בתחילת המלחמה הייתי במחסום קריאה נוראי. הכל היה לי טריגרי. ואז קראתי את "גאווה ודעה קדומה" (גם בתרגום של עירית לינור) ונהנתי. אז אמרתי לעצמי- התקופה הויקטוריאנית זה כנראה האסקפיזם שאני צריכה. ולקחתי את "ניקולס ניקלבי". טעות כמובן. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי- אני מכירה את דיקנס. ולקרוא על הרעבה והתעללות בילדים כשעדיין היו לנו חטופים ילדים בעזה- היה ממש לא הדבר הנכון. חזרתי אליו עכשיו אחרי שנתיים ודי נהניתי למרות שעדיין היה לי ממש קשה עם ההתעללות בילדים. עכשיו מה שהיה לי קשה היה השוליות של זה בכל הסיפור. ברור שאת הקורא הויקטוריאני יותר עניינו ההרפתקאות של ניקולס והאם הוא יצליח להתחתן עם עלמה נאותה מאשר הילדים הרעבים והמוכים. באותה תקופה זה היה פשוט דבר שקורה. דיקנס המשיך להזכיר את זה כי זה היה קרוב לליבו. משהו כמו טבעונים של ימנו.
ולגבי הסיפור עצמו: נהניתי. יש כמה דמויות מעולות (בעיקר ראלף- דמינתי את אלן ריקמן ז"ל משחק אתו וגברת ניקלבי שממש מזכירה לי משהי שאני מכירה) אבל הוא לא אחד הגדולים של דיקנס. אין מה להשוות למשל ל"תקוות גדולות" (שהוא אחד הספרים הטובים בעולם לדעתי).
הספר משעשע, מספק הזדמנות לחשוב על הצביעות ביחס לנשים וגברים בחברה הוקטוריאנית ועל כמה "הגיון בריא" ו"התנהגות מוסרית" יכולים להיות שונים בתקופות שונות.
התרגום וההערות נהדרים. וגם המבוא. כל הכבוד לעירית לינור

ספר שאיכזב. רציתי לקרוא אותו כבר מזמן. התחשק לי לקרוא סיפור מהסוג הקלאסי, הישן והטוב. עם רעים מרושעים וטובים מלאכיים, עם צדק טהור לעומת רשע מזוקק, שבו גם העצב וגם השמחה הם אינסופיים ונטולי ספקות. וחוץ מזה, עירית לינור תרגמה אותו. מאוד סיקרן אותי איך זה מסתדר ביחד. הרגשתי שהציניות והסרקזם הטבעיים שלה יכולים להיות מאוד משעשעים על רקע העולם השחור-לבן, החסוד והמתחסד של דיקנס.

ובכן, הרעים אכן רעים מנשוא, והטובים הם צדיקים גמורים. עירית לינור באמת עושה עבודה מצוינת בתרגום: שפתו קולחת, עכשוית, שנונה ומשעשעת. אבל הסיפור שמדביק את כל זה יחד... ארוך, חלש, ורוב הזמן פשוט משעמם.

מסתבר שזהו ספר שנכתב, כמו רבים מהספרים בתקופתו, בחלקים שפורסמו מדי שבוע במגזין כלשהו, ודיקנס, כמו כל סטודנט ממוצע שיודע שהוא צריך להגיש עבודה בת 1000 מילים, ויש לו רק 30, פשוט, לא נעים להגיד, מרח ומרח בלי רחמים. המציא אינספור סיפורי ביניים שלא קשורים בשיט לעלילה או לדמויות. יש שם למשל איזה מאתיים עמודים על תיאטרון נודד, שניקלבי מצטרף אליו לזמן מה, ודיקנס לא חוסך מאיתנו אף פרט על אף הצגה, על תלבושותיה המגונדרות, ועלילתה האווילית, וזאת למרות שבסופו של דבר, כל האפיזודה של התיאטרון הזה היא שולית לגמרי וחסרת כל חשיבות בספר.

לא מפליא בעיני שמרוב קשקושים, מדי פעם אפילו דיקנס עצמו כבר שכח מה כתב, וכך נולדו להן כל מיני 'משיכות קולמוס' (כלומר טעויות בעלילה) שלינור מפנה אליהם את תשומת ליבנו בהערות שוליים. זה קצת מזכיר את האופן שבו נכתבות בימינו אופרות סבון לטלויזיה: בלי ראיה כוללת. זורמים מפרק לפרק, ולא תמיד שומרים על עיקביות.

