שישה חודשים. זה מה שנשאר לה לחיות. כך אמרו הרופאים והיא, כמובן, האמינה. איך אפשר לא להאמין לרופאים? היא בן אדם מסודר: הניירת שלה מתוייקת בסדר מופתי, הארון מסודר לפי העונות, יש צוואה ויש חלקת קבר. אז מה עושים עכשיו? עכשיו כשהיא כבר יודעת מתי היא אמורה למות? בספרים היא קראה מה עושים במצב הזה, כמו - בזבזי את כל כספך ותעשי חיים, את מה שלא הרשית לעצמך קודם, למה לא? צאי לבלות, טוסי לחו"ל, קני לך את מה שחשקה נפשך בלי לעשות חשבון. עשי מה שלא עשית כל חייך בששת החודשים שנותרו לך. הגיוני? בטח. מה אתם חושבים שהיא עשתה?

הספר של טושה גפלה נמצא בדיוק במקום בו היא נמצאה כשאמרו לה הרופאים מתי תמות. כל תושבי העיירה יודעים את יום מותם. מרגע שהגיעו לגיל 18 הם עומדים מול "התיק" שמודיע להם מתי ימותו. רעיון מעניין ואפילו אפשרי ולא מופרך. יש רופאים שאימצו אותו והם "התיק" של חוליהם. אבל רעיון מדליק - למרות חיבתי לרעיונות מדליקים - אינו ספר. מבחינתי טושה גפלה כתב רעיון והשתעשע בו קצת. לא קראתי אותו עד הסוף. השתעממתי. המספרת היא דורה – בעבר היא היתה רות - בת 18 שהולכת לפתוח את התיק שלה כדי לדעת מתי תמות. והיא מגלה תגלית נוראה ואיומה ומנסה איכשהו להתמודד עם התגלית הזו.

מה לא אהבתי? או. הכתיבה של טושה גפלה מעיקה. הוא מפרט ומפרט תאורים חוזרים על אותו דבר. הוא מתאר יחסים שקיימים רק בספרים, דיאלוגים סתמיים או מופרכים. השפה בה מדברות דמויותיו אינה מתאימה לגילן ולמצבן. הוא מנסה להיכנס לראש של בת – וממש לא מצליח. כל הסיפור נראה כמו תרגיל כתיבה שכתב חביב המורה, שהיה מתאים לו להיות סיפור קצרצר ממוקד ומרתק, אך הוא לא התאפק ומתח אותו.
התייחסויות שקראתי פה לסופר סיקרנו אותי והורדתי את ספרו האלקטרוני כדי להבין כמה אני מפספסת בהימנעותי לקרוא ספרות עברית. ובכן, לדעתי לא. אני לא ממש מפספסת. אם הסיפור הזה מייצג את הסופר - ומן הסתם הוא מייצג - אפשר לוותר.

ומה קרה לה? חודש בערך היא היתה בהלם. יום אחד היא החליטה להמשיך בחייה כמו קודם. לא נסעה לחו"ל, לא נכנסה להילולת קניות, לא השתמשה באלכוהול או סמים ולא יזמה יחסי מין מקריים עם זרים. עברו מאז 8 שנים, והיא עדיין פה.

"כמו שלסרטים יש פסקול, שלעתים קרובות קובע את האופן שבו נפרש את מה שאנחנו רואים ומעניק לו לא רק רובד נוסף אלא גם קונטקסט, אז גם לספרים יש משהו כזה. אני מכנה את זה טון. הקול של הספר, המנגינה שלו. זה לא משהו שמיעתי, כמובן, אלא פועל יוצא, צירוף של כמה דברים שמאפשר להרגיש, תוך כמה שורות או עמודים, לאן נכנסנו ומהי החווייה שאנחנו עומדים לעבור. זה סוג המילים, כמובן, המשלב השפתי והניסוח של המשפטים, והתחביר, אבל גם הקצב, אורך הפסקאות, גוף ראשון או גוף שלישי, אם המנגינה היא מותחת או מטיפנית או מתפלספת או אוהבת את עצמה, אם יש תיאורים או שיחות, אם זה כתוב כמו שמדברים או כמו שסופרים כותבים, אם זה ארכאי או חדש, אם זה מגניב או חמוד או קולי, שובב, מתנשא, עוקצני או אדיש. את אותו סיפור אפשר לספר באינספור דרכים שונות, ומה שיקבע, מה שיגדיר, בסופו של דבר, את החווייה של הקורא, הוא הטון" (אלון דה אלפרט, ביקורת סיפרותית על 'הקבוע היחידי' מאת יואב בלום)

