“בעקבות יציאתו לחופשי מהכלא לאחר חנינה של ירג, טרוריסט/רוצח של קבוצת באדר מיננהוף. אחותו המסורה מארגנת לכבודו מפגש בביתה שבכפר עם חבריו שאיתם היה קשור בפעילות המהפכה כשניסו לארגן פעולות טרור ולפעול על פי רעיונות השמאל הקיצוני בגרמניה. כיום חבריו התמתנו והם בעלי מקצוע .
הסופר שלינק, מתאר את דמותם של כל אחד מהמשתתפים בסוף השבוע הזה, המתח ששורר ביניהם ואת התהליך שעברו בגלל מספר אירועים שקרו בשלושת הימים האלה בכפר. כל המשתתפים רצו לדעת מה עבר עליו במשך 25 שנה בכלא, איך זה השפיע עליו ומה תוכניותיו לעתיד. הסופר מתאר מה עבר ומה השתנה גם על חבריו ועל היחסים ביניהם כיום והאם היום היו ממשיכים בפעילות הזו כמו כמה מחבריו דוחפים אותו להמשיך. חייו של ירג נעצרו בכלא ואילו חבריו המשיכו בחייהם ,רכשו מקצוע ופנו עורף לעבר.
כריסטינה אחותו של ירג מתוארת בספר כשהיא מלווה ותומכת בו מילדותו וממשיכה לתמוך בו גם לאחר השחרור מהכלא למרות שהיחסים בינים מורכבים .
היה מאד מעניין להבין את הדמויות והמניעים שלהם והקשר עם ירג אז והיום. האמת לקרוא על גרמנים כשהנאציזם ברקע והתמיכה בטרור היה לי קצת קשה לקבל . הסופר נותן הרגשה לקורא שהוא לא שופט את ירג אך יש לו מין גישה סלחנית אליו ואמפטית . למרות זאת אני חייבת לציין שהספר שונה מרתק זורם ומענין.”

“ספר מורכב מאד. הבסיס הוא הזדקנות המחאה הגרמנית האלימה. מין שאלה "איפה הם היום האנשים ההם?" התירוץ הוא שחרורו ממאסר של אחד הרוצחים של כנופיית באדר מיינהוף.
ואז מתחיל החיטוט בפצע. המהפכנים האלימים והמסוכנים של אתמול הפכו לבורגנים השמנים והמוגבלים של היום. הנוחות וחוסר המעש מצדיקים את חוסר העשייה ואת ההתנגדות לעורר שוב את המחאה האלימה.
מהפכני האתמול משתמשים בכל כלי הבורגנות הזעירה כדי לשמר את המצב שבו הם נלחמים - צווי בית משפט, פסקי דין, התנתקות מרצון מחשמל ומים זורמים.
זהו ספור עצוב למהפכנים האלימים בכל העולם. אני מניח שהאירים הזדקנו בדיוק כמו הפלסטינאים, הגרמנים והבסקים. לכולם כבר כואב הגב ויש אולקוס. נשאר להם רק לדבר. ואת זה הם עושים היטב והרבה. הרבה מאד. נוברים בפצעי העבר ובדברים שהחביאו במשך שנים ארוכות מחבריהם, בני משפחתם ומעצמם.
הספר מלא תובנות על כולם - על הגרמנים, על המהפכה שאף פעם לא באה, על העולם שנטש. אבל אחד המשפטים המהדהדים והמרגיזים (גרמנים) שבולטים בספר הוא המשפט שבו קובע אחד המשתתפים שהגרמנים לא השתנו. פעם הם היו אכזריים בשם הנאצים, אחרי זה בשם הטרור האדום והיום בשם משהו אחר. אבל הרוע הגרמני הוא אותו הרוע.
זהו ספר גרמני שנכתב לבורגנות הגרמנית, לסלון הקומוניסטי הגרמני, אבל מאפשר לכולנו הצצה למסקנות שהן בבסיסן אוניברסליות.
מרתק ומעניין גם סיפורו של יאן ובעיקר סופו המפתיע.
בקיצור - אוונגרד ספרותי מעניין, מורכב ולא קל לעיכול.”

“ספר טוב. מתאר בקצת נוסטלגיה את התקופה של "מרד ומחתרות" של הנוער המשכיל באירופה. הם מתנגדים למשטר, הכל רע ובורגני. אם כי אין הסבר מספיק מדוע כל כך רע. זה יותר מרד נעורים שיצא מכלל שליטה והרבה אנשים שלמו מחיר יקר מאוד ו/או בחייהם.
בסופו של דבר עיקר הויכוח המענין הוא האם יש הצדקה למלחמה בשלטון עלידי טרור, האם יש הצדקה להסגיר את הטרוריסט כדי להציל את חייו. האם חברות בלב ונפש היא בת קיימה ועוד סוגיות פילוסופיות נוספות הכתובות באופן רהוט ומענין. יש גם מגוון לא קטן של טיפוסים די מוזרים אבל מענינים.
למרות שספר זה נופל מ"נער קריאה" הוא עדין בהחלט קריא אם כי לא ספר ממש גדול.”

