“השיחה בין הקומי לטרגי בקיום האנושי - לשני מחזותיו של אוריפדס.
נשי טרויה ; אוריפידס
הלנה ; אוריפדס
הוצאת שוקן ; תרגום - אהרון שבתאי
נשי טרויה.
נשי טרויה הוא טרגדיה המספרת את סיפורן של נשות העיר שנחרבה. קינה עמוקה של אלו הממתינות על חוף הים לגורלן הצפוי מראש - חלקן ייעשו לשפחות ואחרות לפילגשים. הן יינתנו בידיהן של רוצחי בעליהן ויחוללו.
את הנעתה של הקינה מוסר אוריפידס בידי קבה, מלכת טרויה. בעלה נפל, בניה נרצחו, ובתה קסנדרה, זו אשר ניבאה את חורבן העיר, נאנסה באכזריות בידי איאס במקדש אתנה. קבה מתוודעת לגורלן של נשי טרויה, ביניהן אנדרומכה שנחרץ להיות שפחה לאודיסאוס. (אשר אחראי למותו של אסטיאנקס).
את הטרגדיה פותח מזמור המתאר את הלילה בו סוס העץ התקבל בטרויה והוכנס בחדווה עיוורת למקדשה של אתנה. בליל השמחה והריקודים, פשטו היוונים על העיר וטבחו את גבריה, אנסו את נשיה -
המלחמה ותוצאותיה נמסרות במתח דרמטי - מתוך ההווה, אל העבר ואל העתיד.
משחק החיים של נשי טרויה - נעוץ ונקבע בידי האלים -
האלה אתנה, אשר תמכה ביוונים, כועסת על כי חיללו את מקדשה ונמנעו מלהעניש אל איאס בן אוילאוס שאנס את קסנדרה ואילו פוסיידון התכוון לעזוב את העיר בשביעות רצון. שני האלים הללו שהסתכסכו - משלימים וביחד הם מתכננים את אסון היוונים, בעקבות אסון טרויה.
האלים פורשים, לאחר שקבעו מגבוה, את מסכת האירועים שיתרחשו במישור הנמוך והמקוטע של בני האדם, אשר אינם יודעים, כמובן, את עתידם.
המחזה, הן כמחזה והן כטרגדיה חריג בכך שהוא סטטי. אין בו מפנה.
ה'מקובעות' היא מצבם של הנכבשים, ולאלה - אין חופש תנועה ופעולה. נשי טרויה עומדות באומללותן ברצף המחזה, ורק מות אסטיאנקס יוצר החמרה באבל ובאובדן, בהרס ובחורבן.
המחזה מקיים דיאלוג עם מחזה נוסף של אוריפידס - 'הלנה', שכן נשי טרויה מעמידות משפט להלנה. בעוד נשי טרויה מאשימות את הלנה באסון ורואות בה את מייצגת הארוס הרי שקבה מפריכה את טיעוניהן ומייצגת בכך את רצף ההיגיון הטרגי של המחזה - הלנה, על פי קבה, פעלה מתוך סבילות- זהו הלוגוס המכתיב את הארוס.
שני עיקרים מעמיד אוריפידס במחזה -
קיומיות אנטי מלחמתית מובהקת,
בד בבד
עם התבטלותו של המוסר שבין אדם לחברו. מוסר זה אינו קיים בעולמם של היוונים. בני האדם הנם כלי משחק בידיהם של אלים גחמניים. אלה, אינם רואים בחטא שבין אדם לחברו חטא כלפיהם. מבחינתם, רק חטא שהינו חילול מקדשם שלהם הוא המניע אותם לחרב או לחוס. ומכאן, נראה כי כל חורבנה של טרויה, אסונן של הנשים, מות הלוחמם, אינו אלא היקלעות מקרית לזעמם של האלים. (שבסופה של התרחשות גם מחליטים להכות בצי הייוני, לו הם עצמם סייעו במלחמתו, ולא משום שזה רצח, שחט ואנס, אלא משום שאי-שם, מקדש אחד חולל).
בכתיבת המחזה יוצר אוריפידס אלמנט ספרותי שמעתה ואילך ישמש כותבים לדורותיהם-
הזרה.
מה שקרה וקורה הוא הזרה של מה שהוא בלתי רגיל, תמידי, המתנכר והופך לרגיל.
יכולת ההזרה, אם כך, לפי אוריפידס, נחוצה כדי להתמצא ולמצוא את עצמינו, את רגשותינו כצופים/קוראים.
ההזרה נעשית בדיבור, בהתנסחות דרמתית בה העבר נדחס ונגרס לחורבות - ויוצר מודעות לסיפה של ההכרה בפתח לשינוי.
הלנה
כבר נכתב כי המחזה 'נשי טרויה' משוחח עם המחזה 'הלנה'.
בעוד ש'נשי טרויה' עוסק באסונן של נשות העיר, 'הלנה' עוסק במי שגרמה את האסון, ולמעשה מטהר מאשם את אותה האחת שלכאורה גרמה לאסון: היפה בנשים, בת זאוס.