אז אם ככה, הטון של הספר הפיוטי והנפלא הזה הוא טון של מוסיקה. מוסיקה שמתנגנת לה שוב ושוב ברקע ללא הפסקה ומניעה את העלילה לפי הקצב - בכל פעם קצב אחר: לפעמים קצב של מוות ולפעמים קצב של אהבה ותשוקה וחיים בצל המוות.
הופתעתי ממה שהספר הזה עשה לי, בניגוד לציפיותיי מהיכרותי הרבה עם ספריו של הסופר, וניגמרו לי המילים. נישארה רק המנגינה.

אני מכור למוזיקה. כמעט תמיד מתנגן לי שיר בראש, אני אוהב להאזין לה בכל רגע פנוי ואני אוהב להכיר שירים חדשים ולשמוע את הסיפורים שמאחוריהם. מהסיבה הזאת התחברתי מאוד לגיבורת הספר, שחיה את המוזיקה שהיא אוהבת כל הזמן. טושה גפלה עשה מהלך פשוט אך גאוני לדעתי כשבנה אתר לספר, בו קישורי יוטיוב של השירים לפי סדר הופעתם (duramater.co.il). הכרתי כשליש מתוכם ומה שלא הכרתי שמחתי להכיר. אהבתי לראות איך הוא התאים שיר למצב ולאדם (ההתאמה לבליז קולעת מאוד בעיניי).
עכשיו לספר עצמו- הנושא שנבחר הפעם מרתק ומאוד נהניתי מהקריאה ברבע הראשון, במיוחד לנוכח התיבול המוזיקלי. גמעתי כל עמוד בשקיקה ודמיינתי כבר איך אני כותב פה ביקורת משתפכת. הסקתי שיש לי הרבה מהמשותף עם הסופר ושהייתי שמח לשבת איתו לשיחה. תחילת הקריאה הרגישה כמו מפגש מחודש עם חבר טוב שלא ראיתי זמן רב.
אחרי הרבע הראשון באה ירידה לא גדולה מאוד, ללא חזרה להתלהבות הראשונית. אחריה מדי פעם היו הבלחות של כתיבה יותר מוצלחת מבחינתי, אם בכמה שורות ואם בכמה עמודים.
רעיון ההתמודדות עם המוות, סגנון 'מה היית עושה אם היית יודע ש-' אינו רעיון חדש. מתבקש שתהיינה קלישאות בספר ולו כחלק מהזרימה הטבעית, של דברים שחייבים להיאמר. חלקן השתלבו היטב בסיפור וקיבלו ביצוע מוצלח, כמו ההתענגות על הנאות החיים הקטנות מאת מר בריס והפשטידה של אשתו. חלקן היו לעוסות ואולי מיותרות.
מצד שני, טושה גפלה מחדש בבחירתו את העיירה כמוקד העלילה, מה שחייב אותו כמו ב'עולם הסוף' להתמודד עם שאלות שהקורא הנבון צפוי להעלות, כמו מה קורה לאדם שינסה לסיים את חייו לפני המועד שנקבע לו.
לצערי,אני חייב להודות שהרגשתי מדי פעם חוסר אמינות בעלילה, בדיאלוגים, ביחסים בין הדמויות. כמו כן הספר מעט ארוך מדי כאמור בביקורות אחרות.
כהרגלו, הסופר מעלה נקודות מעניינות למחשבה להן עוד אוסיף לחזור גם זמן רב לאחר קריאת הספר.
זה אחד הסופרים הבודדים שלא משנה מה ינסה לתאר, התמונה תיבנה בראשי במהירות. אין לי ממש דרך אחרת לתאר את זה, כי לדעתי המילה 'ציורי' לא מספיקה. זה כשרון אמיתי בעיניי.

