מי שקורא את הכריכה האחורית של הספר וקרא חלק מספריו של המחבר כנראה תוהה האם זה לא דומה לאחד מספריו האחרים למשל: הנעלמים, דיו חיוור ועוד. אז התשובה היא כן, גם פה נוסחת הפלא ממשיכה לעבוד. לגייק היתה חברה היא "זרקה" אותו וקבלה ממנו הבטחה שהוא לא יחפש אחריה. אבל משהו קרה וג'ייק מבין שמה שחשב, לא נכון. הוא נעשה יותר מידי מעורב ומתחילים לחשוד בו ...
כדי להוסיף חטא על פשע - ג'ייק מאוד מזכיר את מיירון בוליטר. אומנם מינון הבדיחות התפלות נמוך במהרבה אבל המחבר בעצמו שותל בספר אזכורים לחבריו של מיירון (אבל לא את סידני הגדולה).

למרות זאת "שש שניים" ספר חביב ומי שלא קרא עד כה מספריו של המחבר יהנה. אוהבי הרלן קובן (כמוני) ימשיכו להנות - למרות כל האמור לעיל.

ביוגרפיות או אוטוביוגרפיות הפכו להיות מאוד נפוצות בשנים האחרונות. יש לסטלין, קלינטון, רבין ,בן גוריון ...
חשבתי לעצמי פעם מה היו כותבים למשל,על השכן שלי (בן 94 בלי עין הרע, נלחם בנאצים ע"י חפירת בורות במסלול של הטנקים שלהם וחיבור פצצות לגחון שלהם). או מה היו כותבים על סתם אדם שחולף על פניי ברחוב. יכול להיות שהיו לו חיים לא פחות מעניינים מזה שעשה סלפי עם ראש ממשלת דנמרק.

"סטונר" עונה על השאלה הזאת ובגדול. סיפור חייו של אדם שגדל להורים שהפעילו משק חקלאי ושלחו אותו ללמוד חקלאות באוניברסיטה כדי לעזור להם אח"כ בעיבוד האדמה. הספר מלווה את סטונר לאורך חייו, את האהבות שלו את החברים / שונאים שלו. אני נהנתי ממנו הרבה יותר מכל מיני ביוגרפיות של ידוענים או אישיים היסטוריים. אולי זה נשמע משעמם , אבל תנו ל"סטונר" צ'אנס לא תתחרטו על זה.

אז התשובה היא אפשר לכתוב ספר מצוין על כל אחד מאיתנו, למרות שאולי לא היינו באח הגדול ,לא בשלנו באיזה ריאלטי , לא היינו חלק מ 120 האנשים העלובים שאמורים לייצג אותנו (האזרח הפשוט) וגם לא היינו כדורגלנים אלימים. כי הסיפור של כל אחד מאיתנו מעניין לא פחות, תודה לך ג'ון ויליאמס.

לי צ'יילד ממשיך מאותה נקודה בה הוא סיים את ספרו הקודם. ריצ'ר עם אף חבול (לא הספיק עדיין להסיר את הדם שהתייבש) עוצר טרמפ. באופן מפתיע מי שעוצר לו מסובך בפרשייה לא פשוטה וריצ'ר לאט לאט מגלה שמשהו לא טוב קורה.
לאכזבתי , הפעם הספר לא כ"כ מלא בפעילות (אתם מבינים למה אני מתכוון). ריצ'ר מותח את איבריו רק אחרי עמוד 260 והמאבקים שבסוף הספר לא מחפים על כך. האם ריצ'ר (לי צ'יילד) הזדקן?
בכל אופן תהיתי לעצמי, האם גם בצה"ל יש שוטרים צבאיים ראויים כדוגמת ג'ק, או רק כאלה שמסתובבים בצמתים ומעירים לך שאין לך גומיות בנעלים?

