ביקורת ספרותית על ביום שהמוסיקה מתה מאת אופיר טושה גפלה
ספר בסדר

---

****



אוקיי. הרעיון הבסיסי של הספר הזה הוא פשוט מעולה. וזה לא שלא שמענו אותו פעם - כי השאלה הזאת, מה יקרה אם אדע מתי אמות, והאם הייתי רוצה לדעת מתי זה יקרה, מקננת באיזשהו שלב אצל כל אחד מאיתנו.
לאופיר טושה גפלה, למרות שמו המוזר, יש רעיונות נפלאים. באמת מדהימים. הוא לוקח משהו טחון לעייפה, או לפחות מוכר למדי (מה קורה אחרי שמתים, למשל, או נער שיש לו מתת אל מפוקפקת של ראיית יום מותו של כל אדם שהוא רואה), ומצליח לבנות סביבו רומן מהפנט ועשיר, שהוא בעצם יקום אמיתי בפני עצמו, אבל עם טוויסט שנותן לו חוקים פיזיקליים משלו. ב"עולם הסוף" זה עבד נהדר. מאחר שאף אחד מאיתנו לא יודע מה יקרה באמת אחרי שהוא ימות, בריאת "העולם שאחרי" מעניקה אפשרות מחוייכת שאפשר בקלות להישבות בקסמיה ובאיזשהוא מקום, להאמין לה.
גם בספר הזה יש רעיון כזה. נער מסתורי מגיע לעיר אירופאית ריאליסטית אך דמיונית באמצע שנות השמונים, כסוג של גחמה של מיליארדר תושב המקום שרוצה להעניק "מתנה" ליושבי העיר - לדעת את יום מותם. הנער מתבונן בעיניי כל אחד מתושבי העיר, וכותב את התאריך. כל תושב בגיל שמונה עשרה ומעלה רשאי לבחור אם לפתוח מתישהו את המעטפה, או להשאיר אותה חתומה.
טושה גפלה מצליח לקחת את העניין הזה ולפתוח אותו לאינספור רעיונות משנה, כמו מה קורה למי שלא פותח את המעטפה, מה קורה למי שפותח ורואה שהתאריך קרוב מאוד, או רחוק מאוד, אם התאריך "נכון" תמיד ומה יקרה אם נפלה טעות, מה עם מי שנולד אחר כך. מה עם מי שיודע שימות בעוד ארבעים שנה ומתחיל להתנהג בפזיזות כי יודע שלא ימות? מה עם מי שמנסה להתאבד לפני התאריך שלו?
נראה כי הסופר נהנה להשתעשע ברעיונות האלה, שהם מעניינים מאוד מאוד. הוא מצליח לספר סיפור דרך הבסיס הפילוסופי שיש בו, וזו מעלה גדולה מאוד, כי הערך המוסף פה הוא כפול. הקורא לא צריך להבקיע חומה של אלגוריות מופשטות כדי לנסות ולשאול את עצמו שאלות קשות, אלא פשוט יכול להעמיד את עצמו לרגע במקום אחת הדמויות ולחשוב מה היה עושה אילו היה במקומה. ואלה שאלות שכיף לשאול כמעט תמיד, פשוט בשל הסיבה שהן שאלות תיאורטיות לחלוטין, כמו איזה סוג של כוח-על היית רוצה שיהיה לך. אני זוכר שפעם מזמן שאל אותי מישהו אם הייתי שוכב עם סוהא עראפת בשביל שלום במזרח התיכון. או עם עראפת בעצמו. אני אחסוך מכם את התשובה, ואפילו את הדרך לתשובה, אבל הרעיון כאן מובן. האם הייתי רוצה לדעת את יום מותי?
אולי. אני לא יודע. אם אתה יודע את יום מותך, או אפילו את העתיד, קורים כמה תהליכים נפשיים והחלטות בלתי נמנעות (הכול תיאורטי, כי זה לא קורה באמת, נכון?). אתה יכול להתכונן, להיפרד, לעשות דברים שלא היית עושה אחרת, להשלים באקט ליסטס מפה ועד הודעה חדשה, לצאת לטייל, להתבודד, להסתגר, לשמוח... ועוד ועוד. אתה יכול לנסות להציל את העולם. אבל מעל הכול, מה שברור הוא שעוקצם של החיים ניטל מהם. להשבעת הסקרנות יש מחיר יקר מנשוא. אני מקווה שהייתי מסוגל לעמוד בפיתוי, בוודאי אם האפשרות היתה כמו בספר - חברתית, ולא אישית לגמרי.
אבל אחרי כל השאלות האלה, לא מדובר בספר עיון אלא ברומן, עם סיפור, והכול. וכאן, טושה גפלה בעיניי קצת פיספס. קצת הרבה. כי הסיפור לא מעניין ממש, בינינו - רק הרעיונות. הסיפור נמשך ונמשך, ואין בו כמעט רגעי שיא. הקורא מסתובב ומתערבל, חושב ומהרהר, אבל בעיקר הולך לאיבוד. מה קורה פה, בעצם? כמה מאות עמודים, אבל מה? מה קורה? טושה גפלה חופר פה חפירות ארכיאולוגיות, ואתה מת להגיד לו, יאללה, אחי, תתקדם, תניע, נו, יאללה, אז מה קרה בסוף? וזה לא מותחן, להזכירכם. מרוב מלל וקשקושים רציתי לזנוח את הספר כמה פעמים, אבל בגלל שאני אוהב לשים דברים מאחורי, הצלחתי להחזיק עד הסוף. אם אפשר להגיד את זה ככה, היה מעניין, אבל משעמממםםם.
לא ברור לי למה טושה גפלה בחר למקם את הסיפור דווקא בארץ דמיונית, בעיר דמיונית, עם כל מיני עניינים דמיוניים ומומצאים, כשהעלילה היא ריאליסטית מאוד. יכול להיות שזה עניין יח"צני כי הוא שומר על ג'נריות כי הוא רוצה לתרגם את הספר לעוד שפות, אבל זה פשוט לא מחזיק, אלא רק גורם לזה להיראות שרירותי ומלאכותי נורא, כמו הזיקה הלא-ברורה לישראל (הנער הוא ישראלי. למה? ככה).

בקיצור, גפלה - אתה בסדר, הרעיונות שלך אחלה. תשקיע בסיפור.


***

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על ביום שהמוסיקה מתה