ביקורת ספרותית על ביום שהמוסיקה מתה מאת אופיר טושה גפלה
ספר מעולה

---

למרות הנימה המוזיקלית, שמעתי בעיקר את הטון של פילוסופיית המוות. מעין אמירה מורכבת שהכריזה לאורך כל הספר שהמוות, למרות נוכחותו המוכחת, לא באמת נוכח אלא באזור מוגדר של אי-המצאות. ובעיקר שעדיף לו לאדם לא לסמן את האזור המוגדר הזה על מפה גאוגרפית של חיו, כי ברגע שיעשה כן, חיו יאבדו את הנקודה הגאוגרפית שלהם מעצם הפיכתה לנקודה ברת פג תוקף מוגדר.

גפלה כותב נהדר. השפה שלו עשירה, נגועה בפילוסופיה, בפסיכולוגיה, ובזיקה לחיי הנצח של המילה הכתובה. לא רק שהוא נוגע באמתי של האדם, הוא לא "מצליח", אלא "יודע" להניח את האצבע על הכואב ביותר ולספר אותו במילים.

ספר לא מומלץ למי שמעדיף את הרומן הרומנטי, סיפור צפוי עם סוף רע או טוב, או מכור לאופיום ורבלי להמונים בדמות "אבא עשיר אמא קטנה", "איך להרכיב את האושר משלום משפחה", "סיפורו של חייל בודד מאוהב בפרח בודד בישבנה של זיקית", ו/או "50 גוונים של טמטום" ודומיהם (הדוגמאות מצוצות מהאצבע מטעמי כבוד לשלשול ורבלי אנלוגי שובר קופות). מומלץ למי שמחפש חומר למחשבה ומסוגל להתמודד עם השתקפות מוחצנת ומעט מעוותת של השאלת הנצחית אודות החיים, המוות, והתכלית.

» ביקורות נוספות של ברייה
» ביקורות נוספות על ביום שהמוסיקה מתה