שני קוסמים נפגשים מידיי פעם ומתפארים בתלמידיהם. זה תמיד מסתיים בתחרות והמנצח הוא הקוסם שתלמידו נשאר לעמוד אחרון. התחרות לא מוגבלת בזמן (התחרות האחרונה ארכה כ 80 שנה) ושני התלמידים לא אמורים לדעת עליה (בכל אופן לא בהתחלה). כרקע לתחרות נוצר הקרקס ששם כל קוסם יוכל להציג את מרכולתו. הקרקס מכיל בתוכו כמובן עוד אנשים מלבד 2 המתחרים וכך יוצרת הסופרת מארג קסום של אנשים בעלי יכולות המרכיבים את "קרקס החלומות". הקורא מתוודא לאנשים והנשים בקרקס לשאיפות הגדולות והקטנות של כל אחד מהם,ולקבוצת המעריצים שמלווה את הקרקס בנדודיו בעולם. וכמובן לשני המתחרים ולמורים שלהם.
סוף הסיפור הזכיר לי את "השד בבקבוק" של רוברט לואיס סטיבנסון.
ספר קסום על עולם של דמיון ואילוזיה.

זה היה ממש עצוב. הגעתי לספריה ואל היה לי הרבה זמן כדי לבחור כמה ספרים (חיכו לי באוטו). ראיתי את "בלי לומר שלום" על העגלה. הסתכלתי בכריכה האחורית של הספר והחלטתי לקחת אותו. כשהגעתי לקרוא אותו, היה נדמה לי שהעלילה מוכרת לי. ככל שאני מתקדם בספר אני בטוח שכבר קראתי אותו. אבל חוץ מהתחושה הזו אני לא באמת מצליח להזכר בפרטים. לאחר שסיימתי אותו אני בטוח בשני דברים: א) קראתי אותו כבר פעם ב) אני מתחיל להיות סנילי. כמו שמרצה שלי נהג לומר, זה לא התרגיל זה הגיל.

הספר מתרכז בסינתיה שנתפסת ע"י אביה כשהיא משתכרת עם הפרחח של בית הספר. היא רבה עם אביה וכשהיא מגיעה הביתה היא עולה לחדרה בלי לדבר עם בני משפחתה. בבוקר היא קמה ואף אחד לא בבית, זה נראה לה קצת מפתיע, אבל היא חושבת שהם אולי כועסים עליה ולכן יצאו בבוקר לעבודה (ואחיה לבית ספר) בלי להעיר אותה. הבעיה, שגם לאחר שהיא חוזרת מבית הספר אף אחד לא בבית.
אחרי 25 שנה, מראיינים אותה לתוכנית טלוויזה ומספרים את סיפורה , ופתאום כל מיני דברים מהעבר מתחילים לצוץ...

בשבוע הספר האחרון המליץ לי אחד המוכרים על "מובי דיק" בתרגום חדש בהסבירו כי התרגום הישן היה בלתי קריא בעליל.
אני מוכרח לחלוק עליו.התרגום הקודם היה יצירת אומנות .אני זוכר שהייתי לוקח את הספר לידיים ואחרי דקה כבר ישנתי מעולה.חודשיים תמימים הספר דאג לשנתי להיות מצוינת.

התרגום החדש רק יעשה עוול.הריי הספר לא מעניין - רב חובל (אחאב) שיש לו אובססיה לפגוע בלוויתן לבן (מובי דיק),מסופר מנקודת מבט של נוסע (ישמעאל).בדרך הסופר מתאר סוגיי לוויתנים ועוד כל מיני חיות ים.ומגדיל לעשות בנסיון לקבוע מאיזה סוג היה הלוויתן של יונה הנביא.

לפחות אל תגזלו את השינה מאנשים!!!

כקוראים אנחנו לא חוסכים ביקורת מהסופרים. אנחנו דורשים מהם לכתוב בצורה מעניינת , לחדש בכל ספר, שכל עמוד חדש יהיה כמנה אקזוטית. ואם נדמה לנו שהם ממחזרים , אנחנו לא חוסכים מהם את שבטם. ראו לדוגמא, מקרה הרלן קובן.
יוצאים מהכלל הם הסופרים הקלאסיים. לא זכור לי שקראתי בקורת על טולסטוי, דסטוייבסקי, ויקטור הוגו ואחרים שהם כותבים אותו סיפור באדרת שונה.
ניקח למשל את צארלס דיקנס, האם יש משהו משותף לאוליבר טוויסט דיוויד קופרפילד, דוריס הקטנה ובין שני ערים. תמיד יש שם יתום (בדר"כ קבוצת יתומים) שמנוצל(ים) ע"י רשע תורן, יש איזו עלמה במצוקה ויש את גבורנו שבסוף עוזר לכולם וסוף טוב הכול טוב. נכון, הרקע שונה, לפעמים זה לונדון, לפעמים זו המהפכה הצרפתית,אבל לא נשכח, גם הרקע של הרלן קובן משתנה.
בקיצור קל להשמיץ את בני זמננו ולא את הסופרים שהפכו לקנון בספרות העולמית.
בכל האופן "ניקולאס ניקולבי" הוא מהז'אנר הידוע של צ'ארלס דיקנס, שלא תבינו אותי לא נכון ,אני משתף אתכם בהרהורים שעלו במוחי הקודח,אבל הספר ממש נחמד (והתרגום של עירית לינור הוא מלאכת מחשבת, הספר קולח- בכלל לא כמו "מועדון הפיקוויקים"). ומי שמתגעגע לקצת גשם ולמזג אוויר חורפי כמיטב המסורת האנגלית, זו בחירה מצוינת היום (28 באוגוסט).

