לכל אחד הסוף שלו.
קצרים, לא מלומדים ולא מנומקים.

אז, לאחר סיכומי השנה של כולם, אני מסיימת את 2010 דווקא באמצע ינואר, ואני לא ממצה כאן שנה שלמה, אלא רק מאמצעיתו של חודש אוגוסט. למה? ככה. הרשומה הזו לא מנומקת ולא מסבירה. פעם בשנה - מותר.

פרוזה עם התיימרות -

*יום אחד ; ניקולס ; כנרת - הוא ספר מיותר. אבל הוא עורר את תשומת ליבי לתופעה מיוחדת - איכות הספר היא ביחס הפוך ליחסי הציבור והשיווק שהוא מקבל. ניקולס לא צלח לעשות מאום מיוחד בפורמט הידוע של- מכתבי הפעם בשנה. הוא מייגע, הוא מלאה והוא לא מעניין.

*'הספריה החדשה' ממוססת את המיתוס - מההוצאה האיכותית ביותר היא הולכת ומרכינה ראשה לעבר הבינוניות התמוהה, ומוציאה מפחי רוח בזה אחר זה -
**סיני על אופניים - ממצה את עצמו לאחר שלושים עמודים
**פרוייקט לזרוס - קריאות ההתפעמות שחיברו כל מחמאה, שבח והלל לספר הזה עדיין מהדהדים באוזניי, ואפילו גרמו לי לשוב אל הספר הזה שלוש פעמים. סליחה, אבל לא.
**זה הדברים - עם כל הרצון להעתיק נשימה אצל סמי ברדוגו מישהו צריך להתעורר שם.

*ענבי זעם ; סטיינבק ; ידיעות אחרונות - בתרגומו המחודש של גירון זו נפילה בלתי נסלחת. ולא חשוב כמה תנסה לשכנע אותי אחרית הדבר ש-'העברית חזקה כיום דיה כדי לעמוד בתרגום המנגיש את העברית המדוברת'. שטויות. התרגום של גירון הוא כמעט לעג לספר המופתי הזה. נא לשוב אל התרגום הישן. ובכל מקרה לא להתפתות.

*בית ; רובינסון ; כתר - ובכן לאחר זכייתה של רובינסון בפרס פוליצר היוקרתי לספר הקודם 'גלעד', וזכייתה בפרס אורנג' לספרה זה, מותר היה לחכות ליצירה מופתית, לא כך? הספר הזה הבהיר לי סופית וממוקד כי אני לא אצלח את הבנת האמריקאים.

*היקיצה ; שופן ; כתר - האם די ליצירה להיות חריגה על רקע זמנה כדי להפוך כמאה שנים מאוחר יותר ליצירה סגולית? גם הספר הזה עורר אצלי את השאלה האלמותית הזו.

*חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו ; דיאס ; מחברות לספרות - רק מקריאת הכתוב בגב הספר אי אפשר היה שלא לרכוש אותו. אל תעזו לעשות את השטות הזו. הספר מבחיל מרוב התחכמות.

*סיפור קטן ומלוכלך ; גלבפיש ; זמורה ביתן. נו, שויין. כמה טוב לה לגלבפיש שהיא חברה של המקומות הנכונים. - -> בסעיף - 'הפתעות טובות. טובות מאוד' - - > ישנו המשך לסיפור שהתחלתו כאן.

*קיצורי דרך הביתה ; אפשטיין ; ידיעות אחרונות - או.קיי, אז קראתי את הביקורות, את 'פריצת הדרך', את המשך הכתיבה המשובחת של קאווילינו, ועוד ועוד שהמטירו על אפשטיין ועל ספרו, כדי שנרגיש לא רק הדיוטות אלא גם אדיוטים מושלמים. ובכן לא. כדי לקרוא סטטוסים, אפשר לגשת בקלות לפייסבוק, ואפילו שם, ישנן אמירות משובחות וטובות יותר ממה שנקרא סיפורים קצרים את אפשטיין. לפעמים לא צריך להיות גאון כדי לתמצת סיפור. המינגווי כתב את הסיפור הקצר הטוב ביותר בעולם - 'למכירה - נעלי תינוק. מעולם לא היו בשימוש.' אבל הוא לא הוציא 99 סיפורים כאלה בספר. הוא כתב את סיפורו על מפית נייר, באמצעיתו של לילה עתיר סביאה, כהתערבות עם חבריו הסופרים. ואפשטיין קיבל כאן הרבה יותר מידי מילים, ועוד הנחתי אותו ליד המינגוויי. אני לבטח לא אסלח לעצמי על כך.

*רומן למתחילים ; סיגן ; ידיעות אחרונות - שויין. (כן. זה בהחלט כמו ה-'שויין.' הקודם שכתבתי)(ועם אותם חברים).

*צללים צרובים ; שאמזי ; כתר - הרבה יוהרה צריך כדי לכתוב רומן המקיף כל כך הרבה מלחמות בכל כך הרבה שנים בכל כך הרבה מקומות. שאמזי הוכרזה בין עשרת הכותבים המבטיחים - כנראה שכך. הספר הזה, עדיין לא בשל. נסמכת על משפט שקראתי באחת הביקורות הפקוחות יותר לספר הזה - 'מלחמה אחת יותר מדי'. אכן. הספר של שאמזי היה צריך להיות מוקפא פחות, נפרש פחות. פחות רוצה ויותר כותב.

*בית הפגישות ; איימיס ; אחוזת בית - אז נכון שהנושא חשוב. ונכון שהביוגרפיה של איימיס מרתקת ומסקרנת והמציצנות יכולה לחגוג ביחסי השיווק, אבל הספר - לא מצליח להתקרב.

*מקום לאהבה אחת ; אוחיון ; בבל - בהתכתבות על קיר הפייסבוק של בבל, העליתי את הפליאה לנוכח ההתעלפות של ההוצאה מהספר. הן השיבו לי כי אם לא השכלתי לראות את הסינכרון בין צירי העלילה, הפסדתי. ובכן - דווקא בגלל שראיתי את הסינכרון בצירוי הספר, הבחנתי לכל הפחות בשלוש שגיאות גסות בו, בסינכרון. אזי - אם תרועת החצוצרות היא על הסינכרון, נראה שבבל מאוהבת בכשליה. והסינכרון הוא רק חלק מהבעיות של הספר הזה.


ובמצעד הגדולים- (במישור הנפיחות העצמית)

*אדום החזה ; נסבו ; בבל (כן, שוב בבל) - הרבה זמן לא קראתי ספר מתח כל כך לא משכנע, עם כל כך הרבה, המון, יותר, עוד סופרלטיבים. חלקם תמוהים - במיוחד אלה שהחליטו להיכנס לתחרות הספרות הסקנדינבית, והכריזו שנסבו כותב כמו שלרסון היה חולם. איזו כסילות. וכי אין מקום אצלנו לשני סופרי מתח טובים? בכל אופן, אם זו התחרות ללרסון, הוא יכול לנוח בשקט על משכבו. אין כאן כל תחרות.
אדום החזה היא ספר יומרני, נפוח מעצמו, המנסה להכניס גם את מלחמת העולם השנייה לתוכו, מאחר וזו תמיד תזכה, בדין ובזכות, לקוראים. מנסה להכניס - כי החיבור בינה לבין ההתרחשות של הספר - קלושה ותלושה. ובעיקר, כל-כך צפויה.

*חדר ; דונהיו ; ידיעות אחרונות - אני אתמה עוד זמן רב, איך הספר הזה נכנס לכל הרשימות למניהן, ואיך הוא הצליח לסחוט אנקות התפעלות בלתי מתכלות. אבל אולי זה העניין - סחיטה. סחיטה מוסווית. דונהיו כתבה צהובון מפואר במסיכה דקה של ספר. מאום מהספרותיות לא נגלה ולא נמצא בספר המתחזה הזה. דונהיו, שיודעת היטב, כך מסתבר - מה עובר מסך, מה מושך כותרות - כתבה משהו שיכול היה להיות כתבת שער מצויינת באחד מהירחונים המצויים. אם היה זה גם תחקיר - לבטח הייתה זוכה בפרס כלשהו.
כשהיא קוטמת מראש כל אפשרות לערער על אמינות המספר, ילד בן חמש. שזה לגמרי בסדר, אך בד בבד יוצרת מסופרוּת דיפוזית ואינפוזית בין הילד לבין אמו, (ההנקה מתגברת את הקשקוש), לוחצת דונהיו על כל הכפתורים הנכונים. אזי, מילא הניו-יורקרים ההסטריים, אבל כאן, יש מישהו? הלו? נו, באמת.

*בבל. בבל. ושוב - בבל.
**הוצאת אחוזת בית, צריכה להפנים היטב את אשר מתרחש עם הוצאת בבל. גם אחוזת בית הולכת, מסתמנת ומתמצבת כהוצאה שמקפידה על איכות ספרותית. מישהו שם חייב להתבונן יותר עמוק, יותר גבוה ויותר חזק. לנער כמה עורכים שנצמדים אל הברנז'איות המוכרת, החביבה והחמימה, כדי להורידם מראש האולימפוס שפתאום מאוד קורץ להם, ולהיצמד אל המיטב הספרותי.

פרוזה בלי התיימרות -

*יותר מידי אושר ; מונרו ; מחברות לספרות - הוא ספר טוב. לראשונה מזה זמן רב שאפשר להיות שלם עם קניית ספר סיפורים קצרים. מונרו מצויינת בסוגה הזו. ועם זאת - תמוה איך לאורכו של הספר היא משוחחת עם עצמה על כך ש'סיפורים קצרים' הוא משהו שאינו נחשב די איכותי ודי ספרותי ו-למה, בעצם, היא לא כותבת רומן. אז, באמת למה?

*סוף שבוע אחד ; שלינק ; מחברות לספרות - הוא אחד הספרים היותר משכנעים שכל מה שכותב שוורץ על הכריכה הצידית אודות 'מחברות לספרות' אכן מעיד על איזושהי נכונות.

*נתיב חדש בהוצאת 'חרגול' הוא 'חרגול פלוס' - סידרה בעריכתו של אלי הירש.
**התחתית של תל אביב - הספר השלישי של רון ברקאי הוא ספר מעניין עם פרישה טובה של כתיבה.
**עשרת ימי תשובה של מגד - עדיין לא נקרא במחוזותיי, אלא שהתחלתי לעיין בו. - -> כמו ב-תחתית של תל אביב, הולך הגיבור אחר מילותיו.
אני רוצה לקוות כי 'חרגול פלוס' מתבוננת באיכות ובייחודיות של כתבי היד המגיעים לשולחנה, ושלא החליטה לאחד את כל הסדרה תחת נושא משותף. כרגע, פעמון האזהרה מצלצל אצלי חלושות ואני מסירה אותו בבוטות מתוך הוקרה לאיש.

*תור הברזל ; קוטזי ; עם עובד - זהו הספר בו אתה נזכר למה למדת לקרוא.

*בשבילה גיבורים עפים ; גוטפרוינד ; זמורה ביתן - כך כותבים.נקודה.

*ימיו ולילותיו של הדודה אווה ; דנקנר ; אחוזת בית - רוצה עוד כזה.

*בלתי נראה ; אוסטר ; עם עובד - אוסטר כמו אוסטר. כל ספר שלו הוא להתאלם וללמוד.

*לבד בברלין ; פאלאדה ; ידיעות אחרונות - ספר שלא יכול להיות לספרייה הביתית בלעדיו. מופתי.



פרוזה בלי כותרת -

*כשהארי פגש את הארי ; סרווס ; כנרת - ספר בלתי נסבל. מה שמוזר בספר הזה הוא שאי אפשר להבין למה. בעיניי זוהי אחת הלקויות הקשות של ספר כלשהו, אם אי אפשר להבין אפילו מה לא טוב בו.

*נולד תחת מליון צללים ; באספילד ; כנרת - הוא ספר לא משכנע. היו לא מעט ספרים השנה שהתעטפו בהילה מסתורית ופוררו אותה בסיפור ממוצע ומטה. הספר הזה הוא בדיוק אחד שכך.

*אם אשכחך ; טל שיר ; זמורה ביתן - ספר מרשים. השפה משובחת, הסיפור מעורר. אלא מה, לא יכולתי לחצות את קו חמישים העמודים. (וזה עוד פחות משליש הספר - הגבול המדוייק של תחילת הערעור להמשך הקריאה)

*מייסטרים גדולים ;ברנהרד ; בבל - זהו לא 'בון-טון' לומר משהו פחות מ-'ואוו' לספר הזה, ואז להרחיב, לנמק, להסביר ולתאר את היופי והנשגבות של פירור כל אושיות התרבות - עם או בלי מרכאות בפי רגר, מוביל הספר. ובכן - תואנת שווא היא המרירות.
**גם הוצאת 'בבל' מדושנת עונג, והיא כבר אינה אותה הוצאה פקוחה ורגישה לאכויות ספרותיות כפי שהייתה בתחילת דרכה. הישיבה על זרי הדפנה, לא דקרה בישבנה של זו, כנראה מפני שהביקורות ריפדו את מושבה. חבל. יש משהו עצוב עד מאוד בשובע עצל.

*סיגריות ; מתיוס ; עם עובד - לא התבוננתי על מה כתוב ישר לקחתי לידיי בשל הקרבה האידאולוגית לשם הספר. אי אפשר להבין מה רצה הספר לומר.

*אחותי כלה והגן נעול ; קרליבך ; זמורה ביתן - ספר טוב. אני תמיד תוהה מה אני מלינה על הספר הזה. הוא מפתיע, הוא מעניין, הוא כתוב היטב. הוא רק הקנה לי את ההרגשה שהחל להיווצר כאן פס ייצור מבית מדרשה של גיל הראבן.

*שירים לבת השוחט ; מנסו ; כנרת - הגיח ונעלם. חבל, ספר שראוי לקריאה. הגעתי אליו דרך פוסט מרתק ב-רפובליקה הספרותית. לא חף מטעויות, אבל לופת.

*האלמנות של יום חמישי ; פיניירו ; כתר - ישנו יופי עדין בתוך סיפור בועט בספר הזה. אלא שריבוי המספרים, מתישהו (מהר מאוד שהוא) מתחיל להזדחל לאוזן התיכונה - ומזמזם בתוכה באופן טורד עד כי אתה משוכנע שיש לך ורטיגו. עם הופעת הבחילות, עזבתי.