“'איך שהאסון ממשיך ומתגלגל...' - סוף שבוע אחד - ברנהארד שלינק ;
הוצאת מחברות לספרות ; תרגום - חנה לבנת


ירג משתחרר מן הכלא בגרמניה לאחר עשרים שנים. אחותו, כריסטיאנה לוקחת אותו לבקתה הנטועה בלב יער ואגם, שחוקה וממורטת, אליה הזמינה את חבריו של ירג - כדי לשמוח בשמחת שחרורו, להקל עליו את הכניסה לחייו המתחדשים.
האנשים מגיעים ואנו מתוודעים הן לסיפורו של ירג והן לסיפורו של כל אחד מהם - דרך ציר זמן מורכב אז-היום.

ברנהארד שלינק בחר שלא לכתוב את אותו סוף השבוע, האחד, דרך מספר יודע כל. אפילו לא דרך מספר חיצוני. כל דמות מקבלת את מישור המבט שלה, כל דמות היא גם המספר - והיא גם לא. כל דמות מספרת את עצמה דרך מספר המתבונן עליה. איזו מחוננוּת.
ונדמה כי החיבורים והנתקים הללו, רק מתוך בחירת המספר - מדברים את הסיפור כולו. השיבוץ הפואטי הנדיר של סִפֵּר ומסופר, (שילוב צורה ותוכן), הופך להיות צירוף מותך, שהרי היותה של הזהות הגרמנית - דור לאחר מלחמת העולם השנייה - הוא היצמדות והיקרעות בתוך החווייה האישית-לאומית - כאשר השאלה הנוקבת - מה מספר ומה מסופר ב-אני- היא שאלה קיומית, לא רק ברמה הפילוסופית אלא גם ברמה ההשרדותית. ומכאן, אין ולא יהיה באמת מספר היודע הכל, ואין ולא יכול להיות מספר חיצוני. אלא - שבה בעת, כל -אני- וקולו - הם גם שלו עצמו וגם חיצוניים לו. הם גם עדות פנימית וגם תיעוד חיצוני.
הקווים המשיקים בין פנים לחוץ - בין האישי לבין החברתי, בין החברתי לבין הלאומי, בין הפרטי והחלקי לבין הכללי, בין המיוחד לבין יוצא הדופן - הם יצירה כמעט בלתי נתפשת של שלינק - נראה כמו היו הטבע, ההגוּת, הספרוּת, המיניוּת, אלוהים (לא הדת) ואמונה - כל אלה מפכִּים את תוך הספר, ממש כמו האגם הנמצא ליד הביקתה. אנלוגיות דקות, כמעט שקופות, היוצרות את החיים כמטפורה, מבלי להפחית כהוא זה מהיותם - חיים, ולא רק חיים - אלא בני אדם, בשר ודם.

סוף שבוע אחד פוסע באיטיות של אישון העין - הוא מתקרב עד שהפרטים נוגעים בטשטוש (אבל לא עד שהם מתערפלים, להיפך - עד שהם מתחדדים), הוא מתרחק עד כל החלקים יוצרים בקיעים של שלמוּת, הוא מתרחב כי חשוך ואפל והוא מצטמצם בקרני אור חודרות, כמעט מסמאות. הוא עדשה - מתקערת לכיעור, מתעגלת לחמלה, הוא עדשה המורכבת על צילום הצֶלֶם - וכמוה מתפרקת, זוויתית, מתיישבת במקומה וממשיכה לרחוש, ללחוש, לומר, לצעוק, לבכות, ללטף, לחבק את הצל, את הצללים, את הצלילים של קשב עמוק למעטפת הלב ולפעימתו, בשקיפוּת אל העצמות, העצמיוּת, והתפוררות של עפר לאפר.

ביושר בלתי מתפשר חושף סוף השבוע את הבאים בו כמו היו מסכות ומסכתות החיים מזון לארוחות הבוקר, הצהריים והערב והעירום מפתיע, מצמרר, עדין, חופשי ואסוּר. בכנוּת דורשת, דרשנית, נפערת תהום תג המחיר על חתימת הדי.אן.איי הצרובה בדטרמיניזם תועה, נוקב ועדיין מחפש את החירות המפוקחת, משוחררת מהתייסרות.

ברנהארד כתב יצירה קאמרית, לירית, בפואטיקה המתעלה על עצם היותה. הלפיתה הבלתי מרפה של מתח- אנושי ומוסרי כאחת, היא כמעט בלתי אפשרית, ובכל זאת שלינק עושה אותה ממשית ונושמת. משיכת הקולמוס שלו מכתירה כתרים לכתיבה משובחת מאין כמותה. היציאה והכניסה מתוך חלל אחד, מתפורר אך מחזיק מעמד, אינן מחוללות רעידת אדמה, ברנהארד אינו כותב סנסציות, אך הן יוצרות רוח וגשם, נטיפי קור, טיפות מים הנלכדות בסערת מבול, מחול המדגיש את -אי- השליטה (תרתי משמע) של האדם במרתפי היותו.

ואחר, ביד אמן, מחבק שלינק את אנשיו, כמו הייתה אהבה בעולם. או חמלה. או מחילה ובקצות החיבוק הוא חופן את הדין, לצדק במהותו היקומית.

הספר נשלח באדיבות המיזם המיוחד - מועדון קריאה - היכנסו להתרשם ולהירשם.”