בני אדם פוחדים מהרבה דברים, חלק מהם אפשר להבין חלק קצת קשה.
למשל פחד (או יותר נגעלים) ממקקים. פחד מעכברים , עכבשים ויש
אפילו כאלה שפוחדים מחתולים (באמת, פגשתי כמה כאלה). אבל הכי מוזר ,
עד עכשיו, היה בעיני פחד מליצנים.
אז זהו אחרי "זה" אני לגמרי מבין אותם.
ליצן רצחני מסתובב בעיירה קטנה ורוצח ילדים קטנים, הבעייה שרק ילדים יכולים
לראות אותו. פנו לעצמכם, כמה לילות ותתחילו לקרוא, הליצנים לא יראו לכם מצחיקים
יותר.

כיתה יא, המורה למתמטיקה חולה וכבר לא הגיעה שבוע. אנחנו נהנים מהשעות החופשיות ולא חושבים על הבגרות בסוף השנה.
בשבוע השני נכנס בחור לכיתה ומציג את עצמו, אני המורה למתמטיקה (המורה המחליף) הוא מקריא שמות ומתחיל ללמד חומר חדש.
הוא לא ממהר לשום מקום ולא לחוץ ללמד אותנו את כל העולם ברגע (כמו שאר המורים), אנחנו פתאום מבינים מאיפה כל הנוסחאות מגיעות - ממש נחמד. הוא מלמד אותנו שני שיעורים ונעלם.
לאחר חודש וחצי הוא חוזר (המורה יצאה לחופשת לידה) הוא לא טורח להקריא שמות, מתברר שהוא זוכר את השמות של כולנו. מתברר לו שהמורה דחפה לנו את כל הנושא שהוא התחיל בשבוע, רואים עליו שהוא לא אוהב את זה. הוא שוב מסביר לנו לאט ואנחנו מבינים מהר. זכור לי שלאחד התלמידים היתה טעות (לא הגיע לתשובה הסופית כמו בספר) הוא שואל ,אולי עשית בדרך מסוימת ושכחת את זה...התלמיד היה בשוק ,איך ידעת?
ואז התברר לנו שיש מולנו מישהו שבאמת מוכשר במתמטיקה (שלא תטעו המורה שלנו היא בסדר גמור,אבל יש בסדר ויש ממש טוב) אי אפשר היה להתקיל אותו, מכיתות אחרות באו לשאול אותו שאלות לפני הבגרות והוא בלי להתרגש ענה לכולם, החידוש היה שגם כולם הבינו.
איך זה קשור ל "אשמת הכוכבים" אתם בטח שואלים?
הספר שלפנינו עוסק בילדים חולי סרטן וג'ון גרין מטיב להסביר את תחושותיהם בצורה באמת מדהימה, קצת עניין אותי מאיפה הידע הזה, האם מישהו במשפחתו היה חולה? מתברר שהוא עבד בבית חולים לילדים שחלקם חולים במחלות סופניות. פעם הוא התייחס לעבודתו ואמר: "כי מעולם לא פגש שם ילדים שהמחלה הפכה אותם לנבונים יותר מגילם, שהמחלה שינתה את חייהם ואת מותם למשהו נשגב. מי שפגשתי בזמן העבודה שלי שם היו ילדים, בסך הכל ילדים".
הספר מלווה את הייזל גרייס ,ילדה חולה, ושני חבריה. הם לא אוהבים שמרחמים עליהם (ויש המון סיבות) הם ציניים ,הם מצחיקים והם גם עצובים. הכניסו אותו מהר לרשימות הקריאה שלכם!