הבעיה היא שכשסיפור פשוט מהסוג הדיקנסי סוטה כל רגע לעלילות משנה מיותרות, ונמשך נצח-נצחים, הוא מאבד את הדבר היחידי שיש לסיפורים כאלה באמת להציע: את העוצמה הרגשית שלו. את הכיף הזה של לבכות עם דמעות כשעצוב נורא, ולהתלהב כשהטובים מנצחים את הרעים. השיעמום מייצר אדישות. ואחרי הכל, דיקנס זה לא טולסטוי. הוא אבי הספרות כבידור להמונים, הוא לא אמור להכביד. בסופו של דבר, מלבד הנאה מסוימת מסגנונו ההומוריסטי והשנון ומלשונו המפותלת, אין הרבה בספר הזה.

אבל נקודת אור אחת בכל זאת יש. כשסיימתי בשעה טובה לקרוא את הספר, אז כפי שהומלץ בביקורת של 'דבש', חזרתי להתחלה ורק אז קראתי את המבוא שחיברה עירית לינור. ואני כמעט מתפתה להגיד שרק בשביל המבוא המעולה הזה היה כדאי לשרוד את כל הסאגה המעייפת. לינור מנתחת היטב את חולשותיו של הסיפור, מסבירה את הסיבות לסטיות החוזרות ונשנות מהקו הראשי של העלילה, מרשה לעצמה בלשונה המושחזת והמשעשעת 'לרדת' על הדמויות הנשיות החסודות ומהתעלפות של דיקנס, ומביעה את אהדתה המוחלטת דווקא לרעים המרושעים, אבל כותבת את הכל מתוך אהבה גדולה לדיקנס ולספר שהיא עצמה קראה, משום מה, המון פעמים.

בקיצור, זה ספר שהייתי נותנת לו שני כוכבים, וקיבל עוד כוכב רק בזכות לינור...

ניקולאס ניקלבי מתאר את קורותיו של מר ניקלבי באנגליה הקסומה של המאה ה-19. הוא יוצא למסע לגילוי עצמי. וכמו בכל רומן קסום מלווים אותו הרבה דמויות צבעוניות וססגוניות.
בהקדמה כותבת עירית לינור (שעשתה עבודה נהדרת בתרגום) שדיקנס היה סופר רבי המכר הראשון וכמה שהיא צודקת. הרומן מתחלק לפרקים (65 במספר!) שפורסמו מדי שבוע בעיתון. לאור אורכו של הספר (740 עמודים ) וקוצר הזמן שלי גם אני קראתי אותו פרקים-פרקים ויכולתי להתרגש במידה דומה להתרגשות של קוראי העיתונים האנגלים. העלילה הייתה מעניינת במידה שלא תיאמן- היא הצחיקה לפרקים והעציבה לפרקים. מדובר בחוויה שעליה אמליץ בחום לכל אוהבי הספרים. ספר מעולה !

לא מזמן קראתי את אוליבר טוויסט בתרגום חביב מאד, מותאם גם לקורא צעיר ולמה אני מציינת זאת? כי ההנאה מקריאתו גרמה לי לרצות ספר נוסף של דיקנס. אז לקחתי את ניקולאס ניקלבי בתרגומה של עירית לינור. למה אני מציינת זאת? כי אני חושבת שהתרגום שלה הוא הסיבה העיקרית לכך שהפסקתי לקרוא באמצע את הספר. כן, זאת לא הפעם הראשונה- היא תרגמה גם ספרים של ג'יין אוסטין -שגם נטשתי. התרגום שלה ממש משעמם ומונוטוני היא ממיתה את הסיפור. זהו ספר דיקנסי קלאסי עם כל הפוטנציאל לקריאה מהנה- מי שאוהב שיקרא את הגירסא האנגלית או תרגום אחר אם יש.

לא נהניתי מקריאת הספר. זה אולי חוצפה לבקר את צרלס דיקנס, אבל זה יותר מדי אנאכרוניסטי בשבילי. הדמויות כל כך מוקצנות, שזה כבר מעורר גיחוך, והופך את בסיפור כולו (ויש סיפור) ללא אמין ולא משכנע.
אמנם מתקבלת תמונה של החיים באנגליה בתקופת דיקנס, על הבדלי המעמדות וחוסר ה"צדק החברתי", אבל נוכח חוסר האמינות שמעוררות הדמויות השונות : או טובות עד כדי בחילה, או רעות כאילו היו שדי הגיהנום עצמו, אני כבר לא יודעת אם אפשר להאמין לתמונה כולה, או שגם היא מוקצנת לרמת פרודיה.
כנראה צריך לבוא ב"ראש אחר" לקריאת ספר זה.
את המבוא של עירית לינור צריך לקרוא בסוף ולא בהתחלה.
היא בעיקר אוהבת את ההומור של דיקנס. אולי זה באמת פרודיה....

