סיומה המוצלח של הטרילוגיה. הספר הזה הוא בעצם המשכו הבלתי נפרד של "הנערה ששיחקה באש" ובעצם מדובר בספר אחד ארוך שחולק לשניים. החלק הראשון היה מותח מאוד. בחלק הזה, לעומת זאת, יש מעט רגעי מתח, ואין בכלל תעלומה. כמעט כל מה שחשוב לדעת כבר התגלה ונאמר בסוף הספר הקודם. אפשר להגיד ש"הנערה שבעטה בקן הצרעות" הוא סוג של סיכום בן 660 עמודים. (למה לפעמים נדמה שככל שיש לסופר פחות מה לכתוב, כך הוא עושה את זה על פני עמודים רבים יותר?). התגליות החדשות היחידות הן בפרטים הקטנים. יחד עם זאת, לאחר שעברנו כברת דרך כה ארוכה עם גיבורי העלילה, אז אנחנו כבר עוקבים אחריהם בשקיקה גם כשהם סתם מכינים לעצמם סנדוויץ' או נכנסים למיטה...
בסך הכל, אני חייבת להודות שהטרילוגיה השלמה עולה על סך חלקיה, ובסופו של דבר מדובר על תוצר ספרותי לא רע בכלל. אם אחרי הספר הראשון הרגשתי שאני קוראת סתם ספר מתח בלשי, מותח ומסקרן, אבל נדיף שלא משאיר אחריו עקבות, הרי שעתה, עם סיום הספר השלישי, אני לא כל כך בטוחה בזה. קודם כל, פריסת העלילה על פני 1,800 עמודים מאפשרת את פיתוחן של הדמויות הראשיות מעבר למקובל בספרי מתח, דבר שמוסיף תחושת עומק לסדרה. בנוסף, אני מרגישה שמבעד לים השמות השבדיים ואינסוף הפרטים הקטנים שסטיג לרסון המנוח הציף בהם את ספריו, הוא הצליח לייצר סגנון משלו, וגם להעביר מסר. הספרים שלו נטועים עמוק בתוך השקפת עולמו הדמוקרטית-סוציאלית ומשקפים את המציאות מבעד לעיניו הליברליות, ובין אם אמיתית ובין אם מופרכת – המציאות הזו מעולם לא נראתה מושלמת יותר. לרסון אמנם מעביר ביקורת על כשלים כאלה ואחרים, אבל כל העוולות שהוא מציין נשמעות כמו צרות של עשירים לקורא שאינו שבדי ורק מחזקות את התחושה שהם הצליחו להביא לידי שלמות את שיטת הממשל שלהם.
ובתוך כל השלמות הזאת, עוול שנגרם לנערה צנומה אחת, גם אם נגרם לטובת "בטחון המדינה" כביכול, מרעיד את אמות הספין ומזעזע את המערכות כולן. הרי אצל לרסון בספרים, הפוליטיקאים, העיתונאים, החוקרים הפרטיים ואנשי העסקים ברובם הם אנשים שומרי-חוק, טובי לב, הגונים, אתיים, ששמים את טובתם האישית בצד לטובת הגשמת תפקידם כמשרתי ציבור, וגם הציבור מצידו ממלא נאמנה את תפקידו הדמוקרטי, ומגלה איכפתיות עצומה ועניין בכל מעשה שחיתות, עד כדי כך שעיתון יכול להתפרנס ממכירת ספרים של תחקיריו המעמיקים כי אנשים קונים אותם... (מישהו יכול לדמיין עלילה דומה נכתבת בישראל? אולי רק בספר אזרחות דידקטי לילדים בבית ספר יסודי).
אז בין אם הם אמיתיים, השבדים האלה, ובין אם הם רק חושבים שהם כאלה, לרסון כתב ספר שלוכד את תפיסת העולם הזו, יוצק אותה למין תבנית סיפורית, ומנציח אותה לטובת הדורות הבאים. ולו רק בגלל זה, ובגלל שאנחנו לא באמת מכירים את השבדים, אז יש בסדרה הזו גם קצת ערך מוסף.
בשורה התחתונה: טרילוגיה נחמדה. הספר הראשון הוא המפתיע והמבריק, הספר השני הוא המותח ביותר, והספר השלישי בעיקר מעבה את הרקע לכל ההתרחשויות, וסוגר את הסיפור. כדאי לקרוא.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
