“בנסיון להסוות את הספר כספר על בודהיזם ותורות נשגבות, מצאתי את הספר לא אמין, לא מציאותי, קטעים ממנו נראו לי על גבול גלוי עריות,
לא אהבתי בכלל”

“קראתי את הרומאן אחרי הרבה זמן של אכזבות מספרים. ופתאום אחזה בי תקווה חדשה- אפשר להביע רעיונות פילוסופיים ורוחניים עמוקים בתוך ספרות! עם עלילה של ספר מתח ועומקים של עיסוק באהבה על כל היבטיה, נוצר כאן חיבור שעבורי היה מזין, מעורר השראה וטרנספורמטיבי- כמו שספרות טובה באמת יכולה להיות! . זה ספר שלוקח אותך למעמקי הנפש והתודעה ובו בזמן נשאר מלא חיים, עלילתי, סוחף וצובט לב. סיפור על שני אחים שונים מאד זה מזה וקשר האהבה וההתמזגות ביניהם שמסמן בעצם קשר בין הרבה עולמות משלימים- אמנות ורוח, מזרח ומערב, גבריות ונשיות, אש ומים... במובן הזה הזכיר לי קצת את נרקיס וגולדמונד, גם בכתיבה הססגונית רק שהדמויות של ג'רמי וכריסטי גיבורי הרומאן הולכות צעד קדימה מטווח הנושאים שהרמן הסה התייחס אליהם ובמובן הזה נשארות איתך כל רגע במהלך הקריאה וגם לאחריה. מבחינת עלילה, האחים הצעירים מתייתמים מהוריהם בתחילת הספר והצעיר מוכרז כשמש חדשה- גלגול של סוג של משיח טיבטי- מעמסה לא פשוטה על כתפיו של נער צרפתי עדין ורגיש בן 16.... מאותו רגע הכל מתחיל להתערבל ולהתגלגל ולצבור תאוצה. נזירים טיבטים מציפים את הבית ומתחילים לחנוך אותו כשאנחנו הקוראים עוברים יחד איתו את התהליך הרוחני והכל מסופר בכתיבה יוקדת מתפרצת ומלאת כוח של האח הבכור שהרומאן כולו בנוי כיומן מכתבים שלו ומתאר את כל המסע הפנימי העז שהוא עובר, כשהוא לוקח על עצמו להיות מגינו, אביו, חציו המשלים ואוהבו המסור והנחוש של כריסטי.הדרך שהוא עובר, בן 18 בלבד, דרך האבל שלו על מות הוריו, ההתמסרות הבלתי נתפסת שלו לאחיו, ההכרח לוותר על כל מה שמוכר לו מבחינה תרבותית, רגשית ומחשבתית כדי להתמודד עם המציאות החדשה ןרבת התהפוכות של חייו למען אחיו היא שיעור ראשון במעלה באהבה ובמה שאמיתי. יש מעט ספרים שממש שינו אותי. האחרון שעשה את זה היה אלה תולדות של מורנטה שבנה בתוכי חמלה שלא היתה שם קודם. אז אחרי כל כך הרבה שנים, שמחתי כל כך לגלות ספר מכונן חדש. ממליצה לכם בחום ואשמח לפתח דיון על הספר- יש המון מה להגיד ולהעמיק לתוכו.”

“על שלושה ספרים
ועל ארבעה ליקויים.

בין העריכה לבין הוצאת הספר לאור.

פיונולה / שלמה אבני ; הוצאת גוונים.