מעניין, מעשיר מוזיקלית, זורם, מעט ארוך מדי.

אופיר טושה גפלה ראוי לתואר הסופר בעל השם המוזר ביותר בעולם הספרות הישראלי. כבעל שם מוזר בעצמו הוא אינו חושש גם לבחור שמות מוזרים לגיבורי ספריו. והפעם אנו מתוודעים לדורה (בשורוק) מאטר, שפירוש שמה הוא,תנשמו עמוק... קרום המוח. כן, לא פחות!
ובכן, קרום המוח ידידתנו היא נערה יוצאת דופן בעיר יוצאת דופן במדינה בדיונית החייבת את כל קיומה למוחו הקודח של סופרנו.
באותה עיר, אינוביל שמה, אשר במדינת קרמדין, יודע כל תושב את תאריך מותו ויכול לתכננן את חייו בהתאם. גם העירייה האחראית של עיר זו מציעה שירותי תיכנון לכל דורש, טיול סביב העולם, תקליטנית לוויות ופסיכולוגית למי שמתקשה להתמודד עם גודל (או קוטן?) הבשורה.
רק דורה שלנו אינה יודעת את תאריך מותה, מצב בהחלט לא נעים לקרמנדינית מן המניין.
נשמע הזוי, מסקרן? בהחלט כן.
טושה גפלה ממשיך לדון באובססיביות בסוגיית המוות שהרי כפי שאומרת אחת הדמויות בספר, "לאורך ציר הזמן אנחנו רוב הזמן מתים..."(ציטוט חופשי). הבעיה היא שהדיון שלו במוות או בידיעת תאריך המוות וכיצד הוא משפיע על חיינו אינו תמיד עיקבי או מעניין.
הספר ארוך מדי, גדוש בפרטים וסיפורי משנה ואינו מצליח להתעלות לרמה של השאלה אותה הוא מציג.
יחד עם זאת, הוא מלא הברקות (תקליטנית הלוויות במימון העירייה, נו, בחיי!) ורעיונות מעניינים. אהבתי גם מאוד את שם הספר ואת הקישורים למוסיקה כפס הקול של החיים. טושה גפלה הוא ללא ספק סופר שונה ומקורי. ודי מרענן לפגוש את סגנונו המיוחד בעולם הספרות העברית הנדוש בדרך כלל.
ולסיכום, שווה לקרוא למרות האורך והרמה הבלתי אחידה.
נב1 אין בהוצאת "כתר" עורכים?
נב2 למה לכער את העטיפה היפהפיה עם הדימוי המקסים והרלבנטי של המטרונומים מאבן עם העיגול האדום המחריד המציין "מאת סופר עולם הסוף". אי אפשר לעשות את זה בצורה קצת יותר מעודנת? מה, אנחנו מפגרים?

וידוי - מאז מותו של מישהו חשוב לי לפני כמעט שנה, שאלת המוות, משמעותו ופשרו נכנסה לי מתחת לעור. ועד כמה שידעתי שהשאלה הזו אינה רלוונטית, אין לה תשובה אחת או אין לה תשובה בכלל- לא הצלחתי להיפטר מהמחשבה הזו. במיוחד הטרידה אותי מחשבה אחת ספציפית- איך יכול להיות שהחיים שאנחנו בונים, האהבות שאנחנו קושרים ונקשרים בהן, מערכות היחסים, המשפחה, החיים, האנרגיות, העצב, השמחה, הידע שאנחנו צוברים- איך על כל אלה, יום אחד המתג מורד. האורות כבים. המחשבה הזו לפעמים הייתה כמעט קשה מנשוא.
מאז שסימן השאלה הזה התחיל להופיע, נתקלתי בתשובות נורא מעניינות מצד אנשים שאני מכירה ולא מכירה. חלק מההסברים אפילו הרגיעו אותי, שכנעו אותי או יותר נכון – שככו אותי. אבל אני מניחה שזו שאלה שתמיד תישאר.
אני לא יודע מה הוביל את אופיר טושה גפלה לכתוב את הספר הזה, אבל תחושתי במשך כל הקריאה הייתה שכנראה מדובר בתהליך דומה (למרות שאינני יודעת כלל וגם לא בדקתי. וייתכן שמדובר בסיבות אחרות). מנעד ההסברים, התיאורים, הרגשות וגם הסיפורים המתחלפים במהלך הספר הזה די הממו אותי. ספר שכל כולו עוסק במוות אך בעצם לא מתעסק בו בכלל. הוא מתעסק בהתמודדות עם הבלתי נתפס הזה, של המתים המיועדים עצמם, ושל הסובבים אותם. ואיך נערה (ואחר כך אשה) אחת שהיא הצופה מהצד, היא בעצם מרכז הסיפור.
אחד הספרים המעניינים ביותר שקראתי, שהרבה חבוי בו מאחורי השורות, ובמספר לא מבוטל של פעמים במהלך הקריאה גרם לי לחשוב מחדש בעודי קוראת, על המושג המעורפל הזה שמכתיב למעשה במידה ניכרת את הקצב בו אנו חיים את חיינו.

