ביקורת ספרותית על ביום שהמוסיקה מתה מאת אופיר טושה גפלה
ספר טוב

---

לאופיר טושה-גפלה יש נטיה מורבידית חזקה, זה ברור. מה שמיוחד בספר הזה (וגם הפתיע אותי משום מה) שהספר לא רק לא דכאוני אלא גם מחזק באופן לא ברור.
קודם כל, איך ספר עם כ"כ הרבה מוזיקה יכול להיות דכאוני? הזהו, שהוא לא, ואפילו שנראלי לא הכרתי אף שיר, עדיין הציטוטים האינסופיים מתוכם נותנים תחושה מנחמת, לא רק לקורא אלא גם לגיבורה דורה.
דורה היא הסיבה השניה שהספר הוא ספר חי. למרות כל המוות מסביב, היא מתעסקת בלי סוף בחיים שלה וברצון לתקן, להספיק ולהשפיע. דורה עושה את זה עם, כאמור, הרבה מוזיקה ואיזושהי תקווה אמיתית לנצח את החוק של תושבי אינוביל שמכריח אותם להתכונן למוות כל חייהם.
השאלה של ידיעת יום המוות מראש היא שאלה גדולה, שלא זה המקום לדון בה. הדמויות שיום המוות עשה אותן נמרצות עד אימה גרועות לא פחות מאלו האדישות, כי הן יוצאות מתוך הרגשה שכמה שיותר יותר טוב.
אני חושבת שטשה גפלה ניסה להעיר אותנו מהתרדמה של "יש עוד מלא שנים לחיות" ולהזכיר לנו "ששוב יום אחד לפני מיתתך" זה כל יום, כי אנחנו לא יודעים מתי.

ותוספת אופטימית לסיום- הזווית הישראלית מסקרנת. זה רק אני, או שזה מסתדר עם החיים שלנו פה?

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על ביום שהמוסיקה מתה