גב הכריכה הוא אחד ממיקודי העשייה בהפקת ספר.
לא אחת, מייצג גו הספר את אמירתה של ההוצאה לאור, את דרכה, את ייחודה. בד בבד נתון ידוע הוא כי קונה הספר יהפוך כמעט כתנועה אוטומטית, את הספר, כדי לקרוא את קיצור עלילתו, את דבר המבקרים או מביני הדבר ואת התוודעותו אל הסופר - כל אלה משוקפים אליו באחד הטקסטים המוקפדים ביותר בהבאת הספר לאוויר העולם.
"פיונולה מתרחש באירלנד היפה, בכפר קטן דרומית לדבלין. הנופים הם של כרי מרעה במדרונות ירוקים, אבל התושבים כולם עובדים במכרה, אנשים קשי-יום המבלים את ערביהם בבית המרזח.
אחרי מות אשתו לוקח פטריק, אבי התאומים אתלין וקרייג, את פיונולה לאישה. האם החורגת מאלצת את הילדים לעזוב את בית הספר ולצאת לעבודה. כשזוג יהודים בני-הכפר רוצים לעזור, הם נגררים למאבק משפטי ונאלצים לוותר. רק טוב-לבו של אמרגין, בעל חווה אלמן, מצליח לפתוח לתאומים שער לעולם של השכלה ואמנות. התאומים מתבגרים, אבל צללי הילדות הקשה ממשיכים לרדוף את אתלין וקרייג גם בבגרותם...
פיונולה הנה דרמה מרגשת המתחרשת בנופים רחוקים, אבל עוסקת ברגשות הנוגעים לכל בן אנוש.
זהו ספרו הרביעי של שלמה אבני, אחרי 'לו רק היה יהודי,' 'בית בשעריים' ו-'כתם שחור על בד צחור'. "
זהו גו הספר 'פיונולה'.
התמצית הזו, היא הבטחה. כל גב ספר הוא הבטחה.
בעיניי, אין זה אמור להיות כך, גב הספר צריך, לדעתי, ליצור שיקוף, להעניק אמירה לספר, אלא שאיני דון-קישוט. ברור לי לחלוטין כי כריכתו האחורית של כותר, היא כרטיס הקנייה שלו, לכך הוא מכוון ובכך ההוצאה מעוניינת - קחו את הספר, קנו אותו.
ואם ההבטחה מופרת? אז מה.
מתוך הבטחת הכריכה הזו, לקחתי את הספר לידיי.
למן המילה הראשונה ועד לאחרונה הספר הוא מפח רוח. העלילה הולכת לאיבוד בתוך עצמה, הדמויות שבויות בתפיסת 'גיבורים' מלודרמטיים ואנרכוניסטיים עד כדי תמיהה. הדיאלוגים, אם אפשר להעניק להם את ההגדרה הנדיבה הזו, לקוחים מתוך עולם שאינו מוכר לי - לא כי איני מכירה עולמות אחרים, אלא כי זהו עולם שלא קיים - לא היו ואין אנשים שמשוחחים כך, חד ומאוד מאוד לא חלק.
לרגע היה נדמה לי שאני קוראת פראפרזה של ספר, אך לא. הכתוב מתפוצץ מחשיבות פואטית.
צפצופה הראשון של אזעקת השווא מתרחש אצלי כאשר אני מבחינה בשניים הבאים -
חזרה על אותן המילים
מלות תיאור נפוחות מעצמן
מה רע וגרוע הוא, כאשר שני אלה חוברים יחדיו.
כותב, שאינו מבחין בפער הענק שבין מלת תיאור לבין תיאור, צריך לשבת ולהעמיק אל תוך תיהלוך הכתיבה שלו עצמו. כך גם יבין את גוני הגונים של המילים - שקופות ודקות.
בראייתי, זו המדרגה הראשונה של מי אשר רוצה להביא למבטי ספר.
'פיונולה', לא התקרב למדרגת המסד הזו. ההרמוניה והפסטורליה שמככבות בכל משפט שני בספר ממאיסות את הכתוב עוד לפני שהחל לקרות משהו בסיפור. אחר כך יצטרפו הדמויות הפתטיות שהושמו בשיחות נלעגות, ממוטטות את מעט האמינות שהיה אולי ניתן להניח לפתחו של הספר.
כך, התבוננתי ארוכות באותו דף לבן, שכנראה רק העורכים, המפיקים וההוצאה לאור מעיינים בו, הדף הלבן בפתח כל ספר המעגן את זכויות היוצרים, ובו רשומים אנשי מלאכת הוצאת הספר לאור.
חיפשתי את העורך הספרותי של הספר. ממאנת להאמין שאין אחד כזה.
חיפשתי שוב.
הפכתי את הדפים, אולי בדף התודות, אולי במקרה, באורח יוצא דופן בדף האחרון, אולי בכל זאת בגו הספר. מאום.
לא היה עורך ספרותי לספר 'פיונולה'.
כמה חבל.
איזה בזבוז וביזוי הזמן. מה? הכתיבה? הקריאה? גם וגם.
ספר מיותר.


