ביקורת ספרותית על נולד תחת מיליון צללים מאת אנדראה באספילד

---

בכל זאת, סר טעם - נולד תחת מיליון צללים ; אנדראה באספילד ; הוצאת זמורה ביתן ; תרגום: שאול לוין

כשקראתי את גב הכריכה של הספר השתאיתי -
'אנדראה באספילד היא עתונאית בריטית שהתאהבה באפגניסטן בשעה שסיקרה את נפילת הטליבאן עבור "ניוז אף דה וורלד", וקבעה בה את ביתה.'
הרהרתי בכך שהמציאות עולה על כל דמיון. והלא קשה לתאר התאהבות באפגניסטן, ואימוץ המדינה הקיצונית הזו כבית ומיהרתי לפתוח את הספר, מתוך הבנה שגם אם הספר אינו מספר את קורותיה של באספילד הוא בוודאי ישיק קווים שיביעו תשובה לתהיות.

הסיפור אודות פוואד בן האחת-עשרה הוא סיפור על ילד נבון היודע להתבונן על המתרחש בד בבד עם חיוּתוֹ וחוויותיו בתוך הקורה. יחד עם אמו, מריה, הוא מגיע לביתם של שלושה אנגלים צבעוניים - ג'ורג'י הנמצאת באפגניסטן מטעמים הומניסטיים ובעלת חזון אודות פיתוח ענף הצמר במדינה ; ג'יימס - העתונאי ; ו-מיי אשת היי-טק. מכאן, נשזרים חייו בתוך המארג יוצא הדופן שבאחת, יבליט כמובן, את הפערים, הדומה והשונה שבין מזרח למערב. הוא מתוודע אל 'סודות' המבוגרים ועדיין פוסע במחוזות הילדוּת- וזו נגזלת וננגסת במדינה שסועה ורוויית דם.

אין ספק כי לכתוב על אפגניסטן הנו לחדור למדינה עלומה. את המידע שיש עליה, אנו סופגים מאמצעי התקשורת, ואיננו יכולים לפתח אהדה אל ארץ פונדמנטליסטית איסלמית עם קיני הטרור שבתוכה. כך שסיפור הנרקם בתוך חבל-ארץ רחוק (תרתי משמע) זה, הוא מראש סיפור אקזוטי, אפוף מסתורין, מסקרן במובן של 'סקופ' עיתונאי. זו המדרגה ממנה מתחיל הספר - והיא מדרגה גבוהה שהספר היה אמור להנות ממנה, (והמכירות שלו בוודאי יצדיקו אותה). אלא שהוא אמור גם להצדיק אותה - וכאן הכשל התימטי שלו.
ספר לא יכול להסתמך על כך שייכתב בתוכו כי הארץ יפהפייה וכי הדמות הראשית, המספרת, היא ילד חכם. זה נחמד, אבל מהר מאוד זה מפסיק לשכנע.
ואז, הספר נקרא - כספר עלילתי - פשטני ופשוטו. כלומר, אם מורידים את התפאורה מן הכתוב, מוצאים ספר רדוּד, על סף הקיטש.

כשספר מעגן עצמו במסויימות של זמן ומקום, ולא רק מעגן את עצמו אלא מנביע את עצמו מתוך אותה מציאות, אזי אסור שיהיה ניתן לנתק את המציאות מתוך הסִפֵּר. אם, ואפילו לרגע, ניתן להתעלם מהממשות הספציפית, משהו נעשה בו לא נכון, משהו לקוי, משהו נכשל. הכותבת נסמכה על מלות תיאור - הנוף מרהיב, הטליבאן אכזריים, אפגניסטן מיוחדת, אלא שמלות תיאור אינן תיאור ולכן הן נתלשות מהר מאוד מתוך הסיפור. או אז - נמצאת העלילה - רגילה, חסרת ייחוד. עצובה - כן, כאובה - בוודאי, אבל הייתה יכולה להתרחש בכל מקום על פני העולם הקשה שלנו. אין כל מיוחדות להתרחשותה דווקא באפגניסטן, ובכך כרתה המחברת את הענף עליו התיישב ספרה.

גם תבונתו של פוואד - לא ניתנת לחיבור אל אותה ממשות. אי אפשר לומר כי הילד הזה ספוג חכמה מתוך ובגלל ההתרחשויות הלאומיות הנצמדות להתרחשויות האישיות שלו, שהרי מסופר שפוואד מקטנותו נושא אופי מרשים. פיקחותו המודגשת היא כיסוי לכך שספר שלם המסופר דרכו, בגוף ראשון, אינו תואם את הראייה, הסיגנון, השפה, של ילד בגילו, יהא זה בר-דעת ככל שיהא. לכתוב ספר מעיניו של ילד זו אומנות המזמנת פח יקוש לאלה שאינם אמונים בה, אנדראה באספילד לא צלחה את ליבת ספרה.

ההרגשה התמידית המקבעת את הטקסט היא שהכותבת רצתה לסקר את אפגניסטן, חשוּב, אין ספק. במיוחד רצתה להדגיש, את אשר היא עצמה כותבת בעמוד התודות - "למרות הקשיים - ויש רבים כאלה - זוהי ארץ מלאת צחוק ואור, חמלה ורוח. ארץ שעוררה השראה ברבים לפני ותעורר השראה ברבים שיבואו אחרי. ארץ שהתאהבתי בה עמוקות." כמה נכון היה אילו כתבה שורות אלה בפתיח של מסמך דוקו עיתונאי, שאני בטוחה כי היה מרהיב. אם רצתה אנדראה לחבר ספר, הייתה צריכה להבין כי הבמה הסיפורית והספרותית היא אחרת. השורות המצוטטות כאן - חוזרות על עצמן לא מעט פעמים, כמעט בפאתטיות מרוב שהן מנסות לשכנע, לאורכו של הספר כולו, מבלי לתת בהן את העומק, את הריבוד, את התובנות הפנימיות.

מאחר והכותבת היא בריטית, מגוחך מעט לראות כי היא כתבה ספר טיסה אמריקאי-הוליוודי. על פי מתכון ידוע: אהבה אפשרית ובלתי אפשרית, אסון ומוות, מעט מתח וסוף טוב. בספרים כאלה, לא צריך סאב-טקסט, לא צריך עוצמה פנימית, נוכחות של מהות. די לרקוח צבעי יסוד, בתוכם הצבע האדום, הלבן והשחור, לתבל ברומנטיות, למתוח מעט חיוך ולהעמיס את החבילה על כתפיו של ילד.
כמה חבל.

הספר נשלח באדיבות המיזם המיוחד - מועדון קריאה - היכנסו להתרשם ולהירשם.

» ביקורות נוספות של המיתולוגית
» ביקורות נוספות על נולד תחת מיליון צללים