ביקורת ספרותית על לאורה מאת חנה טואג

---

ילדה של הבטחה - לספרה של חנה טואג - לאורה
הוצאת מודן ; עריכה - דורית רוגובוי

לפתח דבריי הייתי רוצה להתהלך מעט עם המילה - 'קטן'.
בסלנג אנחנו יודעים את השימוש את המילה -'בקטנה' - מילה שנאמרת עם חיוך קטן. היא חביבה עליי המילה הזו כי יש בה צניעות ואיטיות, אלה חומרים משובחים.
לא מעט פעמים אני רואה סרט, ולאחר מספר התרחשויות אני מתרווחת, פוערת עיניים ולוחשת לעצמי - 'הנה, סרט קטן.' כוונתי היא שהסרט חף מהתיימרות. זהו סרט שיש בו פשטות הצילום והצֶלֶם ושתצרף העלילה, ההתרחשות, הדמויות, הרקע - יוצרים התמזגות מורכבת, חכמה, כזו הנותרת מהדהדת באישוני העיניים.
'קטן' לא כי אין בו גדוּלה, לא כי חסרה בו עוצמה - אלא כי ידע למהול תרכובת ברמת דיוק כימית - כדי לזקק את עצמו - ולהותיר את הסרט לשוחח עם הצופה.

הספר 'לאורה' של חנה טואג הוא ספר קטן, בדיוק במשמעות הזו - זיקוק מגינונים מאומצים של 'עוד', של 'יותר'. כמה מפעים לפגוש סיפור שדוּקק כדי לצייר תמונה פויינטליסטית מוקפדת בפרספקטיבה של עומק.

לאורה, נערה בת ארבע-עשרה, חיה עם משפחתה בלוב ערב מלחמת העולם השנייה.
לאורה היא המספרת. כל אשר התנסה בכתיבה מתוך נקודת מבטו של ילד/ה-נער/ה הנטועים בהווי מסויים יודע כמה קשה היא הכתיבה הצריכה בד בבד לרקום את הספר ולהיוותר אמינה, מהודקת לאמינות לכל אורכו. פח יקוש הוא מספר ילד/ה, מעט הסופרים שצלחו בכך.
ההקפדה של טאוג לתת ללאורה לחיות, לחוות, לשרוד, לספר - היא נדירה. לא רק זאת שהנערה המיוחדת הזו נותרת עם קולה, אלא שכוליותה נוכחת בסיפור, בהתרחשויותיו. והוטלה על כתפיה משימה שאינה פשוטה- כי היא המניעה את הסִפֵּר, איתה אנחנו הקוראים פוסעים בינות חלקי חייה - אמה, אביה, אחיה וסבה. קרובי משפחה - קרובים ורחוקים, שכנים, חברים. כך התיכה טאוג את דמותה של לאורה - להוות את דמות ליבת הספר, ובאחת - להיטמע ברקעו, וזו כבר מלאכת מחשבת. (ואחד המאפיינים של ספר 'קטן').
ובכן, לאורה הרה. היא מסרבת לספר למשפחתה מיהו אבי עוברה ובכך היא מיד נתונה לסד הבושה, שהרי איך יעלה על הדעת כי נערה יהודיה תהרה מבלי להביאה בברית הנישואין כדת וכדין ובכבוד המשפחה. לאורה סופגת את המרירות הדאוגה של אמא באופן שצובט את העור, תרתי משמע. לאורה סופגת את מותו של אביה, את תבונתו של סבה, את התנהלותם של אחיה, לאורה סופגת - זהו אשר הופך אותה למספרת מחוננת - היא קטנה, לא בגילה ובהבנתה אלא שעוצמת ההכלה שלה בלתי מושגת - רק מהעוצמה הזו, מתוכה ובתוכה - יכולות שאר הדמויות, המרחבים, המרווחים, היקום, רגעי היומיום - להיפרש בתוך סיפור מכמיר ומפעים לב.

לאורכם של תשעה חודשים אנחנו מתוודעים למרקם מרתק של שורשיות המשפחה בלוב - שורשיות מועדת לפורעניות. שורשיות נתלשת ונעקרת בכל צרה, שיברון, אסון - מחדש. ובסוד יופיו של ספר 'קטן' - ישנה עשיית הניקיון. וטאוג אמיצה במלאכה - הדרמטיות של הרעוֹת - מתקפלת פנימה - דקה, כמו ביקשה להסתיר את מחוות הריגושים. במעבדה הרגישה של טאוג - מיטהר הרגש, לא הריגוש.

דמות שהיא סופגת, מתמוססת בקורה, מזוככת - היא דמות פועמת היוצרת עקבוֹת. ספר 'קטן' הוא ספר היודע לשרטט במדוייק את העקבות וליצור תנועה איטית של זוּם-אין על הנוכחות-הנעדרת, על האמירה הנאלמת, על האור המוצלל - וזו התימה הפנימית העדינה והמרהיבה של הספר.

לאורה היא ילדה של צבעים. הצבעים מדברים איתה, היא מקשיבה להם, היא נותנת בהם אותיות, היא מתערסלת לתוכם בתמימות עמוקה, לופתת. וזו אחת התובנות הגורמות להשתאות בספרה של טאוג - שכן לאורה אינה מתקיימת בעולם ובעולמה בתוך נפיחות של מודעות עצמית, אבל היא מאור המשפחה. וכטבעם של מאורות - היא נעטפת עם רוחות היקום ונטבעת בגוני הגונים של הצבעים - בקרני אור שאיש אינו רואה מלבדה.
ואז,
הרהרתי, שלאורה נולדה מן הקשת. מאותה הבטחה אלוהית להמשך הקיום האנושי. מאותה נגיעה נדהמת של חומרי יסוד בדם הצֶלֶם ובדממה המיוסרת של הקודש והחול. לרקום ללאורה עור וגידים, בדיוק כאותם חוטים שהיא מערה שתי וערב אל הנוּל שלה, הווה אומר שאנחנו יכולים לחפון ולו פירור מנשימת האלוהות ביקומינו.

כך כותבים ספר 'קטן' - נותנים לו לומר את עצמיותו, מרכיבים את עצמותיו, לוטפים את צלוֹ ומעניקים לתוכו שפע של בהירות ואהבת האדם. או אז אנחנו יכולים להלך בעקבותיו כדי לגלות סימני שאלה, כדי להעלות תהיות, ערעורים, כדי לפתח, לגדל ולהצמיח - חמלה.
כך כותבים ספר טוב.
'לאורה', ספרה של חנה טאוג הוא ספר 'קטן' עם גדולתו של ספר טוב.

» ביקורות נוספות של המיתולוגית
» ביקורות נוספות על לאורה