שמש חדשה / שי טובלי ואילון לסטר ; הוצאת הקיבוץ המאוחד

וידוי -
את שי טובלי הכרתי לראשונה דרך תוכניתו של קובי מידן.
הבחור הצעיר, שנראה כל כך צנוע, שליו, אמיתי ורך, שבה את ליבי. שי טובלי התארח בתוכנית חשופה עם צאת ספרו - 'בוקר טוב עולם'.
מאז, אני משתדלת ללכת בעקבותיו. רכשתי וקראתי את כל ספריו שיצאו עד כה, ('זרעים של בריאה חדשה', היה הטוב ביותר, בעיניי), התיידעתי אודות התרחשויות בחייו, אלו שמשכו את כותרות העיתונים ואלו שחוללו סערה טלוויזיונית.
כך, שלא היה בי ספק שאגיע אל ספרו החדש.
אלא שספרו החדש, נכתב בגוו - הוגדר כ-רומן ביכורים. לאמור - פרוזה לשמה. לא ספר עיון, לא ספר הבנות עידן חדש, פרוזה. רומן. כאן לא היו צריכות להיות הנחות - שי טובלי רצה להביא לידי הקורא ספרות.
והוא נכשל. בגדול.
ארבע-מאות ועשרים עמודים שמתאנים להיות סיפור ובעצם פורשים משנה סדורה.
הספר, מעבה דיון עתיק יומין בין הרציונאל, הקוגניציה וההבנה המערבית-מודרנית את האדם, חייו וייעודו אל מול הרוחני-מיסטי - טיבטי. כמובן שאין כאן דיון לשמו, הלא זהו רומן, פרוזה. אז במקום דיון אמיתי ונוקב, ישנם בספר שני אחים. הבכור הוא ייצוג המערב והצעיר ממנו הוא ייצוג תורת הבודהיזם במשנתו הטיבטית, ושניהם פותחים את סיפורם לאחר מות הוריהם בתאונת מטוס.
ועם אהדתי לשי טובלי, אמרתי לעצמי, שגם זאת עדיין בסדר. אז רצה שי טובלי לעטוף ספר ניו-אייג' באיצטלת הספרות. מילא. ולו היה הדיון הזה - לשמו. עמוק, מרובד, נוקב. אבל אפילו הדיון - הוא רק נייר העטיפה להתחבטות העיקרית של הסיפור - מיניות האדם מהי. ונדייק - מה בין הומוסקסואליות, גילוי עריות ואהבה.
ארבע מאות ועשרים עמודים בתואנת שווא.
וגם הספר הזה לוקה בעיקרי התשתית עליהם כתבתי זה מכבר, מלות תיאור נפוחות, חזרות אינסופיות, דמויות היסטריות, מלודרמה הוליוודית קלושה שלא הייתה מעטרת גם לא אופרות סבון, סטריאוטיפיות מודגשת הקוטעת כל אפשרות להעניק לדמויות ולמתרחש אמינות בסיסית וקלישאיות מוכרת ומעייפת עד זרא.
בהתרשמות מספר שכזה היה אפשר ליצור מלכתחילה מצב מופסד, שהלא אם איני אוהבת את הכתוב - הרי זה בגלל ההתנגדויות הפנימיות של האגו שלי. אך לא הפעם. אם רצה שי טובלי לכתוב ספרות, הוא הותיר רק את אנחות הביקורת, זו המבחינה כי אין בספר ולו נגיעה אחת - של רומן, של פרוזה, של ספרותיות.
ההתחכמויות אודות 'חמשת הטיבטים', שהם תרגילי - מדיטציה מיוחדים, ההופכים כאן לאנשים - נזירים המלווים את שני הנערים מרגע מות ההורים ועד לסיום הספר, והמשחק עם שם הספר עצמו - ההופך לשמו של הבן הצעיר ומגיע גם לכדי מיזם אומנותי, הן התחכמויות דלות ועולבות בקורא.
לולא הקשבתי לסופר, לולא קראתי מספריו, הייתי משוכנעת שהעילגות של הספר מכוונת, אלא שאיני בטוחה שהכותב היה רוצה להתהדר בעילגות, בוודאי לא כאשר שם הספר הוא -'שמש חדשה'. השמש הזו האירה חזק את החסרים של הספר ושרפה לאור את לקויותיו.
ההתייהרות שבכינוי הספר 'שמש חדשה' - רומן, מותירה אותו כסרח עודף, ללא שאר-רוח, אף לא הינד ראש שרבי יבש ושדוף. ונראה, כי משב הרוח היה שייך רק לעורך הספר, שהופתעתי עד למאוד להיווכח שאכן היה לו כזה.
אני מודה לו. מי יודע כיצד היה הספר ללא העריכה.


