ביקורת ספרותית על נערה עם קעקוע דרקון - מילניום #1 מאת סטיג לרסון

---

לכל אחד הסוף שלו.
קצרים, לא מלומדים ולא מנומקים.

אז, לאחר סיכומי השנה של כולם, אני מסיימת את 2010 דווקא באמצע ינואר, ואני לא ממצה כאן שנה שלמה, אלא רק מאמצעיתו של חודש אוגוסט. למה? ככה. הרשומה הזו לא מנומקת ולא מסבירה. פעם בשנה - מותר.

פרוזה עם התיימרות -

*יום אחד ; ניקולס ; כנרת - הוא ספר מיותר. אבל הוא עורר את תשומת ליבי לתופעה מיוחדת - איכות הספר היא ביחס הפוך ליחסי הציבור והשיווק שהוא מקבל. ניקולס לא צלח לעשות מאום מיוחד בפורמט הידוע של- מכתבי הפעם בשנה. הוא מייגע, הוא מלאה והוא לא מעניין.

*'הספריה החדשה' ממוססת את המיתוס - מההוצאה האיכותית ביותר היא הולכת ומרכינה ראשה לעבר הבינוניות התמוהה, ומוציאה מפחי רוח בזה אחר זה -
**סיני על אופניים - ממצה את עצמו לאחר שלושים עמודים
**פרוייקט לזרוס - קריאות ההתפעמות שחיברו כל מחמאה, שבח והלל לספר הזה עדיין מהדהדים באוזניי, ואפילו גרמו לי לשוב אל הספר הזה שלוש פעמים. סליחה, אבל לא.
**זה הדברים - עם כל הרצון להעתיק נשימה אצל סמי ברדוגו מישהו צריך להתעורר שם.

*ענבי זעם ; סטיינבק ; ידיעות אחרונות - בתרגומו המחודש של גירון זו נפילה בלתי נסלחת. ולא חשוב כמה תנסה לשכנע אותי אחרית הדבר ש-'העברית חזקה כיום דיה כדי לעמוד בתרגום המנגיש את העברית המדוברת'. שטויות. התרגום של גירון הוא כמעט לעג לספר המופתי הזה. נא לשוב אל התרגום הישן. ובכל מקרה לא להתפתות.

*בית ; רובינסון ; כתר - ובכן לאחר זכייתה של רובינסון בפרס פוליצר היוקרתי לספר הקודם 'גלעד', וזכייתה בפרס אורנג' לספרה זה, מותר היה לחכות ליצירה מופתית, לא כך? הספר הזה הבהיר לי סופית וממוקד כי אני לא אצלח את הבנת האמריקאים.

*היקיצה ; שופן ; כתר - האם די ליצירה להיות חריגה על רקע זמנה כדי להפוך כמאה שנים מאוחר יותר ליצירה סגולית? גם הספר הזה עורר אצלי את השאלה האלמותית הזו.

*חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו ; דיאס ; מחברות לספרות - רק מקריאת הכתוב בגב הספר אי אפשר היה שלא לרכוש אותו. אל תעזו לעשות את השטות הזו. הספר מבחיל מרוב התחכמות.

*סיפור קטן ומלוכלך ; גלבפיש ; זמורה ביתן. נו, שויין. כמה טוב לה לגלבפיש שהיא חברה של המקומות הנכונים. - -> בסעיף - 'הפתעות טובות. טובות מאוד' - - > ישנו המשך לסיפור שהתחלתו כאן.

*קיצורי דרך הביתה ; אפשטיין ; ידיעות אחרונות - או.קיי, אז קראתי את הביקורות, את 'פריצת הדרך', את המשך הכתיבה המשובחת של קאווילינו, ועוד ועוד שהמטירו על אפשטיין ועל ספרו, כדי שנרגיש לא רק הדיוטות אלא גם אדיוטים מושלמים. ובכן לא. כדי לקרוא סטטוסים, אפשר לגשת בקלות לפייסבוק, ואפילו שם, ישנן אמירות משובחות וטובות יותר ממה שנקרא סיפורים קצרים את אפשטיין. לפעמים לא צריך להיות גאון כדי לתמצת סיפור. המינגווי כתב את הסיפור הקצר הטוב ביותר בעולם - 'למכירה - נעלי תינוק. מעולם לא היו בשימוש.' אבל הוא לא הוציא 99 סיפורים כאלה בספר. הוא כתב את סיפורו על מפית נייר, באמצעיתו של לילה עתיר סביאה, כהתערבות עם חבריו הסופרים. ואפשטיין קיבל כאן הרבה יותר מידי מילים, ועוד הנחתי אותו ליד המינגוויי. אני לבטח לא אסלח לעצמי על כך.