*בדידותם של מספרים ראשונים ; ג'ורדנו ; כתר - ספר נהדר. אפעס, משהו בהתהלכות אל סיומו הפריע לי. ג'ורדנו יושב בחברה טובה, ישנם לא מעט סופרים שלא יודעים לסיים נכון את ספרם. כמו-

*מכאן אני ממשיך ; טרופר ; כנרת - ספרו השני של טרופר, וטוב שקראתי אותו קודם לספרו - 'איך לדבר עם אלמן'. בספר 'מכאן אני ממשיך' טרופר ממצה את הפוזיציה - היהודית - הומוריסטית, וכדאי שמישהו שם ישוחח איתו על כך. כן, ספר מענג וחכם. וגם בו - הסיום מערער את האמינות שיצר טרופר בספר.

*דקה דומיה ; לנץ ; מחברות לספרות - ספר עם נגיעה אנושית מרתקת. לא ספר מופתי, לא הייתי טורחת לחפש אותו, אבל אם הוא מגיע לידיכם - ראוי להקדשה של שעת קריאה.

*ארוחת ערב ; קוך ; כתר - ספר מטלטל - וזו מטרתו. אין כאן ספרות גדולה אבל יש כאן סיפור חזק. מה שפורר את הסיפור הוא חוסר היכולת של קוך ליצור יושרה בסיפור שהוא עצמו רצה שיהיה מזעזע. קוך לא הלך עם המשתמע מכתיבתו עד הסוף - וכך - כל מה שהוא רצה שיעורר לפיתה וחביקה - מתפורר מהסבריו בתוך המתרחש. איזו החמצה.

*תעלוליה של ילדה רעה ; יוסה ; אחוזת בית - פרס נובל וככה.

*מתילדה סאביץ' ; לוצאטו ; כנרת - חיי שאין לי מה לומר לספר הזה. (כמו גם על ג'סטין קייס ו-סוף עונת הלימונים)

*פרש הברונזה ; סימנס ; מודן - הראשון בטרילוגייה. אני עדיין מנסה לעבור לדף השני. קראתי את הביקורות המשבחות. אני לא מבינה למה בכל פעם שאני פותחת את העמוד הראשון אני מרגישה שמישהו מנסה לעשות לי משהו שלא הצליחו לעשות עוד מימי בבית הספר היסודי - להכריח אותי לקרוא את 'אנג'ליק'...

*נשיקה של טבחית ; שטיינר ; זמורה ביתן - הוא אשר אמרנו, אסור שכל בלוגר יהיה בטוח שהוא סופר.

*הנערה במרפסת ממול ; עתיר ; ידיעות אחרונות - עתיר כתבה את 'אות מאבשלום', ונראה שהספר זכה להצלחה מפתיעה. הספר 'אות מאבשלום' היה ספר מעניין, והוא שיקף תחקיר היסטורי מרתק לא פחות. עתיר הייתה צריכה לשבת הרבה יותר משנה, כדי ללמוד את תהליך הכתיבה לפני שמיהרה לרכב על גל הצלחתה ולהוציא ספר נוסף, משל הייתה מנוייה אצל שולחנו של רם אורן. גם 'אות מאבשלום' - לקה בחסר, 'הנערה במרפסת ממול' הוא ספר גרוע.

*בונה ארמונות בכפית ; ערד ; ידיעות אחרונות + הכל בסדר ; שטיגליץ ; מודן - קשה לכתוב משהו שהוא 'לא טוב' על סיפורים ביוגרפיים - כשאלה מתארים התמודדות עם חולי. אז לא כתבתי.

*שמש חדשה ; טובלי ; הקיבוץ המאוחד - חוץ מזה שהספר זכה לביקורת אצל גלסנר, אין מה להוסיף, גלסנר כתב זאת הכי מדוייק שאפשר.

*היום שלפני האושר ; דה לוקה ; הספרייה החדשה - דה לוקה הוא דה לוקה, זה נכון תמיד. הספר הזה, ויכולים לכתוב על כריכתו - 'הבשל ביותר' כמה שרוצים (והם כתבו) - פחות טוב.

*איש קטן, לאן? ; פאלאדה ; זמורה ביתן - רדף את ההצלחה בזכות ובדין של 'לבד בברלין', אך לא יכול לשבת, אפילו לא מתחתיו.

פרוזה עם מתח -

*המשורר ; קונלי ; מודן - אכזבה רבתי. בביקורות שקראתי ומהמוכרת בצומת הובטח כי זהו ספר המתח הטוב ביותר של השנה. לא היה מהלך אחד בו שלא צפיתי מראש. מעבר המספר - מגוף ראשון למספר חיצוני מטופש, התגלגלות העלילה - שחוקה.

*שגיאות קטנות ; בלאק ; עם עובד - מאסטר-פיס של ספרות, מאסטר-פיס של ספרות מתח.

*המפצח ; גולדן - פעם ראשונה שעזבתי באמצעיתו של ספר מתח. פואנטת הבעיטה בברנז'ה הסלבריטאית הובנה לאחר חמישה עמודים, ותעלומת המתח - הייתה ברורה למן שליש הספר.
(וגם היה מצחיק לקרוא את הספר הזה לאחר כל המהומה של 'מחוברים'.)

*חידה שייקספירית - טוב. ספר עם פרישת יריעה מחקרית מעמיקה בכתבי שייקספיר ועם נתחים מרוחבים אודות התיאטרון השייקספירי. מרוב עומס מידעי - למן מחציתו של הספר כבר קשה לעקוב ונראה כמו העלילה מתערבלת. אבל הספר מעניין ולבטח שונה בפניה של ספרות המתח העכשווית.

*ילד 44 ; רוב-סמית ; כתר - מעולה.נקודה.

*משפט חוזר ; ליעד שוהם ; כנרת - חלש עד חלש מאוד. ואז, עוד.

*חיים של מלאך ; אדיבה גפן ; זמורה ביתן - היכולת הסיפורית של גפן הלכה ונחלשה ונחלשה בספריה. כמה צר לי. הראשונים היו כל-כך טובים, מ-'רצח בקריאה ראשונה' - כנראה כשהייתה עוד צניעות. 'חיים של מלאך' הוא מפח.

פרוזה מעיינת -

*משפט פאריס ; קינג ; דביר - ספר מרתק. עשר השנים שבהם נוצרה ונולדה התנועה האמפרסיוניסטית, דרך שני קווים מקבילים של שני ציירי התקופה, האחד מנגדו של האחר.

*חיים סוריאליסטיים ; ברנדון ; עם עובד - כל מה שנמצא בספר 'משפט פאריס' - חסר בספר הזה. אלא ש'משפט פאריס' הגיע ללא רעש והמולה ובלי התיימרות. ברנדון, בכל פיסקה ממשיכה לדבר על משהו, שכנראה הופיע בפיסקה מסויימת בראשה. אנחנו הקוראים, שלא התוודענו לאותה פיסקה קודמת, מתקשים להבין מה היא רוצה לומר. הרבה פחות מדי תובנות והרבה יותר מידי צהובונים לתנועה הסוריאליסטית.

*כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י ; מרית בן ישראל ; הקיבוץ המאוחד - רק התחלתי. כל מי שקורא את הבלוג של מרית, אינו יכול להיוותר מחוץ לכתיבתה. הספר הזה, שהחל בבלוג - הוא ההתהלכות המעניינת של המעבר מבלוג לספר. לאחר קריאתו של הפרק הראשון, אני יכולה לומר בבטחה כי הפסיעה שעשתה מרית - מדוייקת ונפלאה.
כבר כתבתי כי לא כל בלוגר יכול להיות סופר. אלא שמרית היא סופרת, היא הייתה סופרת עוד לפני והיא תהיה סופרת גם ובתוך.
מאחר ואני תמיד מתחילה לקרוא ספר מהסוף - אם יש בו אחרית דבר או תוספת כלשהי (וגם מפני שהכי חשוב לי זה להתעמק לרגע בעמוד התודות) אזי בספרה זה של מרית, כתבה ענת וייסמן - שיחה על חירות ודקדוק, כפרק מסיים. זהו פרק זוועתי, פסאודו אינטלקטואלי. אל תקראו אותו, הוא רק יהרוס לכם את ההתענגות הריגשית והמחשבתית מספרה של מרית. (מעניין שוייסמן לא מכירה אף מילה בעברית...כמה מוזר).

*ברבור שחור ; טאלב ; דביר - ספר מתחייך וחכם. וסוף סוף מישהו מנפץ את עקומת גאוס הטיפשית והכמעט נצחית. האימפרציזם הספקני של טאלב 'עלול' גם להוביל למחשבות כפירה - ראו הוזהרתם. (חיוך. חיוך).

*הזכות לכתוב ; קמרון ; כנרת - ספרה השלישי של קמרון, ולדעתי - הבשל והנבון ביותר.

*נשי טרויה + הלנה ; אוריפידס ; שוקן - איכשהו כל קריאת מחזה, מחזירה אותי לתיכון. קריאת מחזה קלאסי היא בעיניי, כקריאת ספר עיון. כך גם בשניים האלה.


הפתעות טובות. טובות מאוד.

*לאורה ; טואג ; מודן

*מכתוב ; אליה-כהן ; הקיבוץ המאוחד.
סיפור מעניין - כתבה לי אחת הבלוגריות הידועות כי - 'רק השיווקיות של הספר מעוררת בה גועל.' ולמה זה מעניין? כי חברה מאוד טובה שלה, כחודשיים לפני יציאתו של מכתוב, עשתה בדיוק את אותה שיווקיות ובדיוק באותו אופן וצורה. -> זהו המשכו של הסיפור שהופיע ב- פרוזה עם התיימרות. לא לדאוג, גם סופו יגיע בהמשך.

*אנשים טובים ; ברעם ; עם עובד

*הרחק מהיעדרו ; שז ; עם עובד

*ספרה של ענת לויט ניקול ופייר ; ידיעות אחרונות - למד אותי על אינסופיות היצירה. בזכותו החלטתי לפתוח את פינת 'הלא לשכוח', כדי שאולי נזכור כי לא תמיד ניתן להבין את אורך חיי המדף של ספר, אבל תמיד ניתן לגלות את תבונתו מחדש.

*לב מתעורר ; גיל הראבן ; אחוזת בית - קראתי את ספרה הראשון של גיל הראבן, ולא המשכתי לקרוא בספריה. היא הצטיירה בעיניי כמי שהולכת בדרכי שפרה הורן - כמעט ו-ליד. שבתי אליה לאחר התארחותה בסלון ספרותי אצל יעל שכנאי. הספר הזה מעולה.

*גוף שני יחיד ; קשוע ; כתר - נפלא. פשוט כך.

*רומן משפחתי ; מזי"א - ולא שהכתיבה של מזי"א זו הפתעה. ההפתעה היא שרק שני ספרים שלה יצאו עד כה. 'התפרצות X' הבלתי נשכח, והנה עוד ספר מופתי שלה.


סיפורים קטנים, כמעט לפני סיום -

*מאז התחלתי לפרסם רשומות הנקראות 'ביקורות' ספרים, ברור הוא שהתיידעתי אל בלוגים ואתרים נוספים המשוחחים, דנים, כותבים בספרים, בספרות ובתרבות. מאחר ואני 'בוגרת' פילוסופיה, עניין אותי גם הצד ההגותי של העניין. לאט, מתגבשת בי ההכרוּת עם מציאות שהיא ימי-ביניימית. המונחים השתנו - איננו עבדים לאדון בשר ודם, אנחנו משרתיה של ישות הרייטינג. הגילדוֹת אינן של סנדלרים אלא של ידוענים. אלא שהחוקים אותם חוקים, ההתנהלות אותה התנהלות אפילה. תהיתי באוזני חברה, לפני זמן קצר, איך לא נמאס להם, למקורבים-ידועים גם בעולם הבלוגוספירה, לנבור אלה בנקבי ישבנם של אלה. מה עוד ניתן לגלות שם? חברה אחרת אמרה לי שזה דווקא יפה בעיניה. 'זה יוצר הגנה. חברים שומרים על חבריהם.' הגנה בפני מה?
אז,
זוכרים את הסיפור בהמשכים שהחל ב-פרוזה עם התיימרות ונמשך ב-הפתעות טובות. מאוד טובות? כאן, אביא אותו לידי סופו -
במסגרת ניסיונותיי הפתטיים להיכנס בשערי אחת הגילדות המבוקשות יותר, העזתי להציע רשומה המנקבת את הנפיחות של אחד הספרים. קיבלתי תשובה כי על אף שהיו"ר מסכים/ה איתי בכל מילה, הוא/היא אינם יכולים לפרסם את הרשומה, כי הסופר/ת חברה שלהם. כשהתבוננתי בבלוגים של שאר חברי הגילדה, הסתבר לי שאכן כולם כאחד נמנעו מלומר משהו על אותו ספר גרוע במיוחד, אלא הם הביאו לבלוג שלהם ברוב הדר ותפארה את הסופר/ת לראיון 'מעמיק'. אותו ראיון בכל הבלוגים. ואלה האנשים ש'בוחלים' במסע שיווקי של ספר אחר, שמתנהל בדיוק כפי שהתנהל המסע השיווקי האמור.
בהתנהלות הגילדאית, אין מנוס איפוא, מ-'בון טון'. איני מנסה להתחקות אחר המקור שמתחיל את ה-טון, אבל זהו. מרגע שהחל הוא נחתם בחותם המלכוּת. ולא יהיה יותר ניתן למצוא את אשר יעז לומר דבר-מה אחר, או חלילה ישמרנו, לסתור את הדברים. (התבוננו בעצמכם כמה 'טוב' היה להשתייך לאלה שעיקמו אפם האריסטוקרטי לספרו של גרוסמן, 'אישה בורחת מבשורה'.) **ועם זאת, שני גילויי כתיבה. כאן, האחד. כאן, האחת. כן, בוודאי שעדיין בתוך הקליקה, אי אפשר שלא, רק מעט אחרים.

