ביקורת ספרותית על בלי לומר שלום מאת לינווד ברקלי
הביקורת נכתבה ביום שני, 4 בנובמבר, 2013
ע"י הנסיך הקטן


זה היה ממש עצוב. הגעתי לספריה ואל היה לי הרבה זמן כדי לבחור כמה ספרים (חיכו לי באוטו). ראיתי את "בלי לומר שלום" על העגלה. הסתכלתי בכריכה האחורית של הספר והחלטתי לקחת אותו. כשהגעתי לקרוא אותו, היה נדמה לי שהעלילה מוכרת לי. ככל שאני מתקדם בספר אני בטוח שכבר קראתי אותו. אבל חוץ מהתחושה הזו אני לא באמת מצליח להזכר בפרטים. לאחר שסיימתי אותו אני בטוח בשני דברים: א) קראתי אותו כבר פעם ב) אני מתחיל להיות סנילי. כמו שמרצה שלי נהג לומר, זה לא התרגיל זה הגיל.

הספר מתרכז בסינתיה שנתפסת ע"י אביה כשהיא משתכרת עם הפרחח של בית הספר. היא רבה עם אביה וכשהיא מגיעה הביתה היא עולה לחדרה בלי לדבר עם בני משפחתה. בבוקר היא קמה ואף אחד לא בבית, זה נראה לה קצת מפתיע, אבל היא חושבת שהם אולי כועסים עליה ולכן יצאו בבוקר לעבודה (ואחיה לבית ספר) בלי להעיר אותה. הבעיה, שגם לאחר שהיא חוזרת מבית הספר אף אחד לא בבית.
אחרי 25 שנה, מראיינים אותה לתוכנית טלוויזה ומספרים את סיפורה , ופתאום כל מיני דברים מהעבר מתחילים לצוץ...

6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מיקי מאוס (לפני 5 שנים ו-4 חודשים)
זה לא הגיל זה התרגיל,אהבתי!
נצחיה (לפני 5 שנים ו-4 חודשים)
קורה לי המון. אני קוראת ספר, והוא נראה לי מוכר. רק בסוף מתברר שכבר קראתי אותו פעם, ושלא זכרתי כלום. אז קוראים פעם שניה, לא נורא.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