*רומן למתחילים ; סיגן ; ידיעות אחרונות - שויין. (כן. זה בהחלט כמו ה-'שויין.' הקודם שכתבתי)(ועם אותם חברים).

*צללים צרובים ; שאמזי ; כתר - הרבה יוהרה צריך כדי לכתוב רומן המקיף כל כך הרבה מלחמות בכל כך הרבה שנים בכל כך הרבה מקומות. שאמזי הוכרזה בין עשרת הכותבים המבטיחים - כנראה שכך. הספר הזה, עדיין לא בשל. נסמכת על משפט שקראתי באחת הביקורות הפקוחות יותר לספר הזה - 'מלחמה אחת יותר מדי'. אכן. הספר של שאמזי היה צריך להיות מוקפא פחות, נפרש פחות. פחות רוצה ויותר כותב.

*בית הפגישות ; איימיס ; אחוזת בית - אז נכון שהנושא חשוב. ונכון שהביוגרפיה של איימיס מרתקת ומסקרנת והמציצנות יכולה לחגוג ביחסי השיווק, אבל הספר - לא מצליח להתקרב.

*מקום לאהבה אחת ; אוחיון ; בבל - בהתכתבות על קיר הפייסבוק של בבל, העליתי את הפליאה לנוכח ההתעלפות של ההוצאה מהספר. הן השיבו לי כי אם לא השכלתי לראות את הסינכרון בין צירי העלילה, הפסדתי. ובכן - דווקא בגלל שראיתי את הסינכרון בצירוי הספר, הבחנתי לכל הפחות בשלוש שגיאות גסות בו, בסינכרון. אזי - אם תרועת החצוצרות היא על הסינכרון, נראה שבבל מאוהבת בכשליה. והסינכרון הוא רק חלק מהבעיות של הספר הזה.


ובמצעד הגדולים- (במישור הנפיחות העצמית)

*אדום החזה ; נסבו ; בבל (כן, שוב בבל) - הרבה זמן לא קראתי ספר מתח כל כך לא משכנע, עם כל כך הרבה, המון, יותר, עוד סופרלטיבים. חלקם תמוהים - במיוחד אלה שהחליטו להיכנס לתחרות הספרות הסקנדינבית, והכריזו שנסבו כותב כמו שלרסון היה חולם. איזו כסילות. וכי אין מקום אצלנו לשני סופרי מתח טובים? בכל אופן, אם זו התחרות ללרסון, הוא יכול לנוח בשקט על משכבו. אין כאן כל תחרות.
אדום החזה היא ספר יומרני, נפוח מעצמו, המנסה להכניס גם את מלחמת העולם השנייה לתוכו, מאחר וזו תמיד תזכה, בדין ובזכות, לקוראים. מנסה להכניס - כי החיבור בינה לבין ההתרחשות של הספר - קלושה ותלושה. ובעיקר, כל-כך צפויה.

*חדר ; דונהיו ; ידיעות אחרונות - אני אתמה עוד זמן רב, איך הספר הזה נכנס לכל הרשימות למניהן, ואיך הוא הצליח לסחוט אנקות התפעלות בלתי מתכלות. אבל אולי זה העניין - סחיטה. סחיטה מוסווית. דונהיו כתבה צהובון מפואר במסיכה דקה של ספר. מאום מהספרותיות לא נגלה ולא נמצא בספר המתחזה הזה. דונהיו, שיודעת היטב, כך מסתבר - מה עובר מסך, מה מושך כותרות - כתבה משהו שיכול היה להיות כתבת שער מצויינת באחד מהירחונים המצויים. אם היה זה גם תחקיר - לבטח הייתה זוכה בפרס כלשהו.
כשהיא קוטמת מראש כל אפשרות לערער על אמינות המספר, ילד בן חמש. שזה לגמרי בסדר, אך בד בבד יוצרת מסופרוּת דיפוזית ואינפוזית בין הילד לבין אמו, (ההנקה מתגברת את הקשקוש), לוחצת דונהיו על כל הכפתורים הנכונים. אזי, מילא הניו-יורקרים ההסטריים, אבל כאן, יש מישהו? הלו? נו, באמת.

*בבל. בבל. ושוב - בבל.
**הוצאת אחוזת בית, צריכה להפנים היטב את אשר מתרחש עם הוצאת בבל. גם אחוזת בית הולכת, מסתמנת ומתמצבת כהוצאה שמקפידה על איכות ספרותית. מישהו שם חייב להתבונן יותר עמוק, יותר גבוה ויותר חזק. לנער כמה עורכים שנצמדים אל הברנז'איות המוכרת, החביבה והחמימה, כדי להורידם מראש האולימפוס שפתאום מאוד קורץ להם, ולהיצמד אל המיטב הספרותי.