ועוד דבר אחד, ממש זעיר - שימו לב, איך בכל פוסט של כל אחד מבני הגילדה, יימצאוּ קישורים. כמעט בכל פיסקא, אחת המילים מודגשת לכדי קישור. לאן מוביל הקישור? ברור -
קודם לכל - לתוך פוסט אחר של אותו הכותב. ואחר, אם שורה עליו רוח הנדיבות - לפוסט של חבר אחר בגילדה. (ובבקשה, לא לטעות בנדיבות הזו - בכל תגובה, אבל בכל תגובה, יופיע קישור אל הבלוג של המגיב עצמו, בו הוא דורש מהכותב ומהקוראים לזכור, כי גם הוא כתב פעם משהו על אותו עניין, כך שהגאונות שייכת לו). נכון, עשיתי את אותו הדבר עצמו כאן, למה? כי גם אני מיזנטרופית משובחת.
אלא, שהייתי בטוחה שישנם איים שעדיין לא נגועים. מן שמורות טבע אמינות. בקריאת הבלוגים הנבחרים אצל אורי קציר ב-אפלטון, הבנתי שאין חיה כזו. כולנו נגועים.

*הנה דוגמת סיפור - העורכת הראשית של ההוצאה הנחשקת ביותר, הביעה פליאה באוזני כותב שצלצל לוודא עניין כלשהו אודות כתב ידו, על כך שהלקטורית החמיאה לכתב היד (בעודה מסרבת את הסירוב הידוע -'הוצאתנו כבר מלאה את מכסת הספרים העומדים לצאת לאור לשנת 2011 ). בגלל התרתי דסתרי באותו מכתב, צלצל הכותב כדי להבין איך האחד, המחמאות שקיבל, מתיישב ליד האחר - הדחייה. או אז ביקשה ממנו אותה אישיות מכובדת - להתבונן במחמאות ומאוד לשמוח. וכמובן, לא להטריד עוד.
באשר המתרחש ברשת הוא מיקרוקוסמוס הרי שאין תמה כי הוצאות הספרים דוחות במכתבי נימוסים דוחים (האם לא הגיע הזמן להחליף את הפורמט?) כתבי יד מצויינים. אם צריך קודם להכל להוציא את הספרים של אנשי שלום הגילדות (ועוד לא אמרתי מילה על העורכים) אז אכן אין זמן, כסף, יכולת ונחיצות להתפנות לכותבים אחרים, סתם כותבים. אנחנו.
מראית האין.


*איני רוצה לגעת בכתיבתי בשירה. אני שמחה על התחייה של השירה בתקופה האחרונה. אני קוראת הדוקה של ספרי שירה, אבל כבר מזמן רחקתי ממחוזותיה וקטונתי אל מול פני הדור החדש שלה.
אבל,
מי שמהלל ומשבח את ספרה החדש של בז'רנו, 'גרגרים' - לא עושה עמה חסד. מוטב לו לאדם שיבין וידע ויכיר מתי ולמה מביישת זיקנתו את צעירותו.
ובכלל,
שירת ה-הייקו' שהפכה להיות ספינת דגל למשוררים ידועים מגוחכת, בעיניי. הייקו נבקע מתוך חבלי מקום וזמן מסויימים, הוא שיקף תפיסה, תרבות, התבוננות. כמו בכל נגיסה, התאווה המערב להייקו וברגל גסה ניכס לעצמו באלימות את הכתיבה העדינה והנוקבת הזו. אלא - שכאשר מנסים לעטות משי כמו גרביים, ובטוחים כי זו התלבושת האופנתית ההולמת ביותר, שוכחים מן הסתם, כי משי הוא שקוף, ומבעדו - ניתן לראות את העירום, זה שיש בו צלקות מתיחה. מה עוד שאצלנו, אנחנו יודעים, יש לגרביים נטייה להפוך לתותחים. וגם בשר תותחים אינו מראה נעים ומלבב.
יש עוד לא מעט דברים לומר על השירה העכשווית, אבל כפי שהבטחתי לעצמי, כאן אשתוק.

*עוד הבטחה שהבטחתי לעצמי היא - שלא לקרוא את ספריו של אברמוביץ'. (אני לא דואגת, זה לא יניע ולא יזיז כהוא זה למכירת ספריו, או לו עצמו). איני אוהבת יצירי כפיים, גם אם הגולם עולה על יוצרו. בנוסף לכך, כמה עלוב הוא לקחת את התוכנית עם אחוזי הצפייה הגבוהים ביותר (או כמעט) ולעשות ממנה ספר. זה מגוחך (כמעט) כמו בלוגרים שבטוחים שהם סופרים, זה שטחי כמו שרק מי שמתבשם מן הנינוח של עצמו יכול להיות מרודד. המאמץ הרשמי של אברמוביץ' נכנס לפייסבוק והיה בטוח כי הפייסבוק שינה את פניו לעולמים. הוא לא הבין עד כמה הוא שימש כצעצוע החדש. אלא, שבשונה מצעצוע הניתן לילדים, כשאלה יכולים לשחק בו עוד ועוד, הרי שצעצוע הניתן למבוגרים (מבחינת הגיל, כמובן) מעל דפי הפייסבוק, טוב - לאחר שלושים שניות, לעטוף בו את חדשות יום האתמול. כך, נגוזות להן 'תהילות' עולם ברגעים ספורים. את ההבנה הזו, אני עומדת ליישם לעוד סופרים ועוד ספרים וכך, לחסוך ממני את עוגמת הלב.

*אם היה לי הומור, בוודאי הייתי יכולה לצחוק על התלונות ההגותיות של הכותבים, המתרגמים, הסופרים והמשוררים על הרוח הרעה של האינטרנט וגרורותיו - בלוגים, פייסבוק, טוויטר ועוד רשתות חברתיות ופלטפורמות שונות. כלומר,
הכותבים את מענותיהם הענוגות והמיוסרות בדיוק באותה בימה שעליה הם נושאים את דאבתם. (ואז הם דוהרים לפייסבוק לשאול מה התחדש).

*כותב הביקורות הספרותיות האיכותי ביותר, בעיניי, הוא גלסנר. לא תמיד אני מסכימה עם ביקורותיו, אך הן תמיד מרתקות, עמוקות ומהרהרות.

*מי קורא ביקורות ספרים. תמהני. הערעור הזה מלווה אותי בכל כתיבת רשומה על ספר, לכל רגעיה. למה זה חשוב? אני מישירה מבט אל מה שאני כותבת ותוהה אם זו לא לָהָגָנוּת לשמה. השאלות הללו פוסעות יד ביד עם איזו התחלה של הבנה - ששפינוזה צדק. (ולייבניץ בעקבותיו). ועל אף שנראה כמו היו הרשתות החברתיות פורצות את הפרטיות, ציבוריות וחשופות כל, הרי שבעיניי, הן דווקא מגבירות כהד את הבועתיות (מונדה) של כל פרט ופרט. וכך, כשאני חותכת את הענף עליו אני מנסה להתיישב (אייי, זו פעם ראשונה שאני כותבת מטפורה) אני מנסה להתנחם בכך שממילא אף אחד לא רואה ממטר. (זה לא מנחם, אבל אם כבר מטפורה, אז שיהיה).

*המתנה היפה ביותר שקיבלתי היא - הקורא האלקטרוני. (גם מנדלי מוכר ספרים, כידוע) עכשיו - תלעיזו. מי שאין לו, אינו יודע את הפסדו.


וכעת, סיום -

(*במספרים - למישכם של חמישה חודשים - נקראו - שישים ואחת ספרים ; ננטשו - אחד -עשר ; נכתבו - עשרים רשומות).

הספר שאין בלתו לשנה זו - הוא-
טרילוגיית המילניום של לרסון.
למה?
ככה.* הלא אלה קצרים לא מנומקים ולא מוסברים. פעם בשנה, מותר.


*ככה = כתר כל הכתרים.


**הרשומה מלאה בקישורים.
מי שרוצה לראותם וללכת איתם לאן שהם מובילים, אין לו אלא להיכנס לכאן -
http://hamitologit.wordpress.com/%D7%9C%D7%9B%D7%9C-%D7%90%D7%97%D7%93-%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%A3-%D7%A9%D7%9C%D7%95/

התור למוות.


תור הברזל ; ג'.מ. קוטזי
הוצאת עם עובד ; תרגום - אלינוער ברגר

תור הברזל הוא ספר שחורק את הנשימה. הכוח והמאמץ בכל שאיפת אוויר, המאבק להחדיר את פרודות החמצן כדי להמשיך את הולם הלב, ההיאחזות של תאי המוח בזרימה, ההתרחבות וההתכווצות של הוורידים והעורקים, מצמית את הקורא לקשב הפיסיות של תקתוק הזמן כדי כך שלשעות ארוכות המציאות מסביב נודמת, נאלמת ורק בתוככי הגוף - מרקם בשר, עצמות, דם - מתרחש הסיפור של חייך, וכבר אינך משוכנע שהסיפור הזה מחזיק אותך כישוּת.

הברזל - מתכת שעפרותיה בעלות צבע אדמדם שהיא גם יסוד מינארלי במזון - החסר בגוף האדם בברזל - מחובר לכדוריות דם. גם התוסף ברזל הוא בצבע החמר-ה.
תור - גיאולוגית הוא משך זמן של מיליוני שנים, עד עשרות מיליוני שנים והוא משמש את תיאור תולדות כדור הארץ. ובכללה המילה תור - מייצרת השקה בין האדם לבין הזמן.
קוטזי צייר שתי מילים נקודתיות, שהפרישה שלהן מכאן ואילך היא אלמותית, זאת למרות שסיפורו נוגע רגע ברגעו בגסיסה ובקרבתו של המוות. זאת למרות שספרו נותר יצוק אל הגוף והחומר, לש ומכדר אותם, מקדיר את פניהם ומגדיר את פנימיותם.
איני זוכרת זמן רב דיוקו של שם ספר, כמו - תור הברזל. שכן קוטזי מפרק - ואז עושה תהליכים כימיים בפירוק המרכיבים של זמן ואדם. כמו שהברזל הוא יסוד מתכתי החיוני למשכם של חיים - כך ה-תור חיוני למדידה קוסמית של אלה. כמו שהכותבת בתוך 'תור הברזל' נסמכת על חייה שלה - פרט אחד מאנושות רבת חלקים, כך מחובר האחד הזה, האחת הזו - אל תצרף הפרטים שכמותו, שסך כל חלקיהם יוצרים 'היסטוריה' גדולה מכוחותיהם. והאומץ של קוטזי לומר כי האדם והזמן חד הם הוא תעוזת הרוח של מדעיות פיסיקלית מעובדת לספרוּת.

שקיעת דם שואב קוטזי מנפש האדם.

ובכן, מהי התמיסה האלכימית שמבחין קוטזי בספרו? פרופסור קארן, מרצה ללימודים קלאסיים מאובחנת כחולת סרטן בשלב הסופני, גרורות ושלוחות לעצמותיה, כותבת מכתב לבתה הנמצאת בארצות-הברית. קארן, שחיה את חייה בדרום-אפריקה חווה במכתבה את מהומות התקוממות השחורים בשיא תקופת האפרטהייד ואלה מטילים לסף ביתה את הזעם, השנאה והמוות הצעיר.
ברור הוא שהאנלוגיה בין גסיסתה של קארן לבין גסיסת ארצה מתבקשת. היא לא מוסתרת - קוטזי הציף אותה והוא לא התכוון להרפות ממנה. מתוך דבריה של קארן, מתוך שקיקתה לחיי המוות מובן הוא כי אין מרפא. כי המאכל את העצמויות בהשתלחות פרועה - מסרטן בפרפורי גסיסה את האישה ואת האש המתלקחת בארץ דמים זו.
מאליו ברור, כי כל-כך ניתן לשזר את המציאות הישראלית לתוך חדוּת הניקוב של 'תור הברזל'.
אלא, שלא אכתוב - לא בכך ולא בכך. קטוזי כתב ספרות, אני מבקשת לתצפת על כתיבתו. רק להשקיף - מאחר והיו רגעים שהרגשתי שאם אבוא קרוב יותר אתפוגג אל תוך היופי הקשה הזה. ורק בשניים מתוך האינסופיות הסופית הזו.

קוטזי כותב בדמותה של אישה גוססת שצו המוות נחתם במילותיה.
(מגוחך לומר דבר-מה על אמינות הכתיבה שהלא אי אפשר לתאר שמישהו אחר כתב את הספר מלבד אישה.) קארן מנסה לאתר את נקודת הלידה שלה. היא לא מנסה לחטט בזיכרונה. אין כאן עניין של העלאת זיכרונות מפיה של אישה הקרבה למותה. היא מנסה להגשים ולהנשים את הנקודה בה תוכל להתקפל אל אמהּ, המִקוּם הפיסי-גיאוגרפי - זה שניתן למפּוֹת אותו, לנסוע אליו, להיעצר בו. שם, כשהתבוננה בילדותה בשמיים רוויי כוכבים, כששכבה מתחת לגלגלי הקרון בו הגיעו הוריה לארץ, היה נדמה לי כי אלה מחליקים ומדרדרים והיא תתעורר בבוקר ללא משפחה. היא מתבוננת ביקום וכבר אינה בטוחה מי זע. שם נולדה. באותה גבעה, באמירה המוצפנת שאף על פי כן נוע תנוע, למרות שמאום לא קרה. הבוקר האיר ודבר המשיך להיות דבור על אופניו.
קארן בוטחת בכך שהיא צריכה ליילד את המוות. גושי הסרטן הם ילדיה, הם כבר לא יגיחו לעולם כתינוקות חיוניים, הם רק יקרעו את רחמה, כמו יהוו צוהר לחמלה, לתבונת הבראשית. כדי לגרום לבריאת המוות היא צריכה להיכנס למחזור קוסמולוגי - היא תתערסל בחיק הורתה ותלטף את ראש ילדתה שלה. מחזוריות החיים היא אם כך, חור שחור, אל-זמן ואל-מקום, התקטנות לנקודה זעירה בה עבר ועתיד הוא פעימה אחת, רטט אחד, הווייה אחת. המוות הוא העֶבר האחר של חיים שהם מוות, זהו המפץ הגדול שהוא מפץ זעיר.

