עכשיו באוברז', למדתי איך מתנהלים הדברים במסעדה רעה באמת. זה ראוי לתיאור, כי יש בפריז מאות מסעדות דומות לה, (..) האוברז' לא נמנתה עם בתי האוכל הזולים הרגילים שלקוחותיהם סטודנטים ופועלים. ארוחה ראויה לשמה אצלנו עלתה עשרים וחמישה פראנק לפחות, והיינו ציוריים ואמנותיים, מה שהעלה את מעמדנו החברתי. היו ציורי הזימה בבר, והעיצוב הנורמנים (..) רבים מהלקוחות פליטים רוסים בעלי תוארי אצולה. בקצרה, היינו מקום מהודר בהחלט". (ע"מ 121).

מה שעל-פני השטח נראה כהזדמנות, התגלה כבלוף- הגיבור יישאר שוטף קלים במסעדה במשך יותר מעשר שעות כול יום. הלקוחות בעיקר רוסים, כשצרפתים התחילו להגיע בעל-הבית התלהב. הוא מעסיק את העובדים יותר מעשר שעות בתנאים של זוהמה וצפיפות. הוא והטבחית הזקנה במטבח לא יפסיקו לקלל אחד את השני, והמעסיק יגמול אותו בכוסית משקה בסיום המשמרת.
לבסוף הגיבור בחלק הראשון של הסיפור מקווה למצוא חיים טובים יותר במולדתו האנגלית, בתור מלווה לאדם עם פיגור. בחלק השני מגיע הגיבור לאנגליה בלי כלום, כך מפסיק להיות "דפוק" מעבודה והופך להיות "נווד זרוק".
הוא מגיע ללונדון במעבורת. כדי לא להיות מואשם בשוטטות הוא מסתאב ברחבי העיר. המשרה שהוצאה לו מתבדה. אם שמונה שילינג בכיס הוא מתאכסן באכסניות מלאות אדם שאי אפשר לישון בהם כהלכה. הוא ממשכן את בגדיו ולבוש כהומלס.
ברבע לשש בערך הוליך אותי האירי אל הספייק. זה היה מבנה לבנים צהוב-אפרפר רבוע ןקודר(..) היה המקום דומה לבית סוהר. גברים מרופטים כבר השתרכו שם בתור ארוך וחיכו לפתיחת השערים, גברים מכל הסוגים והגילים, הצעיר שבהם נער בן 16 רענן -פנים, והזקן ביותר מומיה בת שבעים וחמש כפופת גו ונטולת שיניים. כמה מהם היו נוודים קשוחים (..) הקהל הזה המקובץ יחד, שעמד שם בחוסר מעש, היה מחזה מבחיל. (..)עמדנו שעונים על החומה ועישנו, והנוודים החלו להחליף דעות על הספייקים ששהו בהם לאחרונה. מדבריהם עלה שאין ספייק אחד דומה למשנהו, לכל אחד מהם מעלות וחסרונות משלו, וחשוב להכירם כשאתה בדרכים. פועל זקן יכול לספר לך על המוזרויות של כל ספייק באנגליה:
בספייק א', למשל, מותר לעשן, אבל התאים שורצים פשפשים; בספייק ב' המיטות נוחות, אבל השוער הוא בריון; בספייק ג' מרשים לך לצאת מוקדם בבוקר, אבל את התה שלהם אי אפשר לשתות; בספייק ד' המנהלים גונבים את כספך, אם יש לך קצת כסף-וכך הלאה בלי סוף".
(ע"מ 164-163).

הנוודים שלא נתמכים ע"י הקהילה, נאלצים להלך בין ספייק לספייק- מקומות מחסה בהם מותרת השינה ללילה אחד בלבד. יש נוודים כמו בוזו שמצייר מדרכות, יש נוודים שמנגנים ברחוב, יש נוודים שמוכרים גפרורים. לקבץ נדבות אסור- הדין-מאסר בבית-כלא. נוצרים טובים נותנים תלושי-מזון בלבד והנוודים מתקיימים מפרוסות לחם ומרגרינה ותה. הנווד לא מכיר תודה וחי כעמור מהיד לפה.