אני שומר לאופיר טושה גפלה חסד נעורים ( 30 זה השמונה עשרה החדש) .מכיתה ט קראתי כמעט רק באנגלית וסופרים ישראלים היו בבחינת מוקצה. לפני שמונה שנים כאשר נסעתי לשהות ממושכת בחו"ל נתנה לי ידידה את ספרו עולם הסוף. אהבתי .מאוד אהבתי. גפלה והשהיה בחו"ל יצרו אצלי רעב לספרות עברית ועולם הסוף פתח את הדלת לרביניאן, חילו ,גרוסמן ,נחמיאס ועוד. או יותר נכון הספר פתח לי את הדלת לעולם של ספרי המקור שבו אני עדין מהלך בהיסוס אבל בהתמדה.
לצערי , שני הספרים הבאים של גפלה היו נפילה מבחינתי. יש בכתיבה של גפלה פלצנות מה ודימויים ומשחקי מילים לצד דמיון גדול ויכולת לספר סיפורים . הקטרקט הרגיש כאילו הסופר שפך את כל מה שהיה לו במגירת הכתיבה לספר ומאחורי הערפל הרגיש כאילו הסופר מנסה להרשים את הקורא בידע רב. בשניהם כישרונו של גפלה ניכר אבל הוא טבע בעודף פאתוס.אני אפילו לא בטוח שהבעיה בסופר – נראה שיד עורך חזקה יותר הייתה מוציאה ספרים טובים יותר.
קניתי את ביום שהמוסיקה מתה בגלל הכתוב לעיל ודחיתי את הקריאה בו בשל הכתוב לעיל.
אני אוהב את סימניה. האתר ממלא צורך שהיה לי כבר שנים – לדון ולחלוק חוויות מספרים אבל יש לו גם צד אפל ( אוקי אולי אני קצת נסחף פה ) מבחינתי. מאז שאני באתר קורא וכותב ביקורות התחזק בי המבקר הפנימי והוא מלווה אותי לאורך הקריאה מריע קריאות התפעלות ,רושם לעצמו משפטי ציטוט אבל גם ממלמל לעצמו ביקורת על התפתחות העלילה ,אפיון הגיבורים ובכלל בחירות הסופר.
בספר הזה הוא התעורר מוקדם בעיקר בגלל הכתוב לעיל. כבר בדף הראשון הוא התרעם על הגדרת הארץ החדשה שנראתה מעט חובבנית כאשר החלו אזכורי שירים הרגשתי שהוא תוקע את רגליו באדמה ומונע ממני להירגע ולהתמסר לספר וכאשר הגיע סצנה של דיון מתפלסף בשירים של להקות אזוטריות שהרגיש כאילו לקוח מ "נאמנות גבוהה" הוא הרים ראשו בזעם וזה היה עלול להיות סוף הסיפור .
בתור ניסיון אחרון לפיוס נקטתי שיטה אחרת – אם הסופר מנסה להוליכני בדרך מסוימת אני אזרום איתו ואראה לאן הוא לוקח . תודות לצעצוע החדש יכולתי לשמוע יו טיוב בכל ספסל בעיר וכך בכל פעם שעלה שיר ובעיקר כאשר דמות אופיינה בשיר שמתי אותו ביו טיוב והמשכתי בקריאה. בניגוד לרצונו החל המבקר הפנימי לזמזם נעימות ומפויס התיישב בפינה ויכולתי לחזור וליהנות. הספר טוב גם בלי המוזיקה אבל היא משפרת את טעמו פלאים.
יש הרגשה של נינוחות סמיכה נעימה ( הפלצנות מדבקת ואין לי דרך אחרת לתאר זאת ) בקריאה של הספר שאני בדרך כלל חווה אצל מורקמי ( לא מנסה להשוות ).
בנוסף – מצאתי את עצמי בולע ספרים בזמן האחרון . במין מרתון להגיע לדף האחרון והופ לקפוץ לעולם חדש ובספר הזה משהו בי הרפה וקראתי אותו בקריאות קצרות מהרהר בו או מקשיב למוזיקה שלו- סוג של SLOW READJ.
האם הייתי רוצה לדעת את תאריך מותי – כנראה שלא – האם הייתי מתאפק לא להציץ אם היה ניתן לי – כנראה שלא.
לא יצאתי מהספר עם תובנות גדולות על המוות או החיים ( למרות שיש לו נגיעות יפות ). אבל זה ספר טוב – אפילו טוב מאוד ואני ממליץ בחום להתמסר.