פרוזה בלי התיימרות -

*יותר מידי אושר ; מונרו ; מחברות לספרות - הוא ספר טוב. לראשונה מזה זמן רב שאפשר להיות שלם עם קניית ספר סיפורים קצרים. מונרו מצויינת בסוגה הזו. ועם זאת - תמוה איך לאורכו של הספר היא משוחחת עם עצמה על כך ש'סיפורים קצרים' הוא משהו שאינו נחשב די איכותי ודי ספרותי ו-למה, בעצם, היא לא כותבת רומן. אז, באמת למה?

*סוף שבוע אחד ; שלינק ; מחברות לספרות - הוא אחד הספרים היותר משכנעים שכל מה שכותב שוורץ על הכריכה הצידית אודות 'מחברות לספרות' אכן מעיד על איזושהי נכונות.

*נתיב חדש בהוצאת 'חרגול' הוא 'חרגול פלוס' - סידרה בעריכתו של אלי הירש.
**התחתית של תל אביב - הספר השלישי של רון ברקאי הוא ספר מעניין עם פרישה טובה של כתיבה.
**עשרת ימי תשובה של מגד - עדיין לא נקרא במחוזותיי, אלא שהתחלתי לעיין בו. - -> כמו ב-תחתית של תל אביב, הולך הגיבור אחר מילותיו.
אני רוצה לקוות כי 'חרגול פלוס' מתבוננת באיכות ובייחודיות של כתבי היד המגיעים לשולחנה, ושלא החליטה לאחד את כל הסדרה תחת נושא משותף. כרגע, פעמון האזהרה מצלצל אצלי חלושות ואני מסירה אותו בבוטות מתוך הוקרה לאיש.

*תור הברזל ; קוטזי ; עם עובד - זהו הספר בו אתה נזכר למה למדת לקרוא.

*בשבילה גיבורים עפים ; גוטפרוינד ; זמורה ביתן - כך כותבים.נקודה.

*ימיו ולילותיו של הדודה אווה ; דנקנר ; אחוזת בית - רוצה עוד כזה.

*בלתי נראה ; אוסטר ; עם עובד - אוסטר כמו אוסטר. כל ספר שלו הוא להתאלם וללמוד.

*לבד בברלין ; פאלאדה ; ידיעות אחרונות - ספר שלא יכול להיות לספרייה הביתית בלעדיו. מופתי.



פרוזה בלי כותרת -

*כשהארי פגש את הארי ; סרווס ; כנרת - ספר בלתי נסבל. מה שמוזר בספר הזה הוא שאי אפשר להבין למה. בעיניי זוהי אחת הלקויות הקשות של ספר כלשהו, אם אי אפשר להבין אפילו מה לא טוב בו.

*נולד תחת מליון צללים ; באספילד ; כנרת - הוא ספר לא משכנע. היו לא מעט ספרים השנה שהתעטפו בהילה מסתורית ופוררו אותה בסיפור ממוצע ומטה. הספר הזה הוא בדיוק אחד שכך.

*אם אשכחך ; טל שיר ; זמורה ביתן - ספר מרשים. השפה משובחת, הסיפור מעורר. אלא מה, לא יכולתי לחצות את קו חמישים העמודים. (וזה עוד פחות משליש הספר - הגבול המדוייק של תחילת הערעור להמשך הקריאה)

*מייסטרים גדולים ;ברנהרד ; בבל - זהו לא 'בון-טון' לומר משהו פחות מ-'ואוו' לספר הזה, ואז להרחיב, לנמק, להסביר ולתאר את היופי והנשגבות של פירור כל אושיות התרבות - עם או בלי מרכאות בפי רגר, מוביל הספר. ובכן - תואנת שווא היא המרירות.
**גם הוצאת 'בבל' מדושנת עונג, והיא כבר אינה אותה הוצאה פקוחה ורגישה לאכויות ספרותיות כפי שהייתה בתחילת דרכה. הישיבה על זרי הדפנה, לא דקרה בישבנה של זו, כנראה מפני שהביקורות ריפדו את מושבה. חבל. יש משהו עצוב עד מאוד בשובע עצל.

*סיגריות ; מתיוס ; עם עובד - לא התבוננתי על מה כתוב ישר לקחתי לידיי בשל הקרבה האידאולוגית לשם הספר. אי אפשר להבין מה רצה הספר לומר.

*אחותי כלה והגן נעול ; קרליבך ; זמורה ביתן - ספר טוב. אני תמיד תוהה מה אני מלינה על הספר הזה. הוא מפתיע, הוא מעניין, הוא כתוב היטב. הוא רק הקנה לי את ההרגשה שהחל להיווצר כאן פס ייצור מבית מדרשה של גיל הראבן.

