ביקורת ספרותית על דפוק וזרוק בפריז ובלונדון (תרגום מחודש) מאת ג'ורג' אורוול
ספר טוב

---

ארוול מסכם את ספרו במילים: "זה סיפור פשוט, ואין לי אלא לקוות שיעורר עניין כדרך שיומן מסע מעורר עניין. דבר אחד לפחות יש בידי לומר לכם: זה העולם שמצפה לכם אם תתרוששו אי-פעם". אכן, לדעתי, החשיבות הרבה של הספר היא בשילוב שבין הכתיבה "המעין עיתונאית", ובימינו אנו ספק אם מישהו היה טורח לבצע תחקיר כה עמוק ואם כן - ספק גדול עוד יותר האם היה מתברך בסגנונו האיכותי של אורוול, המשלב הומור בריטי משובח (בתיאור מציאות קשה) עם אמירה חברתית נוקבת, ההופכת את הספר לרלבנטי מעבר לזמן ולמרחב. תעיד על כך (גם) המחאה החברתית במדינה הדמוקרטית היחידה במז''ת.
לעניות דעתי בכל הקשור ל"דיווח העיתונאי", החלק על פריס מעניין וצבעוני הרבה יותר מאשר החלק על לונדון. אפשר שהדבר נעוץ בהבדלים שבין פאריס התוססת והצבעונית לבין לונדון המשעממת יותר, כפי שאורוול עצמו מזכיר במהלך הסיפור. יתכן שהבחירה בחיי הנוודים האומללים מעניינת פחות מאשר ערב-רב של בני לאומים הנאבקים זה בזה בהיררכיה של מנוצלים, במקום להתאחד מול האויב המעמדי. לעומת זאת, בהשוואה בין הניתוחים שעושה המחבר, הניתוח של חיי הנוודים מעניין הרבה יותר.

ולשאלה היהודית - רבים מכותבי הביקורות לפני התייחסו לסוגיה המטרידה של הערות אנטישמיות המופיעות שוב ושוב בין דפי הספר. אפשר לעשות אבחנה בין הערות אנטישמיות המיוחסות לדמויות בספר לבין אלה של המחבר עצמו, המופיעות בגוף ראשון. הראשונות מהוות חלק מהמציאות האיומה ואילו האחרונות מעידות, לכאורה, על המחבר עצמו. אורוול עצמו כתב (1945) מסה מעניינת ANTISEMITISM IN BRITAIN. במאמר זה, שנכתב לאחר החשיפה לזוועות השואה, יש התייחסויות שליליות לאנטישמיות, פעם כתופעה "לא רציונאלית" ופעמים אחרות כ"נוירוזה" ואף כ"טירוף". זאת בצד ביקורת נוקבת על הצביעות בחברה הבריטית, בעיקר בשכבות "האינטלקטואליות" שרבים בהן עושים אבחנה בין סלידתם האישית מהיהודים לבין אנטישמיות כתופעה. אבל, באותו מאמר, אורוול עצמו מצר על כך שאחרי עלית היטלר לשלטון ורדיפת היהודים, בדיחות על יהודים נעלמו מהתקשורת הבריטית. נראה כי אורוול היה חובב נחלהב של בדיחות אנטישמיות ואתניות למיניהן. בספר שכתב על בורמה אורוול מתאר שיחה בינו לבין צעיר מציילון: הוא שואל את הצעיר מאיזה לאום הוא ומשהצעיר עונה במבטא מוזר שהוא יהודי, מעיר אורוול בעקצנות לנהג ברכב "ראה הוא אף מודה בכך!". האם כל מי שנהנה לשמוע ולהשמיע בדיחות אתניות הוא גזען? אפשר שזו שאלה לפסיכולוגים.

השורה התחתונה: ספר חובה, בראש וראשונה לשר האוצר לפיד חובב המצליחנים, אך לא רק. הספר הזה מתאר מציאות רחוקה אך בשל המסר חוצה מרחב וזמן, הוא מציב לנו מראה - כך אנו והחברה שלנו נראים - ראו והזהרו.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על דפוק וזרוק בפריז ובלונדון (תרגום מחודש)