אחותי כלה והגן נעול / גלית דהן קרליבך ; הוצאת זמורה ביתן

הספר 'אחותי כלה והגן נעול' זכה לכל המחמאות והשבחים של הביקורות ולסקירה ענפה ורחבה אודות הסופרת וספרה.
זהו ספר מרשים.
הסיפוריות - צבעונית ומרתקת. שלוש דמויות נשים החיות האחת בתוך האחרת, שוזרות טרילוגיית אירועים מעניינת, מיוחדת ויפה עד להפליא.
קו החיוך הנמשח ונמהל אל ההתרחשויות רק נוסף אל שרטוט מוקפד ומדוייק של פרוזה מרהיבה.
שפתו של הספר היא מופת. עברית של עילא ועילא, צירופים מותכים של ליריות מעתיקת נשימה.
שצף הקורֶה הכל כך מלוכד ומהודק, כמעט דידאקטי, כך גם האנלוגיות, הדימויים, המטאפורות, שזירת הדמויות, תיאורי הרקע, השיחות, חיבורי הזמן, הוא אשר כתבתי - מוקפד, רומן שמרגישים כי לא נתנו לו לזלוג ולו לצל צילה של טעות ספרותית.
דווקא לכן תמוהה בעיניי המטאפורה התחילית של הספר (וכמובן, זו גם מסיימת אותו) - המשחק עם הספרוּת - כמראָה שבין בידיון למציאות.
"כשמדברים על ירושלים, חשוב שיהיה 'ניחוח', רצוי שיהיה 'צלול כיין.' כשמתעסקים בקלישאות יש לנהוג כמו במעבדה, ללבוש כפפות מגן, כי אי אפשר לדעת מה יתפוצץ, או איזה בקבוק ישחרר סוד אפל. בזהירות-בזהירות כדאי לבדוק: האם באמת האוויר כה צלול? באילו חלקים של העיר? ובכלל באיזה סוד של יין בדיוק מדובר?" - זהו המקטע הפותח את גב הספר. ואני לא יכולה שלא לשאול - למה דווקא המטאפורה הגרועה ביותר בספר היא זו שנבחרה לפתוח את גוו.
קצת שבעתי מחכמה עודפת אודות המתח שהספרות יוצרת ומייצרת כספרות. הכתיבה על הכתיבה - יצרה רהב גרפומני לא קטן בתקופה האחרונה.
מילא היה הספר של גלית דהן קרליבך מצומק במצע מבעיו הספרותיים, אבל הוא הלא כל כך מלא בהם - והם, כצמחים ופרחים הרווים בו, לשם מה היה צריך להכניס, בנוסף לרובדי רבדיו, לעומקי ומעמקיו - גם את היתוּלה של הספרות. והתוסף הזה, גרע, בעיניי, מטוּבו, משפע טובו של הספר, דווקא בגלל שניכר כאילו כוון לכך, ולא היא - לכל אחת מן המטפורות (אנלוגיות, דימויים, תיאורים) - ישנה עמידה כשלעצמה, ממצבת וממצקת רישומיות עדינה, מתעלה. לא היה צריך לתעל את כולם כדי לומר-לא לומר משהו על ספרוּת, על סיפורים ועל מילים. מה עוד - זה לא באמת צולח. זו 'המלכודת' של היופי, הוא מנכיח את עצמו, הוא מייצג רק אותו, אי אפשר לכפות אותו ולנסות לצווח ולצוות עליו לשרת רעיון אחר, מהות אחרת.
בגלל ההד התקשורתי הרחב שקיבל הספר, הילכתי מיד אל קריאתו, ואולם לאחר עשרים עמודים בספר העב עצרתי וחזרתי מהר אל אותו דף לבן, ואחריו היפכתי באותה מהירות את הדפים כולם, לאותו הדף בסופו של הספר, דף התודות.
לא טעיתי:
"לגיל הראבן - חברה והמורה הראשונה שלי, שהכירה את הרומן מהפסקה הראשונה ועודדה אותי להמשיך הלאה, גם בנקודות המייאשות ביותר. תודה על ההערות הטובות והמעשיות שלימדו אותי את מלאכת הכתיבה."
כמה לא פשוט, היה בוודאי לנועה מנהיים, העורכת של הספר. להימצא בכפיפה אחת עם גיל הראבן, לא בכדי כותבת גלית דהן קרליבך -
"לנועה מנהיים - עורכת בחסד, שידעה לגשר ולנווט בחכמה ובתושייה..."
ומהו ש-לא טעיתי? כל כך מהר מרגישים את הנגיעה של גיל הראבן בספר.
גיל הראבן הוציאה באחרונה את ספרה - 'לב מתעורר' (שאותו ערכה צרויה שלו...), וההרגשה העמוקה היא, שאיכשהו נוצר 'פס ייצור'. נכון, ספרה של גיל הראבן, ספרה של גלית דהן אורבך, ספריה של צרויה שלו, בימים אלה - 'חיי אהבה' זוכה להוצאה מחודשת, הם ספרים טובים, אחרים ואין האחד כמו האחר, אלא - שהם כן. הם משיקים זה לזה - בנקודות שלכאורה נראות מקוטעות אך יוצרות מרצף אחד, כמעט אחיד של פרוזה.
וכאן, נקטעת המיוחדות או הייחודיות של 'אחותי כלה והגן נעול' - זהו עוד ספר. עוד ספר משובח, ספר טוב, ספרות טובה. עוד ספר.”