*שירים לבת השוחט ; מנסו ; כנרת - הגיח ונעלם. חבל, ספר שראוי לקריאה. הגעתי אליו דרך פוסט מרתק ב-רפובליקה הספרותית. לא חף מטעויות, אבל לופת.

*האלמנות של יום חמישי ; פיניירו ; כתר - ישנו יופי עדין בתוך סיפור בועט בספר הזה. אלא שריבוי המספרים, מתישהו (מהר מאוד שהוא) מתחיל להזדחל לאוזן התיכונה - ומזמזם בתוכה באופן טורד עד כי אתה משוכנע שיש לך ורטיגו. עם הופעת הבחילות, עזבתי.

*בדידותם של מספרים ראשונים ; ג'ורדנו ; כתר - ספר נהדר. אפעס, משהו בהתהלכות אל סיומו הפריע לי. ג'ורדנו יושב בחברה טובה, ישנם לא מעט סופרים שלא יודעים לסיים נכון את ספרם. כמו-

*מכאן אני ממשיך ; טרופר ; כנרת - ספרו השני של טרופר, וטוב שקראתי אותו קודם לספרו - 'איך לדבר עם אלמן'. בספר 'מכאן אני ממשיך' טרופר ממצה את הפוזיציה - היהודית - הומוריסטית, וכדאי שמישהו שם ישוחח איתו על כך. כן, ספר מענג וחכם. וגם בו - הסיום מערער את האמינות שיצר טרופר בספר.

*דקה דומיה ; לנץ ; מחברות לספרות - ספר עם נגיעה אנושית מרתקת. לא ספר מופתי, לא הייתי טורחת לחפש אותו, אבל אם הוא מגיע לידיכם - ראוי להקדשה של שעת קריאה.

*ארוחת ערב ; קוך ; כתר - ספר מטלטל - וזו מטרתו. אין כאן ספרות גדולה אבל יש כאן סיפור חזק. מה שפורר את הסיפור הוא חוסר היכולת של קוך ליצור יושרה בסיפור שהוא עצמו רצה שיהיה מזעזע. קוך לא הלך עם המשתמע מכתיבתו עד הסוף - וכך - כל מה שהוא רצה שיעורר לפיתה וחביקה - מתפורר מהסבריו בתוך המתרחש. איזו החמצה.

*תעלוליה של ילדה רעה ; יוסה ; אחוזת בית - פרס נובל וככה.

*מתילדה סאביץ' ; לוצאטו ; כנרת - חיי שאין לי מה לומר לספר הזה. (כמו גם על ג'סטין קייס ו-סוף עונת הלימונים)

*פרש הברונזה ; סימנס ; מודן - הראשון בטרילוגייה. אני עדיין מנסה לעבור לדף השני. קראתי את הביקורות המשבחות. אני לא מבינה למה בכל פעם שאני פותחת את העמוד הראשון אני מרגישה שמישהו מנסה לעשות לי משהו שלא הצליחו לעשות עוד מימי בבית הספר היסודי - להכריח אותי לקרוא את 'אנג'ליק'...

*נשיקה של טבחית ; שטיינר ; זמורה ביתן - הוא אשר אמרנו, אסור שכל בלוגר יהיה בטוח שהוא סופר.

*הנערה במרפסת ממול ; עתיר ; ידיעות אחרונות - עתיר כתבה את 'אות מאבשלום', ונראה שהספר זכה להצלחה מפתיעה. הספר 'אות מאבשלום' היה ספר מעניין, והוא שיקף תחקיר היסטורי מרתק לא פחות. עתיר הייתה צריכה לשבת הרבה יותר משנה, כדי ללמוד את תהליך הכתיבה לפני שמיהרה לרכב על גל הצלחתה ולהוציא ספר נוסף, משל הייתה מנוייה אצל שולחנו של רם אורן. גם 'אות מאבשלום' - לקה בחסר, 'הנערה במרפסת ממול' הוא ספר גרוע.

*בונה ארמונות בכפית ; ערד ; ידיעות אחרונות + הכל בסדר ; שטיגליץ ; מודן - קשה לכתוב משהו שהוא 'לא טוב' על סיפורים ביוגרפיים - כשאלה מתארים התמודדות עם חולי. אז לא כתבתי.

*שמש חדשה ; טובלי ; הקיבוץ המאוחד - חוץ מזה שהספר זכה לביקורת אצל גלסנר, אין מה להוסיף, גלסנר כתב זאת הכי מדוייק שאפשר.

*היום שלפני האושר ; דה לוקה ; הספרייה החדשה - דה לוקה הוא דה לוקה, זה נכון תמיד. הספר הזה, ויכולים לכתוב על כריכתו - 'הבשל ביותר' כמה שרוצים (והם כתבו) - פחות טוב.