ישנו חומר מיתי בהבטה הזו של קארן, מה שמוביל אותי למישור הנוסף בספרו של קוטזי.

כפרופסור ללימודים קלאסיים משרגת קארן את מכתבה בסיפורים מיתולוגיים. אין אלה דימויים, מטפורות ואנלוגיות ספרותיות (למרות שהם כן, כי הלא זוהי כתיבתו של קוטזי על כתיבתו), אלא התממשות והתגשמותם בכל הרגשה, מחשבה, תחושה. וגם - באנשים אותם היא פוגשת, אליהם היא מדברת, איתם היא מתרחשת. היה ניתן לפטור את המארג הדק הזה בשיגיונותיה של אישה המפעמת את דרכה למות ולכן נסמכת על אותות ומופתים כמו יקנו סדר ויטפטפו אלוהיות להתאיינותה. אבל קוטזי הוא אמן ענק מהחיים ומהמוות.
לא פחות, ואולי אף יותר מכתבה של קארן הוא תהליך המעבר בין הפיסי למטאפיסי של המילה. של הכתיבה. שלא כמו סמפרון ב-'הכתיבה או החיים', קוטזי חוצב את המשאב העידני בכרייה ממעמקי האדמ-ה ומניח לכל אות לשאת את נקודת ארכימדאטלס. הכתיבה היא המוות של החיים, כמו שהיא החיים של המוות. היא מטילי הברזל הנחוש, היקוד המותך לצירוף אל-חֶלד של השרידות, ההתקיימות, החיים, החווייה וההווייה. (זו אחת הסיבות שהספר נצמד לזמן הווה מתמשך). העולם נברא במילה, כך גם התוהו והכיאוס, הכיעור והתועבה האיבה והשטנה, הניכור והבדידות. אלוהים ואדם נוטלים ידיהם ביחד בקילוף העור והאור, דבקים השניים לאחד, לא מתוך נשגבות ואמונה אלא כי בהיותו של האדם צלם הרי שגם האלוהות היא צל אפל מכביד ומקשיח את מועדי האנושות.
קארן, קוטזי אינם מתרפקים על זמני הרכּוּת. תור הברזל ימשיך להכות את הממשות מבלי להישלח לבשורת השלום. חרכי השְאוֹל פוערים את להבותיהם כך שהספרא נדקר עד זוב בידי הסיפא המתכתי הנוקשה.
וקוטזי אינו מתרצה. בסיומו של היום המוחלט, שוכבת קארן במיטתה, מחובקת בידי הזר והזרוּת ואין חוֹם בחיבוק. העולם נמצא בעידן התור למוות.
הכוחניות הווכחנית חונקת את המילים, אלא שאני מחייכת אל קוטזי. לא חיוך שמח, חיוך מוקיר: קעקעת את הכתיבה, גרשת אותה מעל פני הרקיע, הנחת בה צלקות גוויעה והיא אינה נושאת את עצמה. אבל - מה שנכתב בכזו עוצמה מזוככת רק משקף את משכן ההדים של הכתיבה האלמותית.

באיזו דלוּת ניתן לתאר את שאינו ניתן לתיאור - 'תור הברזל' של קוטזי הוא ספר שרק סופר סגולי ומחונן היה יכול לכתוב. הוא ספר, שבתום קריאתו אתה יודע שהפך להיות לחלק מעצמיותך. הוא ספר שאין בך ספק שנגעת בעילוי (הוא ספר שבשלו אתה אפילו מוכן לקבל את הנחיצות של פרס נובל לספרות).
אין קסם בספרו של קטוזי. זו הפלאיות הבלתי ניתנת להשגה -
'תור הברזל', קוטזי, מבהירים בך למה למדת לקרוא.

השיחה בין הקומי לטרגי בקיום האנושי - לשני מחזותיו של אוריפדס.

נשי טרויה ; אוריפידס
הלנה ; אוריפדס
הוצאת שוקן ; תרגום - אהרון שבתאי

נשי טרויה.

נשי טרויה הוא טרגדיה המספרת את סיפורן של נשות העיר שנחרבה. קינה עמוקה של אלו הממתינות על חוף הים לגורלן הצפוי מראש - חלקן ייעשו לשפחות ואחרות לפילגשים. הן יינתנו בידיהן של רוצחי בעליהן ויחוללו.
את הנעתה של הקינה מוסר אוריפידס בידי קבה, מלכת טרויה. בעלה נפל, בניה נרצחו, ובתה קסנדרה, זו אשר ניבאה את חורבן העיר, נאנסה באכזריות בידי איאס במקדש אתנה. קבה מתוודעת לגורלן של נשי טרויה, ביניהן אנדרומכה שנחרץ להיות שפחה לאודיסאוס. (אשר אחראי למותו של אסטיאנקס).
את הטרגדיה פותח מזמור המתאר את הלילה בו סוס העץ התקבל בטרויה והוכנס בחדווה עיוורת למקדשה של אתנה. בליל השמחה והריקודים, פשטו היוונים על העיר וטבחו את גבריה, אנסו את נשיה -
המלחמה ותוצאותיה נמסרות במתח דרמטי - מתוך ההווה, אל העבר ואל העתיד.
משחק החיים של נשי טרויה - נעוץ ונקבע בידי האלים -
האלה אתנה, אשר תמכה ביוונים, כועסת על כי חיללו את מקדשה ונמנעו מלהעניש אל איאס בן אוילאוס שאנס את קסנדרה ואילו פוסיידון התכוון לעזוב את העיר בשביעות רצון. שני האלים הללו שהסתכסכו - משלימים וביחד הם מתכננים את אסון היוונים, בעקבות אסון טרויה.
האלים פורשים, לאחר שקבעו מגבוה, את מסכת האירועים שיתרחשו במישור הנמוך והמקוטע של בני האדם, אשר אינם יודעים, כמובן, את עתידם.
המחזה, הן כמחזה והן כטרגדיה חריג בכך שהוא סטטי. אין בו מפנה.
ה'מקובעות' היא מצבם של הנכבשים, ולאלה - אין חופש תנועה ופעולה. נשי טרויה עומדות באומללותן ברצף המחזה, ורק מות אסטיאנקס יוצר החמרה באבל ובאובדן, בהרס ובחורבן.
המחזה מקיים דיאלוג עם מחזה נוסף של אוריפידס - 'הלנה', שכן נשי טרויה מעמידות משפט להלנה. בעוד נשי טרויה מאשימות את הלנה באסון ורואות בה את מייצגת הארוס הרי שקבה מפריכה את טיעוניהן ומייצגת בכך את רצף ההיגיון הטרגי של המחזה - הלנה, על פי קבה, פעלה מתוך סבילות- זהו הלוגוס המכתיב את הארוס.
שני עיקרים מעמיד אוריפידס במחזה -
קיומיות אנטי מלחמתית מובהקת,
בד בבד
עם התבטלותו של המוסר שבין אדם לחברו. מוסר זה אינו קיים בעולמם של היוונים. בני האדם הנם כלי משחק בידיהם של אלים גחמניים. אלה, אינם רואים בחטא שבין אדם לחברו חטא כלפיהם. מבחינתם, רק חטא שהינו חילול מקדשם שלהם הוא המניע אותם לחרב או לחוס. ומכאן, נראה כי כל חורבנה של טרויה, אסונן של הנשים, מות הלוחמם, אינו אלא היקלעות מקרית לזעמם של האלים. (שבסופה של התרחשות גם מחליטים להכות בצי הייוני, לו הם עצמם סייעו במלחמתו, ולא משום שזה רצח, שחט ואנס, אלא משום שאי-שם, מקדש אחד חולל).
בכתיבת המחזה יוצר אוריפידס אלמנט ספרותי שמעתה ואילך ישמש כותבים לדורותיהם-
הזרה.
מה שקרה וקורה הוא הזרה של מה שהוא בלתי רגיל, תמידי, המתנכר והופך לרגיל.
יכולת ההזרה, אם כך, לפי אוריפידס, נחוצה כדי להתמצא ולמצוא את עצמינו, את רגשותינו כצופים/קוראים.
ההזרה נעשית בדיבור, בהתנסחות דרמתית בה העבר נדחס ונגרס לחורבות - ויוצר מודעות לסיפה של ההכרה בפתח לשינוי.


הלנה

כבר נכתב כי המחזה 'נשי טרויה' משוחח עם המחזה 'הלנה'.
בעוד ש'נשי טרויה' עוסק באסונן של נשות העיר, 'הלנה' עוסק במי שגרמה את האסון, ולמעשה מטהר מאשם את אותה האחת שלכאורה גרמה לאסון: היפה בנשים, בת זאוס.

אפרודיטה מבטיחה לפאריס, נסיך טרויה, את הלנה לאישה, לאחר שזה בחר באפרודיטה כיפה מבין האלות. (משפט פאריס). אלא, שהרה, בתרעומת על כי לא ניצחה, מעניקה לפאריס ענן דמוי הלנה, צלם, בעוד שה'מקור' נשלח למצרים לשהות בחסותו המגוננת של פרוטאוס.
המלך מת, ובנו של פרוטאוס - תאוקלימנוס, מתאהב בהלנה ומבקש אותה. בכך הוא מפר את הבטחת אביו לשומרה למלאוס, בעלה.
מנלאוס עצמו, נסחף בים מספר שנים ולבסוף נפלט אל חופי מצרים. הוא פוגש באשתו האמיתי, מגלה שהקודמת - זו שעבורה יצא לקרב, היא בכלל ענן, והם מפליגים ביחד לעבר סוף אגדי של חיים בעושר ואושר.

באיזו תבונה מלאה יוצר אוריפידס דיאלוג בין שני המחזות. כי בעוד ש'נשי טרויה' הנו טרגדיה, הרי ש'הלנה' הנו קומדיה, (נימוק, בהמשך), שנונה ומפתיעה.
אוריפידס היה מודע והכיר את הגינוי של הלנה כבוגדת ונואפת. הלנה לא נתפסה כאישה רגילה אלא ככלי בידי האלים שרצו להפחית את מספר בני האדם. בד בבד, זוהר דמותה אינו מתמעט ואינו מתעמעם. לכן, ברור כי אוריפידס בחר בגירסה חריגה - על פיה הלנה הייתה אישה נאמנה שלא הלכה לטרויה אלא ישבה וחיכתה בנאמנות לבעלה במצרים, בעוד ש"הלנה" הבוגדת והמושמצת, זו ששהתה עם פריס בטרויה, לא הייתה אלא כפילה - צלם-בבואה-ענן - אידולון, שנוצר בידי האלים.
זאת ועוד, בבוא המועד בו בני הזוג, הלנה ובעלה צריכים לתכנן את מנוסתם ממצרים, הלנה היא זו המוצאת את התחבולה שתביא להצלתם. היא המציעה כי מנלאוס יתחפש לשליח שיבשר על מותו שלו, והיא תתחזה כמקוננת ותתלבש כאבלה, אך תבטיח להינשא לתאוקלימנוס לאחר לוויית בעלה. הם טענו שלפי המנהג היווני, צריכה לוויה זו להיערך בים במרחק ניכר מהחוף. לצורך פולחן זה יבקשו מהמלך ספינה, וכשיהיו בלב ים, ישתלטו אנשי מלאוס על צוותה ויפליגו ליוון.
גם במחזה זה, כמו בכל מחזותיו של אוריפידס ניתן להתענג על התימות המהותיות-
שוב ועוד מקפל אוריפדס את הביקורת כנגד המלחמתיות. אחד המשפטים החזקים ביותר במחזה, שהושם, כמו דווקא בפיו של שליח זוטר, הוא: 'כלומר עמלנו לחינם בגלל ענן?'
ונראה כי אוריפדס מגיע במחזה זה למעין שיא של כתיבה עמוסת משמעויות. משפטים נושאים עומס של מיניות, מוסר והומור. מעבר מבריק בין טראגי לקומי, המתבטא בצחוק שאינו ליצנות אלא במובן העמוק ביותר של המגוחך או האבסורד.
אוריפידס הרשה לעצמו לחרוג מעבר ל-פתרון האל מן המכונה-'דאוס אקס מכינה' - כי ברגע שהלנה נרצחת, היא מחולצת והופכת לאלה - כך יכול היה אוריפידס לאפשר לקומי לשוב ולבצבץ שוב ושוב מבעד למסיכה הטראגית (ולכן העדפתי לכנות את המחזה קומדיה ולא טרגדיה), מפני שהאל מזכיר מיד לבעלה האבל את עובדות החיים - 'מנלאוס, אשה אחרת שא לך...'
המסיכה, האידולון, משמשת את אוריפידס לשם השתחררות קומית מקיבעון טרגי, למען תיקון החיים. כל המשתתפים במחזה - ניצולים, וההינצלות הזו יכולה להתאפשר מתוך הזיהוי ומתוך הענקת ערך אתי למי שהוכר כידיד וכאהוב, ובאחת - לשמש לתושייה.
האלמנט הקומי הוא סגולי בכתיבתו של אוריפידס.

אם מתבוננים בשני המחזות הללו של אוריפידס, הלא שמבחינה ספרותית משוחחת הטרגדיה עם הקומדיה באופן מבריק. ושתיהן כאחת נושאות מסר שעוד ישמש את התנועות הפילוסופיות העתידיות של המאה העשרים. הטרגדיה שבמלחמות האדם והאנושות והאבסורד השופנהאורי- המגלה כי חיי האדם בייצוג, במסיכה, בצל הצלם אינו אלא תכסיס יקומי לשמור ולשמר את הצלתו בעולם וחלק בלתי נפרד מעיוותי ועיועווי הפָּנים והפְּנים - הוא ההומור.

בכל זאת, סר טעם - נולד תחת מיליון צללים ; אנדראה באספילד ; הוצאת זמורה ביתן ; תרגום: שאול לוין

כשקראתי את גב הכריכה של הספר השתאיתי -
'אנדראה באספילד היא עתונאית בריטית שהתאהבה באפגניסטן בשעה שסיקרה את נפילת הטליבאן עבור "ניוז אף דה וורלד", וקבעה בה את ביתה.'
הרהרתי בכך שהמציאות עולה על כל דמיון. והלא קשה לתאר התאהבות באפגניסטן, ואימוץ המדינה הקיצונית הזו כבית ומיהרתי לפתוח את הספר, מתוך הבנה שגם אם הספר אינו מספר את קורותיה של באספילד הוא בוודאי ישיק קווים שיביעו תשובה לתהיות.