אפרודיטה מבטיחה לפאריס, נסיך טרויה, את הלנה לאישה, לאחר שזה בחר באפרודיטה כיפה מבין האלות. (משפט פאריס). אלא, שהרה, בתרעומת על כי לא ניצחה, מעניקה לפאריס ענן דמוי הלנה, צלם, בעוד שה'מקור' נשלח למצרים לשהות בחסותו המגוננת של פרוטאוס.
המלך מת, ובנו של פרוטאוס - תאוקלימנוס, מתאהב בהלנה ומבקש אותה. בכך הוא מפר את הבטחת אביו לשומרה למלאוס, בעלה.
מנלאוס עצמו, נסחף בים מספר שנים ולבסוף נפלט אל חופי מצרים. הוא פוגש באשתו האמיתי, מגלה שהקודמת - זו שעבורה יצא לקרב, היא בכלל ענן, והם מפליגים ביחד לעבר סוף אגדי של חיים בעושר ואושר.
באיזו תבונה מלאה יוצר אוריפידס דיאלוג בין שני המחזות. כי בעוד ש'נשי טרויה' הנו טרגדיה, הרי ש'הלנה' הנו קומדיה, (נימוק, בהמשך), שנונה ומפתיעה.
אוריפידס היה מודע והכיר את הגינוי של הלנה כבוגדת ונואפת. הלנה לא נתפסה כאישה רגילה אלא ככלי בידי האלים שרצו להפחית את מספר בני האדם. בד בבד, זוהר דמותה אינו מתמעט ואינו מתעמעם. לכן, ברור כי אוריפידס בחר בגירסה חריגה - על פיה הלנה הייתה אישה נאמנה שלא הלכה לטרויה אלא ישבה וחיכתה בנאמנות לבעלה במצרים, בעוד ש"הלנה" הבוגדת והמושמצת, זו ששהתה עם פריס בטרויה, לא הייתה אלא כפילה - צלם-בבואה-ענן - אידולון, שנוצר בידי האלים.
זאת ועוד, בבוא המועד בו בני הזוג, הלנה ובעלה צריכים לתכנן את מנוסתם ממצרים, הלנה היא זו המוצאת את התחבולה שתביא להצלתם. היא המציעה כי מנלאוס יתחפש לשליח שיבשר על מותו שלו, והיא תתחזה כמקוננת ותתלבש כאבלה, אך תבטיח להינשא לתאוקלימנוס לאחר לוויית בעלה. הם טענו שלפי המנהג היווני, צריכה לוויה זו להיערך בים במרחק ניכר מהחוף. לצורך פולחן זה יבקשו מהמלך ספינה, וכשיהיו בלב ים, ישתלטו אנשי מלאוס על צוותה ויפליגו ליוון.
גם במחזה זה, כמו בכל מחזותיו של אוריפידס ניתן להתענג על התימות המהותיות-
שוב ועוד מקפל אוריפדס את הביקורת כנגד המלחמתיות. אחד המשפטים החזקים ביותר במחזה, שהושם, כמו דווקא בפיו של שליח זוטר, הוא: 'כלומר עמלנו לחינם בגלל ענן?'
ונראה כי אוריפדס מגיע במחזה זה למעין שיא של כתיבה עמוסת משמעויות. משפטים נושאים עומס של מיניות, מוסר והומור. מעבר מבריק בין טראגי לקומי, המתבטא בצחוק שאינו ליצנות אלא במובן העמוק ביותר של המגוחך או האבסורד.
אוריפידס הרשה לעצמו לחרוג מעבר ל-פתרון האל מן המכונה-'דאוס אקס מכינה' - כי ברגע שהלנה נרצחת, היא מחולצת והופכת לאלה - כך יכול היה אוריפידס לאפשר לקומי לשוב ולבצבץ שוב ושוב מבעד למסיכה הטראגית (ולכן העדפתי לכנות את המחזה קומדיה ולא טרגדיה), מפני שהאל מזכיר מיד לבעלה האבל את עובדות החיים - 'מנלאוס, אשה אחרת שא לך...'
המסיכה, האידולון, משמשת את אוריפידס לשם השתחררות קומית מקיבעון טרגי, למען תיקון החיים. כל המשתתפים במחזה - ניצולים, וההינצלות הזו יכולה להתאפשר מתוך הזיהוי ומתוך הענקת ערך אתי למי שהוכר כידיד וכאהוב, ובאחת - לשמש לתושייה.
האלמנט הקומי הוא סגולי בכתיבתו של אוריפידס.
אם מתבוננים בשני המחזות הללו של אוריפידס, הלא שמבחינה ספרותית משוחחת הטרגדיה עם הקומדיה באופן מבריק. ושתיהן כאחת נושאות מסר שעוד ישמש את התנועות הפילוסופיות העתידיות של המאה העשרים. הטרגדיה שבמלחמות האדם והאנושות והאבסורד השופנהאורי- המגלה כי חיי האדם בייצוג, במסיכה, בצל הצלם אינו אלא תכסיס יקומי לשמור ולשמר את הצלתו בעולם וחלק בלתי נפרד מעיוותי ועיועווי הפָּנים והפְּנים - הוא ההומור.”