*איש קטן, לאן? ; פאלאדה ; זמורה ביתן - רדף את ההצלחה בזכות ובדין של 'לבד בברלין', אך לא יכול לשבת, אפילו לא מתחתיו.

פרוזה עם מתח -

*המשורר ; קונלי ; מודן - אכזבה רבתי. בביקורות שקראתי ומהמוכרת בצומת הובטח כי זהו ספר המתח הטוב ביותר של השנה. לא היה מהלך אחד בו שלא צפיתי מראש. מעבר המספר - מגוף ראשון למספר חיצוני מטופש, התגלגלות העלילה - שחוקה.

*שגיאות קטנות ; בלאק ; עם עובד - מאסטר-פיס של ספרות, מאסטר-פיס של ספרות מתח.

*המפצח ; גולדן - פעם ראשונה שעזבתי באמצעיתו של ספר מתח. פואנטת הבעיטה בברנז'ה הסלבריטאית הובנה לאחר חמישה עמודים, ותעלומת המתח - הייתה ברורה למן שליש הספר.
(וגם היה מצחיק לקרוא את הספר הזה לאחר כל המהומה של 'מחוברים'.)

*חידה שייקספירית - טוב. ספר עם פרישת יריעה מחקרית מעמיקה בכתבי שייקספיר ועם נתחים מרוחבים אודות התיאטרון השייקספירי. מרוב עומס מידעי - למן מחציתו של הספר כבר קשה לעקוב ונראה כמו העלילה מתערבלת. אבל הספר מעניין ולבטח שונה בפניה של ספרות המתח העכשווית.

*ילד 44 ; רוב-סמית ; כתר - מעולה.נקודה.

*משפט חוזר ; ליעד שוהם ; כנרת - חלש עד חלש מאוד. ואז, עוד.

*חיים של מלאך ; אדיבה גפן ; זמורה ביתן - היכולת הסיפורית של גפן הלכה ונחלשה ונחלשה בספריה. כמה צר לי. הראשונים היו כל-כך טובים, מ-'רצח בקריאה ראשונה' - כנראה כשהייתה עוד צניעות. 'חיים של מלאך' הוא מפח.

פרוזה מעיינת -

*משפט פאריס ; קינג ; דביר - ספר מרתק. עשר השנים שבהם נוצרה ונולדה התנועה האמפרסיוניסטית, דרך שני קווים מקבילים של שני ציירי התקופה, האחד מנגדו של האחר.

*חיים סוריאליסטיים ; ברנדון ; עם עובד - כל מה שנמצא בספר 'משפט פאריס' - חסר בספר הזה. אלא ש'משפט פאריס' הגיע ללא רעש והמולה ובלי התיימרות. ברנדון, בכל פיסקה ממשיכה לדבר על משהו, שכנראה הופיע בפיסקה מסויימת בראשה. אנחנו הקוראים, שלא התוודענו לאותה פיסקה קודמת, מתקשים להבין מה היא רוצה לומר. הרבה פחות מדי תובנות והרבה יותר מידי צהובונים לתנועה הסוריאליסטית.

*כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י ; מרית בן ישראל ; הקיבוץ המאוחד - רק התחלתי. כל מי שקורא את הבלוג של מרית, אינו יכול להיוותר מחוץ לכתיבתה. הספר הזה, שהחל בבלוג - הוא ההתהלכות המעניינת של המעבר מבלוג לספר. לאחר קריאתו של הפרק הראשון, אני יכולה לומר בבטחה כי הפסיעה שעשתה מרית - מדוייקת ונפלאה.
כבר כתבתי כי לא כל בלוגר יכול להיות סופר. אלא שמרית היא סופרת, היא הייתה סופרת עוד לפני והיא תהיה סופרת גם ובתוך.
מאחר ואני תמיד מתחילה לקרוא ספר מהסוף - אם יש בו אחרית דבר או תוספת כלשהי (וגם מפני שהכי חשוב לי זה להתעמק לרגע בעמוד התודות) אזי בספרה זה של מרית, כתבה ענת וייסמן - שיחה על חירות ודקדוק, כפרק מסיים. זהו פרק זוועתי, פסאודו אינטלקטואלי. אל תקראו אותו, הוא רק יהרוס לכם את ההתענגות הריגשית והמחשבתית מספרה של מרית. (מעניין שוייסמן לא מכירה אף מילה בעברית...כמה מוזר).

*ברבור שחור ; טאלב ; דביר - ספר מתחייך וחכם. וסוף סוף מישהו מנפץ את עקומת גאוס הטיפשית והכמעט נצחית. האימפרציזם הספקני של טאלב 'עלול' גם להוביל למחשבות כפירה - ראו הוזהרתם. (חיוך. חיוך).