הסיפור אודות פוואד בן האחת-עשרה הוא סיפור על ילד נבון היודע להתבונן על המתרחש בד בבד עם חיוּתוֹ וחוויותיו בתוך הקורה. יחד עם אמו, מריה, הוא מגיע לביתם של שלושה אנגלים צבעוניים - ג'ורג'י הנמצאת באפגניסטן מטעמים הומניסטיים ובעלת חזון אודות פיתוח ענף הצמר במדינה ; ג'יימס - העתונאי ; ו-מיי אשת היי-טק. מכאן, נשזרים חייו בתוך המארג יוצא הדופן שבאחת, יבליט כמובן, את הפערים, הדומה והשונה שבין מזרח למערב. הוא מתוודע אל 'סודות' המבוגרים ועדיין פוסע במחוזות הילדוּת- וזו נגזלת וננגסת במדינה שסועה ורוויית דם.

אין ספק כי לכתוב על אפגניסטן הנו לחדור למדינה עלומה. את המידע שיש עליה, אנו סופגים מאמצעי התקשורת, ואיננו יכולים לפתח אהדה אל ארץ פונדמנטליסטית איסלמית עם קיני הטרור שבתוכה. כך שסיפור הנרקם בתוך חבל-ארץ רחוק (תרתי משמע) זה, הוא מראש סיפור אקזוטי, אפוף מסתורין, מסקרן במובן של 'סקופ' עיתונאי. זו המדרגה ממנה מתחיל הספר - והיא מדרגה גבוהה שהספר היה אמור להנות ממנה, (והמכירות שלו בוודאי יצדיקו אותה). אלא שהוא אמור גם להצדיק אותה - וכאן הכשל התימטי שלו.
ספר לא יכול להסתמך על כך שייכתב בתוכו כי הארץ יפהפייה וכי הדמות הראשית, המספרת, היא ילד חכם. זה נחמד, אבל מהר מאוד זה מפסיק לשכנע.
ואז, הספר נקרא - כספר עלילתי - פשטני ופשוטו. כלומר, אם מורידים את התפאורה מן הכתוב, מוצאים ספר רדוּד, על סף הקיטש.

כשספר מעגן עצמו במסויימות של זמן ומקום, ולא רק מעגן את עצמו אלא מנביע את עצמו מתוך אותה מציאות, אזי אסור שיהיה ניתן לנתק את המציאות מתוך הסִפֵּר. אם, ואפילו לרגע, ניתן להתעלם מהממשות הספציפית, משהו נעשה בו לא נכון, משהו לקוי, משהו נכשל. הכותבת נסמכה על מלות תיאור - הנוף מרהיב, הטליבאן אכזריים, אפגניסטן מיוחדת, אלא שמלות תיאור אינן תיאור ולכן הן נתלשות מהר מאוד מתוך הסיפור. או אז - נמצאת העלילה - רגילה, חסרת ייחוד. עצובה - כן, כאובה - בוודאי, אבל הייתה יכולה להתרחש בכל מקום על פני העולם הקשה שלנו. אין כל מיוחדות להתרחשותה דווקא באפגניסטן, ובכך כרתה המחברת את הענף עליו התיישב ספרה.

גם תבונתו של פוואד - לא ניתנת לחיבור אל אותה ממשות. אי אפשר לומר כי הילד הזה ספוג חכמה מתוך ובגלל ההתרחשויות הלאומיות הנצמדות להתרחשויות האישיות שלו, שהרי מסופר שפוואד מקטנותו נושא אופי מרשים. פיקחותו המודגשת היא כיסוי לכך שספר שלם המסופר דרכו, בגוף ראשון, אינו תואם את הראייה, הסיגנון, השפה, של ילד בגילו, יהא זה בר-דעת ככל שיהא. לכתוב ספר מעיניו של ילד זו אומנות המזמנת פח יקוש לאלה שאינם אמונים בה, אנדראה באספילד לא צלחה את ליבת ספרה.

ההרגשה התמידית המקבעת את הטקסט היא שהכותבת רצתה לסקר את אפגניסטן, חשוּב, אין ספק. במיוחד רצתה להדגיש, את אשר היא עצמה כותבת בעמוד התודות - "למרות הקשיים - ויש רבים כאלה - זוהי ארץ מלאת צחוק ואור, חמלה ורוח. ארץ שעוררה השראה ברבים לפני ותעורר השראה ברבים שיבואו אחרי. ארץ שהתאהבתי בה עמוקות." כמה נכון היה אילו כתבה שורות אלה בפתיח של מסמך דוקו עיתונאי, שאני בטוחה כי היה מרהיב. אם רצתה אנדראה לחבר ספר, הייתה צריכה להבין כי הבמה הסיפורית והספרותית היא אחרת. השורות המצוטטות כאן - חוזרות על עצמן לא מעט פעמים, כמעט בפאתטיות מרוב שהן מנסות לשכנע, לאורכו של הספר כולו, מבלי לתת בהן את העומק, את הריבוד, את התובנות הפנימיות.

מאחר והכותבת היא בריטית, מגוחך מעט לראות כי היא כתבה ספר טיסה אמריקאי-הוליוודי. על פי מתכון ידוע: אהבה אפשרית ובלתי אפשרית, אסון ומוות, מעט מתח וסוף טוב. בספרים כאלה, לא צריך סאב-טקסט, לא צריך עוצמה פנימית, נוכחות של מהות. די לרקוח צבעי יסוד, בתוכם הצבע האדום, הלבן והשחור, לתבל ברומנטיות, למתוח מעט חיוך ולהעמיס את החבילה על כתפיו של ילד.
כמה חבל.

הספר נשלח באדיבות המיזם המיוחד - מועדון קריאה - היכנסו להתרשם ולהירשם.

'איך שהאסון ממשיך ומתגלגל...' - סוף שבוע אחד - ברנהארד שלינק ;
הוצאת מחברות לספרות ; תרגום - חנה לבנת


ירג משתחרר מן הכלא בגרמניה לאחר עשרים שנים. אחותו, כריסטיאנה לוקחת אותו לבקתה הנטועה בלב יער ואגם, שחוקה וממורטת, אליה הזמינה את חבריו של ירג - כדי לשמוח בשמחת שחרורו, להקל עליו את הכניסה לחייו המתחדשים.
האנשים מגיעים ואנו מתוודעים הן לסיפורו של ירג והן לסיפורו של כל אחד מהם - דרך ציר זמן מורכב אז-היום.

ברנהארד שלינק בחר שלא לכתוב את אותו סוף השבוע, האחד, דרך מספר יודע כל. אפילו לא דרך מספר חיצוני. כל דמות מקבלת את מישור המבט שלה, כל דמות היא גם המספר - והיא גם לא. כל דמות מספרת את עצמה דרך מספר המתבונן עליה. איזו מחוננוּת.
ונדמה כי החיבורים והנתקים הללו, רק מתוך בחירת המספר - מדברים את הסיפור כולו. השיבוץ הפואטי הנדיר של סִפֵּר ומסופר, (שילוב צורה ותוכן), הופך להיות צירוף מותך, שהרי היותה של הזהות הגרמנית - דור לאחר מלחמת העולם השנייה - הוא היצמדות והיקרעות בתוך החווייה האישית-לאומית - כאשר השאלה הנוקבת - מה מספר ומה מסופר ב-אני- היא שאלה קיומית, לא רק ברמה הפילוסופית אלא גם ברמה ההשרדותית. ומכאן, אין ולא יהיה באמת מספר היודע הכל, ואין ולא יכול להיות מספר חיצוני. אלא - שבה בעת, כל -אני- וקולו - הם גם שלו עצמו וגם חיצוניים לו. הם גם עדות פנימית וגם תיעוד חיצוני.
הקווים המשיקים בין פנים לחוץ - בין האישי לבין החברתי, בין החברתי לבין הלאומי, בין הפרטי והחלקי לבין הכללי, בין המיוחד לבין יוצא הדופן - הם יצירה כמעט בלתי נתפשת של שלינק - נראה כמו היו הטבע, ההגוּת, הספרוּת, המיניוּת, אלוהים (לא הדת) ואמונה - כל אלה מפכִּים את תוך הספר, ממש כמו האגם הנמצא ליד הביקתה. אנלוגיות דקות, כמעט שקופות, היוצרות את החיים כמטפורה, מבלי להפחית כהוא זה מהיותם - חיים, ולא רק חיים - אלא בני אדם, בשר ודם.

סוף שבוע אחד פוסע באיטיות של אישון העין - הוא מתקרב עד שהפרטים נוגעים בטשטוש (אבל לא עד שהם מתערפלים, להיפך - עד שהם מתחדדים), הוא מתרחק עד כל החלקים יוצרים בקיעים של שלמוּת, הוא מתרחב כי חשוך ואפל והוא מצטמצם בקרני אור חודרות, כמעט מסמאות. הוא עדשה - מתקערת לכיעור, מתעגלת לחמלה, הוא עדשה המורכבת על צילום הצֶלֶם - וכמוה מתפרקת, זוויתית, מתיישבת במקומה וממשיכה לרחוש, ללחוש, לומר, לצעוק, לבכות, ללטף, לחבק את הצל, את הצללים, את הצלילים של קשב עמוק למעטפת הלב ולפעימתו, בשקיפוּת אל העצמות, העצמיוּת, והתפוררות של עפר לאפר.

ביושר בלתי מתפשר חושף סוף השבוע את הבאים בו כמו היו מסכות ומסכתות החיים מזון לארוחות הבוקר, הצהריים והערב והעירום מפתיע, מצמרר, עדין, חופשי ואסוּר. בכנוּת דורשת, דרשנית, נפערת תהום תג המחיר על חתימת הדי.אן.איי הצרובה בדטרמיניזם תועה, נוקב ועדיין מחפש את החירות המפוקחת, משוחררת מהתייסרות.

ברנהארד כתב יצירה קאמרית, לירית, בפואטיקה המתעלה על עצם היותה. הלפיתה הבלתי מרפה של מתח- אנושי ומוסרי כאחת, היא כמעט בלתי אפשרית, ובכל זאת שלינק עושה אותה ממשית ונושמת. משיכת הקולמוס שלו מכתירה כתרים לכתיבה משובחת מאין כמותה. היציאה והכניסה מתוך חלל אחד, מתפורר אך מחזיק מעמד, אינן מחוללות רעידת אדמה, ברנהארד אינו כותב סנסציות, אך הן יוצרות רוח וגשם, נטיפי קור, טיפות מים הנלכדות בסערת מבול, מחול המדגיש את -אי- השליטה (תרתי משמע) של האדם במרתפי היותו.

ואחר, ביד אמן, מחבק שלינק את אנשיו, כמו הייתה אהבה בעולם. או חמלה. או מחילה ובקצות החיבוק הוא חופן את הדין, לצדק במהותו היקומית.

הספר נשלח באדיבות המיזם המיוחד - מועדון קריאה - היכנסו להתרשם ולהירשם.

על שלושה ספרים
ועל ארבעה ליקויים.

בין העריכה לבין הוצאת הספר לאור.

פיונולה / שלמה אבני ; הוצאת גוונים.

גב הכריכה הוא אחד ממיקודי העשייה בהפקת ספר.
לא אחת, מייצג גו הספר את אמירתה של ההוצאה לאור, את דרכה, את ייחודה. בד בבד נתון ידוע הוא כי קונה הספר יהפוך כמעט כתנועה אוטומטית, את הספר, כדי לקרוא את קיצור עלילתו, את דבר המבקרים או מביני הדבר ואת התוודעותו אל הסופר - כל אלה משוקפים אליו באחד הטקסטים המוקפדים ביותר בהבאת הספר לאוויר העולם.
"פיונולה מתרחש באירלנד היפה, בכפר קטן דרומית לדבלין. הנופים הם של כרי מרעה במדרונות ירוקים, אבל התושבים כולם עובדים במכרה, אנשים קשי-יום המבלים את ערביהם בבית המרזח.
אחרי מות אשתו לוקח פטריק, אבי התאומים אתלין וקרייג, את פיונולה לאישה. האם החורגת מאלצת את הילדים לעזוב את בית הספר ולצאת לעבודה. כשזוג יהודים בני-הכפר רוצים לעזור, הם נגררים למאבק משפטי ונאלצים לוותר. רק טוב-לבו של אמרגין, בעל חווה אלמן, מצליח לפתוח לתאומים שער לעולם של השכלה ואמנות. התאומים מתבגרים, אבל צללי הילדות הקשה ממשיכים לרדוף את אתלין וקרייג גם בבגרותם...
פיונולה הנה דרמה מרגשת המתחרשת בנופים רחוקים, אבל עוסקת ברגשות הנוגעים לכל בן אנוש.
זהו ספרו הרביעי של שלמה אבני, אחרי 'לו רק היה יהודי,' 'בית בשעריים' ו-'כתם שחור על בד צחור'. "
זהו גו הספר 'פיונולה'.
התמצית הזו, היא הבטחה. כל גב ספר הוא הבטחה.
בעיניי, אין זה אמור להיות כך, גב הספר צריך, לדעתי, ליצור שיקוף, להעניק אמירה לספר, אלא שאיני דון-קישוט. ברור לי לחלוטין כי כריכתו האחורית של כותר, היא כרטיס הקנייה שלו, לכך הוא מכוון ובכך ההוצאה מעוניינת - קחו את הספר, קנו אותו.
ואם ההבטחה מופרת? אז מה.
מתוך הבטחת הכריכה הזו, לקחתי את הספר לידיי.
למן המילה הראשונה ועד לאחרונה הספר הוא מפח רוח. העלילה הולכת לאיבוד בתוך עצמה, הדמויות שבויות בתפיסת 'גיבורים' מלודרמטיים ואנרכוניסטיים עד כדי תמיהה. הדיאלוגים, אם אפשר להעניק להם את ההגדרה הנדיבה הזו, לקוחים מתוך עולם שאינו מוכר לי - לא כי איני מכירה עולמות אחרים, אלא כי זהו עולם שלא קיים - לא היו ואין אנשים שמשוחחים כך, חד ומאוד מאוד לא חלק.
לרגע היה נדמה לי שאני קוראת פראפרזה של ספר, אך לא. הכתוב מתפוצץ מחשיבות פואטית.
צפצופה הראשון של אזעקת השווא מתרחש אצלי כאשר אני מבחינה בשניים הבאים -
חזרה על אותן המילים
מלות תיאור נפוחות מעצמן
מה רע וגרוע הוא, כאשר שני אלה חוברים יחדיו.
כותב, שאינו מבחין בפער הענק שבין מלת תיאור לבין תיאור, צריך לשבת ולהעמיק אל תוך תיהלוך הכתיבה שלו עצמו. כך גם יבין את גוני הגונים של המילים - שקופות ודקות.
בראייתי, זו המדרגה הראשונה של מי אשר רוצה להביא למבטי ספר.
'פיונולה', לא התקרב למדרגת המסד הזו. ההרמוניה והפסטורליה שמככבות בכל משפט שני בספר ממאיסות את הכתוב עוד לפני שהחל לקרות משהו בסיפור. אחר כך יצטרפו הדמויות הפתטיות שהושמו בשיחות נלעגות, ממוטטות את מעט האמינות שהיה אולי ניתן להניח לפתחו של הספר.
כך, התבוננתי ארוכות באותו דף לבן, שכנראה רק העורכים, המפיקים וההוצאה לאור מעיינים בו, הדף הלבן בפתח כל ספר המעגן את זכויות היוצרים, ובו רשומים אנשי מלאכת הוצאת הספר לאור.
חיפשתי את העורך הספרותי של הספר. ממאנת להאמין שאין אחד כזה.
חיפשתי שוב.
הפכתי את הדפים, אולי בדף התודות, אולי במקרה, באורח יוצא דופן בדף האחרון, אולי בכל זאת בגו הספר. מאום.
לא היה עורך ספרותי לספר 'פיונולה'.
כמה חבל.
איזה בזבוז וביזוי הזמן. מה? הכתיבה? הקריאה? גם וגם.
ספר מיותר.


