ביקורת ספרותית על דפוק וזרוק בפריז ובלונדון (תרגום מחודש) מאת ג'ורג' אורוול
ספר בסדר

---

לא פשוט להיות עני בפריז ובלונדון של בין מלחמות העולם, היעדר המחסה, חרפת הרעב והנדודים חסרי התכלית היו מנת חלקם של רבבות רבות של אנשים.

הסיפור נפתח בפריז, בה דר המספר זמנית, באכסנייה צפופה, מטונפת ומלאת פשפשים, תוך התמודדות עם רעב מתמיד וחיפוש נואש אחר עבודה.

לאחר תלאות רבות במהלכן, איבד כמעט את קורת גגו היחידה, מוצא המספר שתי משרות שבליבן עבודת פרך, תחילה כשוטף כלים במלון יוקרתי לכאורה ובהמשך כשוטף כלים במסעדה מפונפנת (בה נאלץ לעבוד יותר משבע עשרה שעות ביום).

העבודה במלון באותה התקופה הייתה במבוכים תת-קרקעיים, צפופים וחמים כגיהינום, בהם היה שרויה זוהמה, אנדרלמוסיה וקטטות בין העובדים. אבל היי, לפחות החום גרם להזעת הכוהל ששתית כדי להחזיק מעמד.

במלון ישנה היררכיה ברורה בין העובדים, החל מהמנהל, עבור בטבחים ובמלצרים וכלה בעובדים הזוטרים, ובהתאם לכך הזכויות והחובות. כל קבוצה מגיעה ממוצא שונה ועם תפיסת עולם שונה.

לדעת המחבר, מלונות ומסעדות יוקרה אינם אלא פסאדה שלא באמת משקפת את טיב התמורה הראוי ללקוחות המשלמים. לדידו, מדובר במותרות, ואפילו לא במותרות מוצלחות במיוחד. אני מודה, שחלק זה, היה היחיד המעניין מבחינתי בסיפור.

המחבר תוהה על טיב העבודה וההשתעבדות אליה, לטענתו מדובר באסטרטגיה מתוכננת של המעמד העליון על מנת למנוע מההמונים פנאי נפשי ופיזי בו יוכלו לתכנן את היחלצותם מהעבדות, ולכונן את מעמד הפועלים הקומוניסטי ממנו העשירים כה חרדים.

בלונדון, הופך המספר לנווד חסר בית. החוקים הבריטים הנוקשים כולאים אותו ואת חבריו במעגל עוני שאין ממנו מפלט. המחבר מנסה להבין מדוע בזים וסולדים מקבצנים? הם אינם אלימים ועצלים יותר מהאדם הממוצע, נהפוך הוא. הם גם אינם טפילים בחברות הקפיטליסטיות השונות. הקבצנים פשוט אינם מרוויחים די כסף למחייתם, אילו היו מרוויחים שכר נאה, הקבצנות הייתה הופכת לדידו למשלח יד מכובד ומבוקש.

לא התרגשתי במיוחד מהגזענות והדעה הקדומה של המספר כלפי היהודים, בין אם מדובר בתיאור הלך הרוח של זמנו ובין אם מדובר בדעתו האישית של הסופר.

לעיתים, הוגה המספר בנחמה הקיימת בעוני, בכך שהגעת לשפל המדרגה ולא ניתן כביכול יותר להתדרדר, כפי שמתבטא בדמותו של בוסו, נווד שבעיניו הקור והרעב בטלים – כל עוד הוא מסוגל לקרוא, לחשוב ולצפות במטאורים, מבחינתו הוא אדם חופשי.
הוא דן באמצעים בהם יכולה המדינה והחברה לשנות את גורלם ואיכות חייהם של הנוודים.

לטעמי דרושים כוחות נפשיים אדירים כדי לשרוד מצוקות קשות אלו, שתלויים כמובן גם באופיו ובמוצאו של האדם.

ביצירה זו, כתב אורוול מדם ליבו על חוויותיו כאביון באירופה של בין המלחמות, מעין יומן מסע השלוב בהומור הקודר המאפיין אותו.

ספר לא מספיק מעניין לטעמי,
שלושה וחצי כוכבים.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על דפוק וזרוק בפריז ובלונדון (תרגום מחודש)