*הזכות לכתוב ; קמרון ; כנרת - ספרה השלישי של קמרון, ולדעתי - הבשל והנבון ביותר.

*נשי טרויה + הלנה ; אוריפידס ; שוקן - איכשהו כל קריאת מחזה, מחזירה אותי לתיכון. קריאת מחזה קלאסי היא בעיניי, כקריאת ספר עיון. כך גם בשניים האלה.


הפתעות טובות. טובות מאוד.

*לאורה ; טואג ; מודן

*מכתוב ; אליה-כהן ; הקיבוץ המאוחד.
סיפור מעניין - כתבה לי אחת הבלוגריות הידועות כי - 'רק השיווקיות של הספר מעוררת בה גועל.' ולמה זה מעניין? כי חברה מאוד טובה שלה, כחודשיים לפני יציאתו של מכתוב, עשתה בדיוק את אותה שיווקיות ובדיוק באותו אופן וצורה. -> זהו המשכו של הסיפור שהופיע ב- פרוזה עם התיימרות. לא לדאוג, גם סופו יגיע בהמשך.

*אנשים טובים ; ברעם ; עם עובד

*הרחק מהיעדרו ; שז ; עם עובד

*ספרה של ענת לויט ניקול ופייר ; ידיעות אחרונות - למד אותי על אינסופיות היצירה. בזכותו החלטתי לפתוח את פינת 'הלא לשכוח', כדי שאולי נזכור כי לא תמיד ניתן להבין את אורך חיי המדף של ספר, אבל תמיד ניתן לגלות את תבונתו מחדש.

*לב מתעורר ; גיל הראבן ; אחוזת בית - קראתי את ספרה הראשון של גיל הראבן, ולא המשכתי לקרוא בספריה. היא הצטיירה בעיניי כמי שהולכת בדרכי שפרה הורן - כמעט ו-ליד. שבתי אליה לאחר התארחותה בסלון ספרותי אצל יעל שכנאי. הספר הזה מעולה.

*גוף שני יחיד ; קשוע ; כתר - נפלא. פשוט כך.

*רומן משפחתי ; מזי"א - ולא שהכתיבה של מזי"א זו הפתעה. ההפתעה היא שרק שני ספרים שלה יצאו עד כה. 'התפרצות X' הבלתי נשכח, והנה עוד ספר מופתי שלה.


סיפורים קטנים, כמעט לפני סיום -

*מאז התחלתי לפרסם רשומות הנקראות 'ביקורות' ספרים, ברור הוא שהתיידעתי אל בלוגים ואתרים נוספים המשוחחים, דנים, כותבים בספרים, בספרות ובתרבות. מאחר ואני 'בוגרת' פילוסופיה, עניין אותי גם הצד ההגותי של העניין. לאט, מתגבשת בי ההכרוּת עם מציאות שהיא ימי-ביניימית. המונחים השתנו - איננו עבדים לאדון בשר ודם, אנחנו משרתיה של ישות הרייטינג. הגילדוֹת אינן של סנדלרים אלא של ידוענים. אלא שהחוקים אותם חוקים, ההתנהלות אותה התנהלות אפילה. תהיתי באוזני חברה, לפני זמן קצר, איך לא נמאס להם, למקורבים-ידועים גם בעולם הבלוגוספירה, לנבור אלה בנקבי ישבנם של אלה. מה עוד ניתן לגלות שם? חברה אחרת אמרה לי שזה דווקא יפה בעיניה. 'זה יוצר הגנה. חברים שומרים על חבריהם.' הגנה בפני מה?
אז,
זוכרים את הסיפור בהמשכים שהחל ב-פרוזה עם התיימרות ונמשך ב-הפתעות טובות. מאוד טובות? כאן, אביא אותו לידי סופו -
במסגרת ניסיונותיי הפתטיים להיכנס בשערי אחת הגילדות המבוקשות יותר, העזתי להציע רשומה המנקבת את הנפיחות של אחד הספרים. קיבלתי תשובה כי על אף שהיו"ר מסכים/ה איתי בכל מילה, הוא/היא אינם יכולים לפרסם את הרשומה, כי הסופר/ת חברה שלהם. כשהתבוננתי בבלוגים של שאר חברי הגילדה, הסתבר לי שאכן כולם כאחד נמנעו מלומר משהו על אותו ספר גרוע במיוחד, אלא הם הביאו לבלוג שלהם ברוב הדר ותפארה את הסופר/ת לראיון 'מעמיק'. אותו ראיון בכל הבלוגים. ואלה האנשים ש'בוחלים' במסע שיווקי של ספר אחר, שמתנהל בדיוק כפי שהתנהל המסע השיווקי האמור.
בהתנהלות הגילדאית, אין מנוס איפוא, מ-'בון טון'. איני מנסה להתחקות אחר המקור שמתחיל את ה-טון, אבל זהו. מרגע שהחל הוא נחתם בחותם המלכוּת. ולא יהיה יותר ניתן למצוא את אשר יעז לומר דבר-מה אחר, או חלילה ישמרנו, לסתור את הדברים. (התבוננו בעצמכם כמה 'טוב' היה להשתייך לאלה שעיקמו אפם האריסטוקרטי לספרו של גרוסמן, 'אישה בורחת מבשורה'.) **ועם זאת, שני גילויי כתיבה. כאן, האחד. כאן, האחת. כן, בוודאי שעדיין בתוך הקליקה, אי אפשר שלא, רק מעט אחרים.