שמש חדשה / שי טובלי ואילון לסטר ; הוצאת הקיבוץ המאוחד

וידוי -
את שי טובלי הכרתי לראשונה דרך תוכניתו של קובי מידן.
הבחור הצעיר, שנראה כל כך צנוע, שליו, אמיתי ורך, שבה את ליבי. שי טובלי התארח בתוכנית חשופה עם צאת ספרו - 'בוקר טוב עולם'.
מאז, אני משתדלת ללכת בעקבותיו. רכשתי וקראתי את כל ספריו שיצאו עד כה, ('זרעים של בריאה חדשה', היה הטוב ביותר, בעיניי), התיידעתי אודות התרחשויות בחייו, אלו שמשכו את כותרות העיתונים ואלו שחוללו סערה טלוויזיונית.
כך, שלא היה בי ספק שאגיע אל ספרו החדש.
אלא שספרו החדש, נכתב בגוו - הוגדר כ-רומן ביכורים. לאמור - פרוזה לשמה. לא ספר עיון, לא ספר הבנות עידן חדש, פרוזה. רומן. כאן לא היו צריכות להיות הנחות - שי טובלי רצה להביא לידי הקורא ספרות.
והוא נכשל. בגדול.
ארבע-מאות ועשרים עמודים שמתאנים להיות סיפור ובעצם פורשים משנה סדורה.
הספר, מעבה דיון עתיק יומין בין הרציונאל, הקוגניציה וההבנה המערבית-מודרנית את האדם, חייו וייעודו אל מול הרוחני-מיסטי - טיבטי. כמובן שאין כאן דיון לשמו, הלא זהו רומן, פרוזה. אז במקום דיון אמיתי ונוקב, ישנם בספר שני אחים. הבכור הוא ייצוג המערב והצעיר ממנו הוא ייצוג תורת הבודהיזם במשנתו הטיבטית, ושניהם פותחים את סיפורם לאחר מות הוריהם בתאונת מטוס.
ועם אהדתי לשי טובלי, אמרתי לעצמי, שגם זאת עדיין בסדר. אז רצה שי טובלי לעטוף ספר ניו-אייג' באיצטלת הספרות. מילא. ולו היה הדיון הזה - לשמו. עמוק, מרובד, נוקב. אבל אפילו הדיון - הוא רק נייר העטיפה להתחבטות העיקרית של הסיפור - מיניות האדם מהי. ונדייק - מה בין הומוסקסואליות, גילוי עריות ואהבה.
ארבע מאות ועשרים עמודים בתואנת שווא.
וגם הספר הזה לוקה בעיקרי התשתית עליהם כתבתי זה מכבר, מלות תיאור נפוחות, חזרות אינסופיות, דמויות היסטריות, מלודרמה הוליוודית קלושה שלא הייתה מעטרת גם לא אופרות סבון, סטריאוטיפיות מודגשת הקוטעת כל אפשרות להעניק לדמויות ולמתרחש אמינות בסיסית וקלישאיות מוכרת ומעייפת עד זרא.
בהתרשמות מספר שכזה היה אפשר ליצור מלכתחילה מצב מופסד, שהלא אם איני אוהבת את הכתוב - הרי זה בגלל ההתנגדויות הפנימיות של האגו שלי. אך לא הפעם. אם רצה שי טובלי לכתוב ספרות, הוא הותיר רק את אנחות הביקורת, זו המבחינה כי אין בספר ולו נגיעה אחת - של רומן, של פרוזה, של ספרותיות.
ההתחכמויות אודות 'חמשת הטיבטים', שהם תרגילי - מדיטציה מיוחדים, ההופכים כאן לאנשים - נזירים המלווים את שני הנערים מרגע מות ההורים ועד לסיום הספר, והמשחק עם שם הספר עצמו - ההופך לשמו של הבן הצעיר ומגיע גם לכדי מיזם אומנותי, הן התחכמויות דלות ועולבות בקורא.
לולא הקשבתי לסופר, לולא קראתי מספריו, הייתי משוכנעת שהעילגות של הספר מכוונת, אלא שאיני בטוחה שהכותב היה רוצה להתהדר בעילגות, בוודאי לא כאשר שם הספר הוא -'שמש חדשה'. השמש הזו האירה חזק את החסרים של הספר ושרפה לאור את לקויותיו.
ההתייהרות שבכינוי הספר 'שמש חדשה' - רומן, מותירה אותו כסרח עודף, ללא שאר-רוח, אף לא הינד ראש שרבי יבש ושדוף. ונראה, כי משב הרוח היה שייך רק לעורך הספר, שהופתעתי עד למאוד להיווכח שאכן היה לו כזה.
אני מודה לו. מי יודע כיצד היה הספר ללא העריכה.


אחותי כלה והגן נעול / גלית דהן קרליבך ; הוצאת זמורה ביתן

הספר 'אחותי כלה והגן נעול' זכה לכל המחמאות והשבחים של הביקורות ולסקירה ענפה ורחבה אודות הסופרת וספרה.
זהו ספר מרשים.
הסיפוריות - צבעונית ומרתקת. שלוש דמויות נשים החיות האחת בתוך האחרת, שוזרות טרילוגיית אירועים מעניינת, מיוחדת ויפה עד להפליא.
קו החיוך הנמשח ונמהל אל ההתרחשויות רק נוסף אל שרטוט מוקפד ומדוייק של פרוזה מרהיבה.
שפתו של הספר היא מופת. עברית של עילא ועילא, צירופים מותכים של ליריות מעתיקת נשימה.
שצף הקורֶה הכל כך מלוכד ומהודק, כמעט דידאקטי, כך גם האנלוגיות, הדימויים, המטאפורות, שזירת הדמויות, תיאורי הרקע, השיחות, חיבורי הזמן, הוא אשר כתבתי - מוקפד, רומן שמרגישים כי לא נתנו לו לזלוג ולו לצל צילה של טעות ספרותית.
דווקא לכן תמוהה בעיניי המטאפורה התחילית של הספר (וכמובן, זו גם מסיימת אותו) - המשחק עם הספרוּת - כמראָה שבין בידיון למציאות.
"כשמדברים על ירושלים, חשוב שיהיה 'ניחוח', רצוי שיהיה 'צלול כיין.' כשמתעסקים בקלישאות יש לנהוג כמו במעבדה, ללבוש כפפות מגן, כי אי אפשר לדעת מה יתפוצץ, או איזה בקבוק ישחרר סוד אפל. בזהירות-בזהירות כדאי לבדוק: האם באמת האוויר כה צלול? באילו חלקים של העיר? ובכלל באיזה סוד של יין בדיוק מדובר?" - זהו המקטע הפותח את גב הספר. ואני לא יכולה שלא לשאול - למה דווקא המטאפורה הגרועה ביותר בספר היא זו שנבחרה לפתוח את גוו.
קצת שבעתי מחכמה עודפת אודות המתח שהספרות יוצרת ומייצרת כספרות. הכתיבה על הכתיבה - יצרה רהב גרפומני לא קטן בתקופה האחרונה.
מילא היה הספר של גלית דהן קרליבך מצומק במצע מבעיו הספרותיים, אבל הוא הלא כל כך מלא בהם - והם, כצמחים ופרחים הרווים בו, לשם מה היה צריך להכניס, בנוסף לרובדי רבדיו, לעומקי ומעמקיו - גם את היתוּלה של הספרות. והתוסף הזה, גרע, בעיניי, מטוּבו, משפע טובו של הספר, דווקא בגלל שניכר כאילו כוון לכך, ולא היא - לכל אחת מן המטפורות (אנלוגיות, דימויים, תיאורים) - ישנה עמידה כשלעצמה, ממצבת וממצקת רישומיות עדינה, מתעלה. לא היה צריך לתעל את כולם כדי לומר-לא לומר משהו על ספרוּת, על סיפורים ועל מילים. מה עוד - זה לא באמת צולח. זו 'המלכודת' של היופי, הוא מנכיח את עצמו, הוא מייצג רק אותו, אי אפשר לכפות אותו ולנסות לצווח ולצוות עליו לשרת רעיון אחר, מהות אחרת.
בגלל ההד התקשורתי הרחב שקיבל הספר, הילכתי מיד אל קריאתו, ואולם לאחר עשרים עמודים בספר העב עצרתי וחזרתי מהר אל אותו דף לבן, ואחריו היפכתי באותה מהירות את הדפים כולם, לאותו הדף בסופו של הספר, דף התודות.
לא טעיתי:
"לגיל הראבן - חברה והמורה הראשונה שלי, שהכירה את הרומן מהפסקה הראשונה ועודדה אותי להמשיך הלאה, גם בנקודות המייאשות ביותר. תודה על ההערות הטובות והמעשיות שלימדו אותי את מלאכת הכתיבה."
כמה לא פשוט, היה בוודאי לנועה מנהיים, העורכת של הספר. להימצא בכפיפה אחת עם גיל הראבן, לא בכדי כותבת גלית דהן קרליבך -
"לנועה מנהיים - עורכת בחסד, שידעה לגשר ולנווט בחכמה ובתושייה..."
ומהו ש-לא טעיתי? כל כך מהר מרגישים את הנגיעה של גיל הראבן בספר.
גיל הראבן הוציאה באחרונה את ספרה - 'לב מתעורר' (שאותו ערכה צרויה שלו...), וההרגשה העמוקה היא, שאיכשהו נוצר 'פס ייצור'. נכון, ספרה של גיל הראבן, ספרה של גלית דהן אורבך, ספריה של צרויה שלו, בימים אלה - 'חיי אהבה' זוכה להוצאה מחודשת, הם ספרים טובים, אחרים ואין האחד כמו האחר, אלא - שהם כן. הם משיקים זה לזה - בנקודות שלכאורה נראות מקוטעות אך יוצרות מרצף אחד, כמעט אחיד של פרוזה.
וכאן, נקטעת המיוחדות או הייחודיות של 'אחותי כלה והגן נעול' - זהו עוד ספר. עוד ספר משובח, ספר טוב, ספרות טובה. עוד ספר.

ילדה של הבטחה - לספרה של חנה טואג - לאורה
הוצאת מודן ; עריכה - דורית רוגובוי

לפתח דבריי הייתי רוצה להתהלך מעט עם המילה - 'קטן'.
בסלנג אנחנו יודעים את השימוש את המילה -'בקטנה' - מילה שנאמרת עם חיוך קטן. היא חביבה עליי המילה הזו כי יש בה צניעות ואיטיות, אלה חומרים משובחים.
לא מעט פעמים אני רואה סרט, ולאחר מספר התרחשויות אני מתרווחת, פוערת עיניים ולוחשת לעצמי - 'הנה, סרט קטן.' כוונתי היא שהסרט חף מהתיימרות. זהו סרט שיש בו פשטות הצילום והצֶלֶם ושתצרף העלילה, ההתרחשות, הדמויות, הרקע - יוצרים התמזגות מורכבת, חכמה, כזו הנותרת מהדהדת באישוני העיניים.
'קטן' לא כי אין בו גדוּלה, לא כי חסרה בו עוצמה - אלא כי ידע למהול תרכובת ברמת דיוק כימית - כדי לזקק את עצמו - ולהותיר את הסרט לשוחח עם הצופה.

הספר 'לאורה' של חנה טואג הוא ספר קטן, בדיוק במשמעות הזו - זיקוק מגינונים מאומצים של 'עוד', של 'יותר'. כמה מפעים לפגוש סיפור שדוּקק כדי לצייר תמונה פויינטליסטית מוקפדת בפרספקטיבה של עומק.