בברכת חיים ארוכים בריאים ומאושרים אני אסיים בשיר שגיליתי ואהבתי בספר .
http://www.youtube.com/watch?v=mxrhghtQf_s

נשאר עוד קיר בבית שבנינו והוא באחריות אישתי, יש שיקראו לו "נישה". אני הייתי אחראי על הגינה, היא על עיצוב הנישה... לא שאני עושה תחרות, אני מעריץ את האדמה עליה היא דורכת, אבל הגינה כבר מלבלבת, בוסתן הפירות מניב, לאחרונה אכלנו משמשים, הגפנים מטפסים על הפרגולה, והתאנה חנטה פגיה... בקיצור, אני את שלי עשיתי, ובמו ידי. לגבי הנישה, או, טוב ששאלתם, היא עוד בתכנון... ובהצעות מחיר. יום אחד ראיתי את יחידתי עם סרט מידה מודדת את הרמקולים של מערכת השמע.... שאלתי "מה קורה.?"
"בשביל הנישה" היתה התשובה, בין המדפים והמשטחים... צריך לשלב את מערכת השמע...."
אז תשמעו משהו על מערכת השמע הזו: הרמקולים: נמצאו זנוחים באיזה מחסן ישן של דוד שחזר בתשובה, והזדכה על חיו הקודמים. המגבר, TECHNICS של דודה מערד, שניכסתי לעצמי כשהייתי סטודנט, פטיפון שמצאתי אצל אחות של חבר, עוד היא מחוברת ל DVD התורן. אוסף תקליטים ירושה מנרקומן בדימוס, שבזמן שהיה פורץ לבתים כדי לארגן לעצמו את ה"מנה" הבאה, היה מעיין באוסף התקליטים ובוחר 2, תמיד 2 שהכי מצאו חן בעניו. עת שפרש מחיים אלה, מסר לידי את האוסף, לאחר התלבטות מוסרית קצרה, הסכמתי להיות האוצר של אוסף אקלקטי זה...
"XXX (שם החיבה של אישתי), לא מתכננים את הנישה לפי המערכת העתיקה הזו שאיך לומר, ראתה ימים טובים יותר"
"למה לא?"
"כי היא ענקית, שומעים בה חרא, והגיע הזמן לקנות מערכת שמע חדשה"
אז ניגשתי וקניתי, כזו שמתחברת ל IPOD, GALEXI, Blue tooth ועוד דברים שלא עמדתי על טיבם.
רק שיהיה בשביל המידות.... (תכף נחזור למערכת, הזו ולחיבור ה BLUETOOTH).
אל טושה גופלה הגעתי דרך חברה שלא ממש יודעת שהיא חברה: אודיה קורן. כבר שנים שאני מקשיב לה ולנתן דטנר, אז בימי חמישי בלילה ועכשיו בצהרי שישי...אני מרגיש שהיא כבר כמו חברה... מיותר לציין שזו לא תחושה הדדית. היא המליצה על אופיר טושה גפלה, ואני הקשבתי.
את עולם הסוף אהבתי... אבל אני לא יכול להגיד את אותו דבר על הספר הזה. הרעיון מגניב, וטושה גופלה, יודע לשחק עם הרעיון של הספר ולבדוק אותו, ולבנות סביבו יקום, ואפילו עלילה.... הוא כותב יפה, הוא מאוד אינטליגנטי, שנון רגיש משכנע, ועוד.... והנה זה מגיע
אבל, אבל משהו בספר הזה לא עבד, הרעיון היה טוב , והביצוע גם, אבל מסתבר שסיפור טוב צריך משהו מעבר... משהו שהיה חסר... הרבה פעמים במהלך הקריאה שאלתי את אופיר בקול רם "מה אתה מנסה לספר לי?" זה סיפור אהבה? אז שיהיה ראוי.
ביום העצמאות מצאתי איך להנות מהספר. מכיוון שאני משתייך למשמרת יום הזיכרון של עמנו (תאוריה כזו שלי, שעםישראל מתחלק לשתי משמרות, משמרת יום הזיכרון, שמוחלפים במשמרת יום האצמעות, לא באמת מאמין בסוויץ') לא הלכתי לחגוג את יום העצמאות. נשארתי בבית לבד (המשפחה יצאה לחגוג) עם מערכת שיודעת להתחבר ב BLUETOOTH לטלפון שלי שיודע להתבר ל WI FI ומשם דרך you tube הדרך לכל המוזיקה שבעולם פתוחה...
אז כל פעם שבספר הוזכרה יצירה שלא היכרתי (וגם כאלה שהכרתי) הקלדתי ב you tube של הטלפון שהתחבר למערכת שהשמיע לי פס קול לספר, לצד כוסית של Laphroaig ... וזה חברים היה לא רע, יכול להיות שמצאתי דרך הולמת לחגוג את חג עצמאותנו (אדווח בשנה הבאה).
אמשיך לקרוא ספרים של גופלה, הוא יודע לכתוב, ויש לו רעיונות מצוינים, הפעם לטעמי הצליח לו פחות