ועוד דבר אחד, ממש זעיר - שימו לב, איך בכל פוסט של כל אחד מבני הגילדה, יימצאוּ קישורים. כמעט בכל פיסקא, אחת המילים מודגשת לכדי קישור. לאן מוביל הקישור? ברור -
קודם לכל - לתוך פוסט אחר של אותו הכותב. ואחר, אם שורה עליו רוח הנדיבות - לפוסט של חבר אחר בגילדה. (ובבקשה, לא לטעות בנדיבות הזו - בכל תגובה, אבל בכל תגובה, יופיע קישור אל הבלוג של המגיב עצמו, בו הוא דורש מהכותב ומהקוראים לזכור, כי גם הוא כתב פעם משהו על אותו עניין, כך שהגאונות שייכת לו). נכון, עשיתי את אותו הדבר עצמו כאן, למה? כי גם אני מיזנטרופית משובחת.
אלא, שהייתי בטוחה שישנם איים שעדיין לא נגועים. מן שמורות טבע אמינות. בקריאת הבלוגים הנבחרים אצל אורי קציר ב-אפלטון, הבנתי שאין חיה כזו. כולנו נגועים.

*הנה דוגמת סיפור - העורכת הראשית של ההוצאה הנחשקת ביותר, הביעה פליאה באוזני כותב שצלצל לוודא עניין כלשהו אודות כתב ידו, על כך שהלקטורית החמיאה לכתב היד (בעודה מסרבת את הסירוב הידוע -'הוצאתנו כבר מלאה את מכסת הספרים העומדים לצאת לאור לשנת 2011 ). בגלל התרתי דסתרי באותו מכתב, צלצל הכותב כדי להבין איך האחד, המחמאות שקיבל, מתיישב ליד האחר - הדחייה. או אז ביקשה ממנו אותה אישיות מכובדת - להתבונן במחמאות ומאוד לשמוח. וכמובן, לא להטריד עוד.
באשר המתרחש ברשת הוא מיקרוקוסמוס הרי שאין תמה כי הוצאות הספרים דוחות במכתבי נימוסים דוחים (האם לא הגיע הזמן להחליף את הפורמט?) כתבי יד מצויינים. אם צריך קודם להכל להוציא את הספרים של אנשי שלום הגילדות (ועוד לא אמרתי מילה על העורכים) אז אכן אין זמן, כסף, יכולת ונחיצות להתפנות לכותבים אחרים, סתם כותבים. אנחנו.
מראית האין.


*איני רוצה לגעת בכתיבתי בשירה. אני שמחה על התחייה של השירה בתקופה האחרונה. אני קוראת הדוקה של ספרי שירה, אבל כבר מזמן רחקתי ממחוזותיה וקטונתי אל מול פני הדור החדש שלה.
אבל,
מי שמהלל ומשבח את ספרה החדש של בז'רנו, 'גרגרים' - לא עושה עמה חסד. מוטב לו לאדם שיבין וידע ויכיר מתי ולמה מביישת זיקנתו את צעירותו.
ובכלל,
שירת ה-הייקו' שהפכה להיות ספינת דגל למשוררים ידועים מגוחכת, בעיניי. הייקו נבקע מתוך חבלי מקום וזמן מסויימים, הוא שיקף תפיסה, תרבות, התבוננות. כמו בכל נגיסה, התאווה המערב להייקו וברגל גסה ניכס לעצמו באלימות את הכתיבה העדינה והנוקבת הזו. אלא - שכאשר מנסים לעטות משי כמו גרביים, ובטוחים כי זו התלבושת האופנתית ההולמת ביותר, שוכחים מן הסתם, כי משי הוא שקוף, ומבעדו - ניתן לראות את העירום, זה שיש בו צלקות מתיחה. מה עוד שאצלנו, אנחנו יודעים, יש לגרביים נטייה להפוך לתותחים. וגם בשר תותחים אינו מראה נעים ומלבב.
יש עוד לא מעט דברים לומר על השירה העכשווית, אבל כפי שהבטחתי לעצמי, כאן אשתוק.