לבסוף חוזר הגיבור עם פאדי- נווד אירי שהספיק לחוות הכול. אורוול לא מתאר כיצד יצא הגיבור מחיי העוני והנוודות, רק מספר שהוא יצא מהם.
הספר טוב לקריאה, אם לא היו הערות אנטישמיות עוד הייתי חושב שהספר מצוין. בתור אחד שעבד בבתי קפה, וחי פעם בבית רווי פשפשים, התחברתי מאוד לספר.

ארוול מסכם את ספרו במילים: "זה סיפור פשוט, ואין לי אלא לקוות שיעורר עניין כדרך שיומן מסע מעורר עניין. דבר אחד לפחות יש בידי לומר לכם: זה העולם שמצפה לכם אם תתרוששו אי-פעם". אכן, לדעתי, החשיבות הרבה של הספר היא בשילוב שבין הכתיבה "המעין עיתונאית", ובימינו אנו ספק אם מישהו היה טורח לבצע תחקיר כה עמוק ואם כן - ספק גדול עוד יותר האם היה מתברך בסגנונו האיכותי של אורוול, המשלב הומור בריטי משובח (בתיאור מציאות קשה) עם אמירה חברתית נוקבת, ההופכת את הספר לרלבנטי מעבר לזמן ולמרחב. תעיד על כך (גם) המחאה החברתית במדינה הדמוקרטית היחידה במז''ת.
לעניות דעתי בכל הקשור ל"דיווח העיתונאי", החלק על פריס מעניין וצבעוני הרבה יותר מאשר החלק על לונדון. אפשר שהדבר נעוץ בהבדלים שבין פאריס התוססת והצבעונית לבין לונדון המשעממת יותר, כפי שאורוול עצמו מזכיר במהלך הסיפור. יתכן שהבחירה בחיי הנוודים האומללים מעניינת פחות מאשר ערב-רב של בני לאומים הנאבקים זה בזה בהיררכיה של מנוצלים, במקום להתאחד מול האויב המעמדי. לעומת זאת, בהשוואה בין הניתוחים שעושה המחבר, הניתוח של חיי הנוודים מעניין הרבה יותר.

ולשאלה היהודית - רבים מכותבי הביקורות לפני התייחסו לסוגיה המטרידה של הערות אנטישמיות המופיעות שוב ושוב בין דפי הספר. אפשר לעשות אבחנה בין הערות אנטישמיות המיוחסות לדמויות בספר לבין אלה של המחבר עצמו, המופיעות בגוף ראשון. הראשונות מהוות חלק מהמציאות האיומה ואילו האחרונות מעידות, לכאורה, על המחבר עצמו. אורוול עצמו כתב (1945) מסה מעניינת ANTISEMITISM IN BRITAIN. במאמר זה, שנכתב לאחר החשיפה לזוועות השואה, יש התייחסויות שליליות לאנטישמיות, פעם כתופעה "לא רציונאלית" ופעמים אחרות כ"נוירוזה" ואף כ"טירוף". זאת בצד ביקורת נוקבת על הצביעות בחברה הבריטית, בעיקר בשכבות "האינטלקטואליות" שרבים בהן עושים אבחנה בין סלידתם האישית מהיהודים לבין אנטישמיות כתופעה. אבל, באותו מאמר, אורוול עצמו מצר על כך שאחרי עלית היטלר לשלטון ורדיפת היהודים, בדיחות על יהודים נעלמו מהתקשורת הבריטית. נראה כי אורוול היה חובב נחלהב של בדיחות אנטישמיות ואתניות למיניהן. בספר שכתב על בורמה אורוול מתאר שיחה בינו לבין צעיר מציילון: הוא שואל את הצעיר מאיזה לאום הוא ומשהצעיר עונה במבטא מוזר שהוא יהודי, מעיר אורוול בעקצנות לנהג ברכב "ראה הוא אף מודה בכך!". האם כל מי שנהנה לשמוע ולהשמיע בדיחות אתניות הוא גזען? אפשר שזו שאלה לפסיכולוגים.

השורה התחתונה: ספר חובה, בראש וראשונה לשר האוצר לפיד חובב המצליחנים, אך לא רק. הספר הזה מתאר מציאות רחוקה אך בשל המסר חוצה מרחב וזמן, הוא מציב לנו מראה - כך אנו והחברה שלנו נראים - ראו והזהרו.