הזמן שניתן לנו עלי אדמות הוא זמן שאול,ואילו היית יודע מתי וכיצד יסתיימו חייך,איך היית נוהג בחיים...?
בריצת מרתון כדי להספיק,בנדודים,בספירת הדקות או בחישובים אין סופיים של הזמן שנותר....?

אי הידיעה מתי נעזוב את העולם הוא בעצם החופש שלנו
לא לדעת,וטוב שכך.

זהו הלך המחשבה/הרוח מאחורי הסיפור המקורי והשנון, האירוניה שבידיעת תאריך התפוגה... המוות המתוכנן בדקדקנות.

העלילה מתרחשת בעיירה ציורית ומגוון רחב של אנשים
החיים את חייהם בידיעה מתי הם הולכים למות.
הידיעה גורמת לכל אחד מהם להתנהג באופן שונה מחברו ולתכנן את ההלוויה כאילו היא מסיבת פרידה לכל דבר.
העיר כולה מתגייסת לרעיון וכל אדם בוחר את השיר פרידה שלו בהלוויה.

אך מה קורה אם יש משהו שאינו שאינו יודע את יום מותו?
(לא אספר כדי שתרוצו לקרוא)...

אהבתי את הספר ואת העלילה השנונה,הספר מלווה לכל אורכו
בשמות של להקות ושירים משנות ה-80 וה-90 וזו בדיוק המוסיקה שאני שמעתי אז בשנות ה-80וכל איזכור כזה העלה בי נוסטלגיה ישנה.

לכל אוהבי המוסיקה באשר הם ספר נהדר.