*עוד הבטחה שהבטחתי לעצמי היא - שלא לקרוא את ספריו של אברמוביץ'. (אני לא דואגת, זה לא יניע ולא יזיז כהוא זה למכירת ספריו, או לו עצמו). איני אוהבת יצירי כפיים, גם אם הגולם עולה על יוצרו. בנוסף לכך, כמה עלוב הוא לקחת את התוכנית עם אחוזי הצפייה הגבוהים ביותר (או כמעט) ולעשות ממנה ספר. זה מגוחך (כמעט) כמו בלוגרים שבטוחים שהם סופרים, זה שטחי כמו שרק מי שמתבשם מן הנינוח של עצמו יכול להיות מרודד. המאמץ הרשמי של אברמוביץ' נכנס לפייסבוק והיה בטוח כי הפייסבוק שינה את פניו לעולמים. הוא לא הבין עד כמה הוא שימש כצעצוע החדש. אלא, שבשונה מצעצוע הניתן לילדים, כשאלה יכולים לשחק בו עוד ועוד, הרי שצעצוע הניתן למבוגרים (מבחינת הגיל, כמובן) מעל דפי הפייסבוק, טוב - לאחר שלושים שניות, לעטוף בו את חדשות יום האתמול. כך, נגוזות להן 'תהילות' עולם ברגעים ספורים. את ההבנה הזו, אני עומדת ליישם לעוד סופרים ועוד ספרים וכך, לחסוך ממני את עוגמת הלב.

*אם היה לי הומור, בוודאי הייתי יכולה לצחוק על התלונות ההגותיות של הכותבים, המתרגמים, הסופרים והמשוררים על הרוח הרעה של האינטרנט וגרורותיו - בלוגים, פייסבוק, טוויטר ועוד רשתות חברתיות ופלטפורמות שונות. כלומר,
הכותבים את מענותיהם הענוגות והמיוסרות בדיוק באותה בימה שעליה הם נושאים את דאבתם. (ואז הם דוהרים לפייסבוק לשאול מה התחדש).

*כותב הביקורות הספרותיות האיכותי ביותר, בעיניי, הוא גלסנר. לא תמיד אני מסכימה עם ביקורותיו, אך הן תמיד מרתקות, עמוקות ומהרהרות.

*מי קורא ביקורות ספרים. תמהני. הערעור הזה מלווה אותי בכל כתיבת רשומה על ספר, לכל רגעיה. למה זה חשוב? אני מישירה מבט אל מה שאני כותבת ותוהה אם זו לא לָהָגָנוּת לשמה. השאלות הללו פוסעות יד ביד עם איזו התחלה של הבנה - ששפינוזה צדק. (ולייבניץ בעקבותיו). ועל אף שנראה כמו היו הרשתות החברתיות פורצות את הפרטיות, ציבוריות וחשופות כל, הרי שבעיניי, הן דווקא מגבירות כהד את הבועתיות (מונדה) של כל פרט ופרט. וכך, כשאני חותכת את הענף עליו אני מנסה להתיישב (אייי, זו פעם ראשונה שאני כותבת מטפורה) אני מנסה להתנחם בכך שממילא אף אחד לא רואה ממטר. (זה לא מנחם, אבל אם כבר מטפורה, אז שיהיה).

*המתנה היפה ביותר שקיבלתי היא - הקורא האלקטרוני. (גם מנדלי מוכר ספרים, כידוע) עכשיו - תלעיזו. מי שאין לו, אינו יודע את הפסדו.


וכעת, סיום -

(*במספרים - למישכם של חמישה חודשים - נקראו - שישים ואחת ספרים ; ננטשו - אחד -עשר ; נכתבו - עשרים רשומות).

הספר שאין בלתו לשנה זו - הוא-
טרילוגיית המילניום של לרסון.
למה?
ככה.* הלא אלה קצרים לא מנומקים ולא מוסברים. פעם בשנה, מותר.


*ככה = כתר כל הכתרים.


**הרשומה מלאה בקישורים.
מי שרוצה לראותם וללכת איתם לאן שהם מובילים, אין לו אלא להיכנס לכאן -
http://hamitologit.wordpress.com/%D7%9C%D7%9B%D7%9C-%D7%90%D7%97%D7%93-%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%A3-%D7%A9%D7%9C%D7%95/

» ביקורות נוספות של המיתולוגית
» ביקורות נוספות על נערה עם קעקוע דרקון - מילניום #1