נהנית מכל רגע! במבוא לספר מציינת עירית לינור, המתרגמת, ש"דיקנס לא כתב קלאסיקה, הוא כתב בידור". ואכן, הספר הוא בידור. פשוט לקרוא - יש דמויות טובות, יש עלילה והיא אפילו מתפתחת, יש דיאלוגים, יש הומור, יש מוסר השכל (הטובים והיפים מנצחים את הרעים המכוערים, העניים מתעשרים והקמצנים באים על גמולם כבר בעולם הזה).

כמה מילים על הספר: ניקולאס ניקלבי הצעיר מתייתם מאביו ונותר מטופל באמו (טובת הלב אך הטפשה) ובאחותו (יפה, חסודה וצדקת). מצבם הכלכלי מדרדר והם (אויה!) נופלים לעוני כה חמור, עד כי ידם משגת בקושי להחזיק במשרתת אחת. בצר להם הם פונים לדוד, ראלף ניקלבי, אחי האב - אדם שהתעשר מהלוואות בריבית. ראלף ניקלבי אינו שש לעזור לקרובים העניים וכבר עם פגישתם הראשונה הוא מסתכסך עם ניקלואס ניקלבי הצעיר. כעונש הוא שולח את ניקולאס להיות מורה כפרי בבית ספר מרוחק ונצלני, את הבת לעבוד עבור אישה חמדנית ואת האם מעביר לבית מרוחק ומתפורר. מכאן מתחילות ההרפתקאות של המשפחה, הנפרדת ומתאחדת שוב, ופוגשת גרליה של דמויות - חיוביות ושליליות - של מחזרים, מעבידים, מעונים, שחקני תיאטרון, אנשי חברה גבוהה ונמוכה, לווים ומלווים. עד הסוף המגה-טוב, כמובן.

לאורך השנים נרתעתי מדיקנס כי התרגומים מאוד מיושנים, והיתה לי דיעה קדומה שמדובר בספרים "כבדים", מהסוג ה"איטי". לשמחתי הרבה התבדיתי. אני מודה, שמה ששכנע אותי לקנות את הספר הזה הוא המבוא היפה של עירית לינור, שכותבת מתוך חום-ליבה ואהבתה הרבה לדיקנס בכלל ולספבר הזה בפרט. אני שמחה שעשית זאת! רציתי לקרוא ספר שיהיה לי פשוט כיף לקרוא, אבל לא מהסוג הנמוך באמת שמוציא ת המוח שלי לחופשה. בספר הזה היה את כל מה שחיפשתי: עב-כרס, כלומר, יספיק (יחסית) לימים רבים; קולח ומהנה, כזה שאשמח לחזור אליו לאחר כל הפסקה בקריאה; מעניין, מסקרן ורלוונטי.
בקיצור, מומלץ בחום, גם לימות החום.

לקרוא ספר של צ׳רלס דיקנס זה לחזור למחוזות ילדותי שכן דיקנס היה (ועודנו) אחד הסופרים הנערצים עלי.
היום ממרומי גילי, סגנונו הספרותי נראה לי מלודרמטי ודביק מדי, ההומור שלו בספר זה לעתים קרובות מוחצן ומוגזם יתר על המידה (ובזה הוא מזכיר לעיתים את ספרו הראשון מועדון הפיקוויקים). כמו כן הרוע אצל דיקנס צבוע בשחור מוחלט ואילו הטוב הוא כליל השלמות והטוהר - שזו הגזמה בפני עצמה. ולמרות כל אלו לדעתי צריך לקבל את דיקנס כמות שהוא, על חסרונותיו הזניחים ובעיקר על יתרונותיו וגדולתו כסופר ענק בדורו, וזהו תענוג צרוף מבחינתי לקרוא אותו, כמו תמיד.

ספר מעולה, הרבה דמויות, כמה סיפורים מתפתחים במקביל ומתחברים בצורה גאונית יחדיו, כתיבה מעולה ומצחיקה, אחד הספרים שמראים כיצד הטוב בסופו של דבר מנצח את הרע.

עירית לינור, מהיצורים המאסוים ביותר בעולם התרבות הישראלי. התרגום שלה מעצבן, והספר? ספרים ויקטוריאניים משעמים אותי