לאורה, נערה בת ארבע-עשרה, חיה עם משפחתה בלוב ערב מלחמת העולם השנייה.
לאורה היא המספרת. כל אשר התנסה בכתיבה מתוך נקודת מבטו של ילד/ה-נער/ה הנטועים בהווי מסויים יודע כמה קשה היא הכתיבה הצריכה בד בבד לרקום את הספר ולהיוותר אמינה, מהודקת לאמינות לכל אורכו. פח יקוש הוא מספר ילד/ה, מעט הסופרים שצלחו בכך.
ההקפדה של טאוג לתת ללאורה לחיות, לחוות, לשרוד, לספר - היא נדירה. לא רק זאת שהנערה המיוחדת הזו נותרת עם קולה, אלא שכוליותה נוכחת בסיפור, בהתרחשויותיו. והוטלה על כתפיה משימה שאינה פשוטה- כי היא המניעה את הסִפֵּר, איתה אנחנו הקוראים פוסעים בינות חלקי חייה - אמה, אביה, אחיה וסבה. קרובי משפחה - קרובים ורחוקים, שכנים, חברים. כך התיכה טאוג את דמותה של לאורה - להוות את דמות ליבת הספר, ובאחת - להיטמע ברקעו, וזו כבר מלאכת מחשבת. (ואחד המאפיינים של ספר 'קטן').
ובכן, לאורה הרה. היא מסרבת לספר למשפחתה מיהו אבי עוברה ובכך היא מיד נתונה לסד הבושה, שהרי איך יעלה על הדעת כי נערה יהודיה תהרה מבלי להביאה בברית הנישואין כדת וכדין ובכבוד המשפחה. לאורה סופגת את המרירות הדאוגה של אמא באופן שצובט את העור, תרתי משמע. לאורה סופגת את מותו של אביה, את תבונתו של סבה, את התנהלותם של אחיה, לאורה סופגת - זהו אשר הופך אותה למספרת מחוננת - היא קטנה, לא בגילה ובהבנתה אלא שעוצמת ההכלה שלה בלתי מושגת - רק מהעוצמה הזו, מתוכה ובתוכה - יכולות שאר הדמויות, המרחבים, המרווחים, היקום, רגעי היומיום - להיפרש בתוך סיפור מכמיר ומפעים לב.

לאורכם של תשעה חודשים אנחנו מתוודעים למרקם מרתק של שורשיות המשפחה בלוב - שורשיות מועדת לפורעניות. שורשיות נתלשת ונעקרת בכל צרה, שיברון, אסון - מחדש. ובסוד יופיו של ספר 'קטן' - ישנה עשיית הניקיון. וטאוג אמיצה במלאכה - הדרמטיות של הרעוֹת - מתקפלת פנימה - דקה, כמו ביקשה להסתיר את מחוות הריגושים. במעבדה הרגישה של טאוג - מיטהר הרגש, לא הריגוש.

דמות שהיא סופגת, מתמוססת בקורה, מזוככת - היא דמות פועמת היוצרת עקבוֹת. ספר 'קטן' הוא ספר היודע לשרטט במדוייק את העקבות וליצור תנועה איטית של זוּם-אין על הנוכחות-הנעדרת, על האמירה הנאלמת, על האור המוצלל - וזו התימה הפנימית העדינה והמרהיבה של הספר.

לאורה היא ילדה של צבעים. הצבעים מדברים איתה, היא מקשיבה להם, היא נותנת בהם אותיות, היא מתערסלת לתוכם בתמימות עמוקה, לופתת. וזו אחת התובנות הגורמות להשתאות בספרה של טאוג - שכן לאורה אינה מתקיימת בעולם ובעולמה בתוך נפיחות של מודעות עצמית, אבל היא מאור המשפחה. וכטבעם של מאורות - היא נעטפת עם רוחות היקום ונטבעת בגוני הגונים של הצבעים - בקרני אור שאיש אינו רואה מלבדה.
ואז,
הרהרתי, שלאורה נולדה מן הקשת. מאותה הבטחה אלוהית להמשך הקיום האנושי. מאותה נגיעה נדהמת של חומרי יסוד בדם הצֶלֶם ובדממה המיוסרת של הקודש והחול. לרקום ללאורה עור וגידים, בדיוק כאותם חוטים שהיא מערה שתי וערב אל הנוּל שלה, הווה אומר שאנחנו יכולים לחפון ולו פירור מנשימת האלוהות ביקומינו.

כך כותבים ספר 'קטן' - נותנים לו לומר את עצמיותו, מרכיבים את עצמותיו, לוטפים את צלוֹ ומעניקים לתוכו שפע של בהירות ואהבת האדם. או אז אנחנו יכולים להלך בעקבותיו כדי לגלות סימני שאלה, כדי להעלות תהיות, ערעורים, כדי לפתח, לגדל ולהצמיח - חמלה.
כך כותבים ספר טוב.
'לאורה', ספרה של חנה טאוג הוא ספר 'קטן' עם גדולתו של ספר טוב.

שגיאות גדולות

בין 'סיפור קטן ומלוכלך' רוני גלבפיש ; עורכת הספר - נעה מנהיים ; הוצאת זמורה ביתן
לבין 'שגיאות קטנות' של בנג'מין בלאק ; תרגום - סמדר מילוא ; הוצאת עם עובד

רוני גלבפיש כתבה ספר אודות איתן האיש היפה, המסתיר בעברו סוד שהוא סיפורו שלכאורה קטן ולכאורה רק מלוכלך. למעשה, כמובן, הסיפור אינו קטן ואינו פשוט. חליצת הפקק המשחררת את שדי העבר מתרחשת כאשר איתן יוצא לריצתו הקבועה בפארק - סוטה, תרתי משמע, ממסלולו ומוצא את מורן, נערה שנאנסה. מכאן מתחיל הילוך חייו להשתבש - לכל מישוריו - בעבודה, בביתו עם עם אשתו נעמי, עם חברו הטוב רון, עד החשיפה של אותו הסוד המשבש את יציבות אורחותיו. עקב בצד אגודל נחשף איתן בתוכו אל פעירת הזיכרון ומתחקה אחר עקבותיו כדי להביא לתוכו תשובה אחת, מוחלטת. זו אינה מגיעה. וכך, עם סיומו של הספר - חוזר איתן בשאלה לביתו, הוא ינסה לשוב אל תוך חייו - חסר, לאחר ליקוי המאורות הגדול.

בנג'מין בלאק כתב ספר אודות קוורק, רופא פתולוג בבית חולים בדבלין, המתוודע אל שיבוש סדרי עולם החיים והמתים. בעברו של קוורק סיפור מגיח ונוגח והוא מהדהד בו ואותו מבעד לשיכרון ולפיקחון. חליצת הפקק המשחררת את העבר לתוך ההווה מתרחשת כאשר קוורק מגיע למשרדו שבחדר ניתוח המתים ומבחין שם בגיסו מל המחביא בפניו את אשר יתברר כתעודת פטירה של כריסטין פולס. אלא שתעודת הפטירה המזוייפת עתידה לחשוף שחיתות הבוצעת את המוסר, מערערת ומטלטלת את השאלות היקומיות אודות טוב ורע. עם סיומו של הספר חוזר קוורק בתשובה לביתו, למפקח המשטרה - חסר, לא מוחלט, בעל קלקול ותיקון כאחת.

שני הספרים שונים האחד מן האחר, ברור שכך.
אלא שהנגיעות הפנימיות של הסיפורים משיקים זה בזה -
כיצד מתבנת העבר את חיי ההווה, מה הם הדפוסים שהאדם מוכתב בידיהם - מתי הוא מנסה לשבר ולנפץ אותם - ואם כך, מתי הוא צולח ומתי נכשל.
מהו טוב ומהו רע, וכיצד לא באמת ניתן למתוח את קו המיגדר בשם הצדק, ומה בין הצדק לבין המוסר.
מה הם ערכי המשפחה - כפי שפונקו על ידי המסורת, הדם הסמיך ממים.
מה הן הגדרות המתחם החברתי המביא לידי התנשאות ויוהרה, ומתנגש עם החמלה והאנושיות.
והמחילה, הסליחה והחסד - מה משמעותם בתוך מארגי חיים ומשרעת התרחשויות רגעי היום-יום.

לו הייתי חוקרת ספרות או מתמחה בספרות השוואתית, בוודאי הייתי יכולה להרחיב את השפעתה של התרבות, ההיסטוריה, המבנה הפוליטי והחברתי כפי שהוא משתקף בדומה ובשונה בין שני הספרים.
אבל, אני לא.

כאן, רציתי רק להביע את הפער בין ספרות טובה לבין ספרות פחות, פחות טובה.

'סיפור קטן ומלוכלך', הוא ספרות פחות טובה.
עצם הסיפור - צפוי עד כדי עייפה. מרגע שמוצא איתן את מורן, כל כך ברור מה יהיה אותו 'סוד' שיילך וייחשף - אין הפתעה ואין השתאות. ולא שספר צריך לעגן עצמו לתוך הפתעה. אלא שסיפור המכוון לחשיפת עבר מראש, מצהיר על חידה, על מסתורין שיתגלה, לא יכול להרשות לעצמו להיות כל כך מובן מאליו.
דמותו של איתן, ודווקא ככותב בגוף ראשון, מספר, אינה אמינה. לא יכול להיות שאיש ישראלי, שלאורכו של כל הספר, אינו מבין משפטי חכמה הנאמרים לו, למשל, מנעמי, יחשוב, ידבר ויכתוב בדימויים, במטאפורות ובאנלוגיות של סופר. מידי פעם נשאל איתן על ידי המדברים עמו, אם הוא מבין, אם אין לו משהו לומר על, אם אין לו משהו חכם לומר על, והוא משיב שלא. הוא נאנח שלא. הוא אומר כי אינו מבין. מידי פעם - הוא וסובביו מתלוננים על השטחיות של פניו - אלה הגלויות היפות כדי פוסטר ואלה הנסתרות השטוחות כמוהו, וזהו המספר היכול לכתוב - 'לשוני רכה ופועמת' ? זהו המספר הניחן ביכולת תיאורית -'ידעתי שהיישוב השתנה, ראיתי את השינויים בכל ביקור אבל עכשיו גיליתי שגם שוליו נמחקו, שכמו הווקמן ההוא שאיננו, כמו הנער ההוא שאינני, גם זכר השבילים נמחה על ידי בנאים ומעצבים, ואני נהדפתי אל תוך היישוב ואל המדרכות הקשות, מתוסכל, אפילו לגרגרי החול יכלה תנופת הפיתוח' ? וכך הייתי יכולה להמשיך ולצטט לאורכו ולרוחבו של הספר.
מה שמיד מעביר אותי ללקות נוספת, ואולי לא נוספת, אולי מכורח כך - הדימויים, האנלוגיות המטפורות - כל כך גלויות. החיבורים הפנימיים המוצפנים בסיפור ועושים לתוכו נגיהות מפליאות, הצירים המרכיבים במלאכת צירוף והתכה את שילדיות הדמויות, הזמן, ההתרחשויות, הרבדים המתעבים ומידקקים, החשופים עד שקיפות והמעוגלים עד מיסוך - כל אלה אינם ואינם ב'סיפור קטן ומלוכלך'.
מעברי משלבי הלשון בספר מעוררים שאט-נפש. ממשלב לשוני יומיומי עמוס עגה למשלב כמעט פואטי- 'חציתי את כיכר פיקדילי ותעיתי אל גרין פארק המשמים, שבאותו שבוע היה מנוקד באנגלים עירומים למחצה, נרגשים לנוכח הביקור הנדיר של קרני השמש. כשהגעתי הם היו כבר אדומים, אדום מגונה כמו של איברים פנימיים, לב או כבד או שפתיים פנימיות של כּוּס'. ועוד תיאורי סקס, ועוד תיאור סקס. ואז, עוד תיאורי סקס.
(ובבקשה לא להסביר לי עכשיו עד כמה הסקס והאסוציאציות מקושרים לנושא, ובכלל רחמיי למי שעדיין מאמין כי אונס עניינו סקס. ואולי זהו החטא החמור מכל, השגיאה הגדולה באמת של גלבפיש)
מיעוט הדמויות, נעות במילימטרים ספורים בתוך עצמן, לא מעניינות, לא מתרחבות, לא מדברות למרות אינסוף שיחותיהן.
אזי כן, 'אי אפשר להניח את הספר מהיד', קראתי תשבוחות נלהבות. ועדיין איני מבינה כיצד ספר שלא ניתן להניח ממנו הוא עדות לאיכותו. להיפך - כל כך הייתי רוצה שיהיה אפשר להניח את הספר, ולו לרגע. להיעצר כי משהו היה מעתיק נשימה. לבחון את המרצף היפה שנוצר בין עמוד חמש, נניח, לבין עמוד מאתיים, להתפעם מתובנה מהודקת שמנקרת ומנקבת את התובנה הקודמת, שסותרת ומסטירה להבנות אחרות. 'אי אפשר להניח את הספר מהיד', ובו ברגע שהסתיימה קריאתו הוא נעלם.
כך יוצא ששם הספר האמור ליצור מתח ומשחק עם תוכנו, מעיד על כתיבתו - סיפור קטן. ספר קטן.

בנג'מין בלאק יוצר את קוורק כהֶלֶך ביבים. אלפי גון הופכים להיות בני לווייה אמיתיים למעשה הניתוח המדוייק ההופך לפוסט-מורטם שעורך קוורק, לא רק לאנשי המתים, אלא גם לזכרונותיו הקבורים. שתי קומות מתחת לפני הקרקע נמצאים חדרי הפתולוגיה - כירידה מרהיבה אל השאוֹל המאופק של קוורק, אל הגיהינום המתוח שבין הילוּדים לבין הגוויות. קוורק מהדק אל אדי הוויסקי את האדיקות הדתית, העיוורת, בפיקחון מר, צורב, עייף ומרוסק. תגיות המוות שנועדו ליצירת סדר מדקדקות את הכאוטיות של שארי-הבשר, שאריותיהם ושייריהן.
הניצוח של בלאק על המקצב הפנימי של הספר מעוררת תימהון לנוכח סגולת הכתיבה. מי אשר הקשיב לרקוויאם של מוצרט, יכול להיווכח כיצד תו אחר תו נפרש הסיפור - פצע ומכה וחבורה טרייה בתוך עיצבוֹן המתחבר לתוגה חובקת כל.
ואותם זיכרונות קבורים, מעקצצים את העור באימה שבלאק מותיר אותה מדודה. לא משתלחת, אבל פורעת לאט והיטב את הסיוטים של אלה אשר לא נתברכו בתמותה אלא טעיותיהם ממשיכות להחריד כאדוות חסרות רגיעה את הנשימה החנוקה.
ואין מוצא. בלאק מנכיח את קוורק אל מול השגיאות, ואין שגיאות קטנות, אינו מוחל, אינו סולח, אינו מכפר. רשת צפופה של משכנות עוני מקבצי אהבה בהיכלי מי ששמו עצמם אדוני הבריאה וההרס.
זרועותיו של החוק, (ושל מי החוק, בכלל) נשלחות מדבלין לבוסטון, מנסות ליצור היקף משורטט של עוול, שהוא ממילא אל-מקום. זרועותיהם של פורעי החוק מנסות להיות נטויות כלפי חסד האי-מהות מקיפים עורלת לב שהיא אל-זמן. וכך, לוכד בלאק את הרגעיות הנצחית במערומיה - ואלה, יפים וכעורים, אכזריים וחכמים, אנושיים. אנושיים.