אופיר טושה גפלה הוא הסופר האהוב עליי, וזה נאמר בלי שום סייגים. הוא ניחן בזוג עיניים שרואות את העולם בצורה ייחודית, מעניינת, מלאת מעוף. הדמיון שלו מרקיע שחקים, סגנון כתיבתו חד, שנון ומלא בהפתעות. סופר איכותי שרוקם סיפורים בחסד. אני אקרא את כתביו מבלי להתמהמה, בין אם הוא מדבר על מוסיקה, תשוקה ומוות, ובין אם הוא כותב על רמזורים (ואף את זה הוא עשה).
שלושת ספריו הקודמים זכו מבחינתי לכינוי "שלושת המופלאים", לכן התרגשתי כל כך להחזיק את ספרו הרביעי, "ביום שהמוסיקה מתה". את השלושה קיוותי להפוך ל"ארבעת המופלאים" (גם על פי כינויים של ארבעה מוכרים בחנות מוסיקה שמופיעים בסיפור).
אבל מצאתי את עצמי מושכת עמודים ומכריחה את עצמי לקרוא הלאה, מכיוון שעוד לפני אמצע הספר גיליתי שהקסם המאפיין את סיפוריו נחלש. הדבר כואב לי אפילו יותר כי גרעין הסיפור גאוני ומבריק, הוא תמצית כתיבתו של גפלה. נער שרואה את "תאריך תפוגתם" של בני האדם, דווקא בעיר שכמו התפוגגה כבר מן העולם, ובתפקיד הראשי דורה מאטר חיית המוסיקה. פסיכי, מרתק ומעתיק נשימה כמו שרק גפלה מסוגל ליצור. אבל מה קרה?

הדבר שהפריע לי יותר מכל בספר הוא דווקא דורה, הגיבורה הראשית, שלא הצלחתי לחבב מהרגע הראשון. נערה מתבגרת חסרת מודעות עצמית, מרוכזת בעצמה ואדישה לתהפוכות הנפשיות שעוברות על הסובבים אותה. אהבתה למוסיקה הייתה בעיניי על גבול האובססיה, מכיוון שבחייה נשאר מקום מועט מאוד לדברים אחרים. דווקא נערה יוצאת דופן כזו (כשם שמתגלה ממש בתחילת הסיפור), שעל מנת להדגיש את שונותה הוצגה כנראה כנערה "ממוצעת" - הפכה לסתמית למדי, ויצרה אצלי דחייה מסויימת, מכיוון שהיא הורכבה מתוך קלישאות הקיימות על בני נוער. אם גפלה התכוון לכתוב כך את דורה, אכזבתי נובעת מטעמים אישיים. אם הוא לא התכוון - אני כל כך מצטערת.
החלק העצוב הוא, אגב, שגם כאישה בוגרת בת 30+, דורה לא משתפרת, אלא נשארת אישה כמעט משעממת. הפוטנציאל הסיפורי העצום שהיה לרעיון של גפלה הלך לאיבוד תחת דמות זו, ובא לידי ביטוי רק על ידי דמויות המשנה. את כל השוני והמוזרות שייעד לדמות הראשית, מכניס גפלה במיומנות לדמויות השוליים. אחיה של דורה, פלורין, חד כתער, מספק רגעים של הומור ציני נפלא, וסיפורו בלתי רגיל ומעורר מחשבה. בליז הסוררת, דמות פוערת פיות, הלוואי וכל הקללות היו נשמעות נפלא כמו כשהן באות ממנה. ברודין הפילוסוף, עם זקנו הברהמסי (כי גפלה מבין דבר או שניים במוסיקה), מספק נקודת מבט מרתקת על סוגיית המוות והגורל.
אפילו הוריה של דורה, שזוכים לדקות בודדות של תהילה, גורמים לאהדה ולהזדהות בהופעתם הקצרה.

קיימות בספר הרבה פנינים, עוקצניות ומתובלות, שהעלו לי לא פעם חיוך מרוצה. גפלה יודע איך למשוך את הסיפור מעט לימין ולשמאל ולהרחיב את זווית הראייה של הקורא, וכמהתי לרגעים בהם הוא משולל רסן ומתפרע בדמיונו המאלף. אבל לדאבוני הרב המסע שהייתי צריכה לעבור עד לרגע בו אדלה את הפנינים האלו היה ארוך מידי.
"ביום שהמוסיקה מתה" אינו פסגת היצירה של אופיר טושה גפלה בעיניי. למרות זאת, הוא קול נדיר ומרשים עמוקות בספרות הישראלית, וכסופר בכלל. אחכה בשקיקה לספר הבא.