בנג'מין בלאק ידע ליצור את החומר הבסיסי, המהותי, ש'סיפור קטן ומלוכלך' חסר אותו. אצל בלאק האפילה מתמצקת והופכת להיות, כפי שכתבתי, אינספור גון - בצבע אחד, אינסוף מסווה - בדמות אחת. קויי רישום בציור אחד. כדי כך נמסכת זו עד כי ניתן לגעת בה - הצֵל, הצללים, הזוהמה, מתקערים לכדי ממשוּת, מתכדרים למעטפת הלב. אין כעס - הכעס, כך למדתי, הרבה פחות מעניין מההילה שנוטים ליחס לו, אין צדקנות מרודדת, זו שכל כך מאפיינת את דמויות 'סיפור קטן ומלוכלך', אך ישנו זעם חודרני, מלפית. וישנו ייאוש. ובמקום אגן ירכיים העולה ויורד כל כך הרבה פעמים בספרה של גלבפיש, ישנו אצל בלאק אגן רחצה ההולך ומתמלא בשלוליות הפרשות המשקפות את חריצי וסדקי חורקנוּת נפש האדם.

את הספר 'שגיאות קטנות' אי אפשר להניח מהיד. אי אפשר - אבל חייבים. 'מגי נראתה כמו המכשפה בסיפור אגדה, שחוחת גו וכמושה, בעלת חוטם מעוקל וקן סבוך של שיער בצבע הפלדה; אפילו צחוק מקרקר היה לה, בפעמים הנדירות שצחקה'. ואז אתה רוצה לעצור. לגעת באותו שיער, להעביר קצות אצבע על החוטם המעוקל, להתהדהד בצחוק המקרקר, למשוח קווים בין מכשפות של סיפורים שכבר הכרת לבין מגי.
'קוורק נמנה עם המעטים שהשופט הרשה להם להיכנס לחדר הזה. עוד בהיותו נער פראי למחצה אחרי השנים שעשה בקריקליאה ניתנה לו גישה חופשית למאורתו של השופט, ולא שעת אחר צהריים חורפית אחת, לפני שהוא ומל יצאו ללמוד בפנימיית סנט אידן, רבץ לו פה, על אותו כיסא עצמו, ליד אש של פחמי אבן מעורמים שהיתה דומה בדיוק לזו, ועשה את שיעורי הבית בחשבון ובלטינית בעוד השופט, שאז עדיין היה פרקליט, יושב אל שולחנו וכותב סיכום משפטי'. ואתה רוצה להתיישב באותו החדר, באותה הכורסא, ולדעת, מה לעזאזל התרחש שם בקריקליאה, ואיך קוורק ומל היו קרובים, או רחוקים, ולמה לשופט אין שם. ורק בסוף הספר אתה יודע למה החדר המרשים הזה, 'הדרגש הישן המחופה עור, שולחן הכתיבה העתיק...' הוא מאורה.
את הספר 'שגיאות קטנות' אי אפשר להניח מהיד, כי גם לאחר סיום קריאתו, אתה חייב להתחיל לקראו שוב. הוא לא יכול להתיישב במדף הספרים, כלאחר יד, והלא כך הוא עם ספרות איכותית וספרו של וויליאם בלאק הוא ספרות טובה.משובחת.

אכן, רומן למתחילים - לספרה של לילך סיגן - רומן למתחילים ;
הוצאת ידיעות ספרים/פרוזה ; עריכה - לילך פלדמן

הרשומה הזו נכתבת בנקודת השלמה אישית. היא עברה את כל חמשת צעדי האבל הידועים, על פי המודל של קובלר-רוס, כהלכה -
שלב ההכחשה - לא, זה לא יכול להיות כל כך גרוע
שלב הכעס - למה ישנם כותבים המתעקשים דווקא לכתוב (כל כך גרוע)
שלב המיקוח - אני אהיה מוכנה לכתוב ביקורת מהללת ומשבחת אם רק דבר אחד בספר יהיה טוב
שלב הדיכאון - אין בשביל מה לקרוא, חבל על הטירחה
ומכאן - שלב ההשלמה - זה הספר, על זה צריך לכתוב.

ה-זה, זה זה -
"חייה של קלודיה, אישה בסוף שנות השלושים שלה, ...כמהה לילד, עם נישואים כבויים, לאחר שהתפטרה מעבודתה, מגיעים לידי מפגש מקרי עם סוכן ספרותי אמריקאי. בעקבותיו היא נוסעת לניו-יורק שם היא ממשיכה להתבונן ולהתמודד עם חייה" ~ בערך מה שכתוב בכריכה האחורית.

לכאורה, סותם הספר 'רומן למתחילים' מראש את הפיות שעלולים להלעיז בו. הדמות המרכזית היא - אובססיבית, מודעת - ומנתחת עד מוות, כדבריה שלה, כל רגע - לכל השתמעויותיו, מכל צדדיו, לכל השלכותיו, עם כל שאלותיו ותשובותיו. רק לכאורה.
כי הלא אם הדמות יודעת כל כך במדוייק את כל הסיפור לכל השלכותיו, אז מה הסיפור? לָמה הוא מעניין?
לא מעט חוקרי ספרות כתבו ובתרו את האבחנה הדקה שבין ספור לבין עלילה, ואולי ליתר את הדיוק - בין העלילה לבין הסִפֵּר. הספר 'רומן למתחילים' אינו מכיר ואינו יודע את האבחנה, וכך הוא יוצא נפסד מכאן ומכאן, שכן - העלילה היא ממילא הנרטיב. (ואם נרטיב הוא עלילה, הוא מימלא אינו נרטיב).
והוא אשר כתבתי - זהו ספר סותם. כאשר הדמות הראשית מתמלאה באזמלי מנתחים ישנו סיכוי מצויין כי הניתוח יצליח והחולה ימות. סיגן, כמעט מלכתחילה, מגוללת עלילה כשהיא חותמת את הגולל עליה. החפירה והנבירה בקרבי ובמעי כל רגש, מחשבה, הרהור, תעיה, דקה, התרחשות, חווייה - יוצרת עלילה מוצפת בשטחיותה, דווקא בגלל שהיא נדמית לאיזשהו פיר עומק. בהצפה - אין שליטה, גם הסאב-טקסט, גם הרבדים הפנימיים - כולם בחוץ, מתגלגלים על פני הצפוי. כלומר, אלא אם כן אתה סופר מעולה, היודע ליצור דמות בוחנת, אבל בד בבד הגילויים שלה חושפים שכבות אשר מסתירות את קווי המרצף של ה-על סיפור, אותם יגלה הקורא, אזי - הספר שלך יהיה אולי קריא, ואפילו מעניין, אבל הוא לבטח לא יהיה ספר טוב.

ועוד - כאשר כך מתאפיינת הדמות - אזי לא יכולות להיווצר 'הפתעות' בסיפור. ולא, לא שספר אמור להפתיע, בוודאי שלא, אבל אם כל מה שקורה, אם כל מה שמתרחש כל כך צפוי - כי הדמות כל כך ברורה, אזי העלילה, וזו הלא אמורה להיות הספר עצמו, אינה יכולה להגיע לשום-מקום. היא לא יכולה להניע שום-דבר ומכך היא גם לא יכולה להיות סיפור. כך נוצרת עלילה שטוחה.

מהנקודה התחילית הזו מעמיסה סיגן על שלוש-מאות חמישים ותשעה עמודים את כל הנושאים התימטיים שרק יכולים להיות קיימים - והופכת את ספרה לנלעג -
מצבה של מדינת ישראל מבחינה פוליטית, ומבחינה אקלימית. השואה, הגלות, הירידה מן הארץ, חזרה אל הארץ, שכול - ולא רק שכול אלא שכול כפול (ומזווית מסויימת אף משולש), עקרוּת ואי-מהות ואימוץ, אמת ודמיון, ואם אמת - אזי אמת של רשוּמוֹן - מתי ואיך לכל אחד האמת שלו, חופש וחופש הבחירה, פחדים ובעתים - והכתבתם את הבנת החיים וחוויותיהם ; אהבה - בין אהבה בוטחת ויציבה, זוגיות של נעלי בית, לבין אהבה סוערת, שוצפת, ללא הקבע והסֶמֶך; וגם גלגול היסטורי כקללה מוטבעת.
כאילו לא יהיו עוד ספרים, כאילו בכלל אין ספרים בעולם - כל התימות הללו נכנסות לספר אחד.
ואם לא די בכך - הרי שבכל אלה נוסף -
מהי כתיבה, מהי התחלה של כתיבה, מהו סיפור, מהו רומן, מה הן דמויות, על מה כותבים, איך כותבים, איך מרגישים, למה נתקעים בכתיבה ואיך ממשיכים. כן, עוד ספר על כתיבה. עוד גרפומניה על מילים. יש לנו כבר אוסף מכובד של ספרים ישראליים בחצי השנה האחרונה. ומילא הייתה התמקדות ב-מהי כתיבה, אלא שסיגן מיד משליכה את הכתיבה למדיה הקולנועית, וכך אפילו אינה מחדדת את הנושא של הכתיבה אלא מעבירה אותו לז'אנרים של סרטים. וזהו אינו חלק מרעיון נשגב על פיו כתיבה היא סרט, אלא פשוט חוסר ידיעת מעשה הכתיבה.

הבנאליות של הכתיבה יוצרת מצב בו מקטעים לא קצרים בספר נראים כמו רומן למשרתות. ושוב, לא ניתן להתנחם בכך שזו כוונה נסתרת ועילאית של הכתוב - במן משחק חכם על שמו - רומן למתחילים, אלא פשוט כתיבה לא בהירה, לא נוכחת, לא יודעת את עצמה.

בשיחתה האחרונה של קלודיה עם אחיה תומר, שמבינים מה קורה איתו לאחר השיחה השלישית של שניהם, מה שקורה בערך בעשרים העמודים הראשונים של הספר, מספרת קלודיה בצהלה גדולה כי היא סיימה לכתוב ספר שלם, רומן. לרגע היה נדמה לי כי זו הקריאה שיצאה מן המחברת. אין תמה, יש בספר משום ניצולו המטופש- שכן הוא משלב סיפורים קצרים שקלודיה כותבת, התחלות של סיפורים ולאחריהן סיפורים. מילא כשהסיפורים נוגעים למעטפת הסיפור, אבל בתחילתו של הספר ישנם גם כאלה שלא נצמדים אלא אמורים להיות מחוברים באיזה מערך על. כל כך קל לתלות את הלקות בתחכום של רעיונות מוצפנים, במשיכת אנלוגיות חבויות, ולא היא. ואם היה כאן ניסיון לפרוס ולפרוש את תהליך הכתיבה, מתקיעותו עד לרגע הצלחתו, הרי שהניסיון כשל - גם מפני שהוא צפוי וגם מפני שאין בו את העומק המתמצק ומתעבה של הכתיבה כישוּת.

כמה אומללה הייתה בחירת שמו של הספר - 'רומן למתחילים'.
מיד התבוננתי בכמיהה בספרה המופתי של עדנה מזי"א - 'רומן משפחתי'. אלא שלא ניתן לדבר על שני הספרים בנשימה אחת, זה מעליב את ספרה של מזי"א. היה ראוי לה, לסיגן, שתתבונן איך כותבים רומן (גם על רומן), בכתיבה איכותית.

ולבסוף,
בכל ספר, על אחת כמה וכמה בספר יומרני, אסור שתיפולנה טעויות עריכה. אסור.
אחת הגסות שבהן היא חוסר התאמה בתוכן פשטני. קלודיה מקבלת מידי הסוכן הספרותי כרטיס ביקור כשהיא מדגישה בפני עצמה ולנו שהיא מניחה אותו בכיס האחורי של מכנסיה ובכוונה תחילה שלא בתיק. היא לא יכולה לשלוף אחר-כך, עמודים ספורים לאחר מכן, את כרטיס הביקור מן התיק, הלא הוא היה בכיס מכנסיה בהדגשה יתרה מלכתחילה.

כשנמצאים בשלב חמש של תהליך האבל, שלב ההשלמה, ניתן גם להתבונן לאחור, זה מותר.
התמשכות של ספרות מקור גרועה הופכת להיות עצב גדול - 'סיפור קטן ומלוכלך' ; 'חיי מדף' ; 'נשיקה של טבחית' ; 'ביקור אחרון במוסקבה' ; 'הכל בסדר' ; 'הנערה במרפסת ממול' ; 'שמש חדשה' ; ועוד ועוד, והעצב הזה, לאחר העלבון על ביזוי ובזיזת המילים, מייבש עד אבק את שאר הרוח.

לא כל עיתונאי, ואפילו יהא עורך, ואפילו יהא עורך בכיר ומנהל מוסף הוא פובליציסט. עם כל הרושם הנהדר שזה משרה על הכריכה הצידית. ולא כל פובליציסט הוא סופר. ואפילו טוב שכך. נכון הוא, שאחד היתרונות בתקופתנו, ואני בהחלט רואה זאת כיתרון, הוא התמוססות הגבולות המגדריים של הז'אנרים הכתובים, ועם זאת, עדיין לא התפוררה מהותה של תבונה - שאחד מחלקיה הוא כי אדם אמור לדעת, לא רק מה הוא יכול, אלא ואולי בעיקר - מה הוא אינו יכול ונכון לו. סיגן לא הייתה יכולה לכתיבת רומן, וכל ההצטעצעות הלשונית סגנונית שבהחלט עלולה להטעות כאילו מדובר בכתיבה יפה, לא יכולה לכסות על חוסר מהות ספרותית וסיפורית אמיתית, עד עצב גדול.