“וואו. ואני בכלל לא מבין לרוב שירה.

עברתי משפט משפט וטרחתי ועמלתי וזה כל כך השתלם. הירונימוס בוש של המילה הכתובה. כל כך הרבה פרטים שהכל נראה כאוס מלמעלה עד שעושים זום אין והתצרף מתבהר.

"ארץ הישימון", רק השם מעביר צמרמורת אחרי שמסיימים אותו.
פורסם ב-1922 ונדמה לי שהיה אחד האסונות הארכיטקטוניים המפוארים ביותר של השירה במאה העשרים. וואו, כדי להבין את השיר באמת, נאלצתי לא להתייחס אליו כאל טקסט ליניארי קלאסי, הבנתי כי מדובר בפסיפס של הריסות רוחניות ותרבותיות, קולאז' המורכב משברים של ציוויליזציה שקרסה לתוך עצמה ונדמה שאנחנו במצב לא פחות רע כאנושות.

בעיני הגאונות המבנית של אליוט נחשפת קודם כל בטכניקת הקולאז' הקיצונית שלו. השיר מדלג ללא הרף בין חמש שפות שונות, מתיך יחד שירי רחוב זולים, נביאים תנ"כיים, אופרות גרמניות, מיתולוגיות יווניות ורומיות ועד והגות הודית עתיקה.

המעברים החדים הללו אינם נובעים מפגנות של אינטלקטואליזם מנותק; זוהי פסיכולוגיה של חורבן מחושבת עד המילה הבודדת. אליוט כותב מתוך הריסותיה של אירופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה. זה עולם שבו המוסר, הדת והסדר הישן התנפצו, והדרך היחידה לתעד מציאות שכזו היא באמצעות שפה שבורה בעצמה. השיר מתפקד כמעין קבר אחים תרבותי, שבו הדובר מצהיר בשורת המפתח שלו כי הדרך היחידה שלו להתמודד עם החורבן הכללי היא לאסוף את אותם שברים תרבותיים ולהשתמש בהם כמגן: "את חרבותי תמכתי בקרעים האלה".

מתוך השברים הללו עולה תמונת מצב קשה של ניכור אורבני קיצוני, שבו המרחב המודרני הופך לגיהנום עלי אדמות. לונדון, וינה, ירושלים ואלכסנדריה קורסות ומאבדות את זהותן הייחודית לטובת מושג ה"עיר חסרת הממשות". הטרגדיה המרכזית שחווה האדם המודרני בשיר הוא אותו קיום אוטומטי, מכני ומנותק: מוות רוחני ורגשי בעודו בחיים. האהבה והמיניות, שבעבר (במיתוסים ובספרות הקלאסית) נתפסו ככוחות נשגבים של פריון, יצירה והמשכיות, עוברות אצל אליוט וולגריזציה מוחלטת והופכות למפגשים מיניים ריקים, לעסקאות מנוכרות או לאקטים אכזריים של ניצול ואונס.

הדרמה הפנימית של השיר מונעת על ידי דיאלקטיקה חריפה בין שני אלמנטים מנוגדים: היובש המוחלט מול האש המכלה. לאורך כל החלקים האחרונים, ובעיקר בחלק החמישי, השיר מייצר אווירה חולנית וכמעט פסיכוטית של ציפייה למים. המים מסמלים את החסד, הטהרה והחזרה של הפריון לחייו של "המלך הדייג" ולממלכתו העקרה, בעוד שהאש מופיעה לאורך היצירה בשני מופעים הפוכים: או כאש התאווה הבשרית המשחיתה של העולם המודרני, אך גם כ"להבה המטהרת" מתוך הקומדיה האלוהית של דנטה בכור המצרף. אליוט רומז כי רק דרך מעבר בסבל ובכור ההיתוך הזה, ניתן יהיה לזקק מחדש את נפש האדם.

ההיפוך האירוני והמרתק ביותר בשיר מתרחש ברגע הגילוי בסיום, שבו אליוט מבין כי המערב חסר אונים ואינו מסוגל לרפא את עצמו בכוחותיו שלו והוא ממתין ליד שתשלוף אותו כלפי מעלה. כאשר הערים המודרניות נבקעות ומתפוצצות, הדובר מפנה עורף למסורת האירופית ונושא את עיניו מזרחה, אל הודו העתיקה ואל שפת הסנסקריט. קולו של הרעם מעל הרי ההימלאיה כמו תובע פסיכולוגיות יסודיות של נתינה והתמסרות, חמלה ושליטה עצמית.

בשורות האחרונות, הדובר עדיין יושב על חוף התמזה כשהתרבות החרבה והבוערת מאחוריו. גשר לונדון ממשיך להתמוטט בקצב מבעית. המסר שם הוא: תן לעצמך הגנה מהעולם. דאג אתה שברמה האישית ביותר, תביא סדר בנחלותיך. המנטרה החותמת את היצירה, "שאנטי שנטי שנטי", מתפקדת כלחישה טקסית המציעה שלום פנימי הנשגב מכל בינה, ובכך הופכת את השיר, למרות הייאוש התהומי שבו, לעדות נצחית על כוחה של האמנות לחלץ משמעות ורוגע מתוך ההריסות האנושיות.

הציון שלי 10/10
Memento Mori – "זכור את יום מותך״”

“(לא קראתי את התרגום הנ"ל, מדבר על היצירה עצמה)

אז השנה ולמען האמת לפני שבועיים, צוינו 100 שנה לרומן שהביא הלם לכולם במאה ה-20 ועד היום - יוליסס לג'ויס. הרומן הגדול של המאה ההיא וכנראה עדיין הספר האהוב עליי, הצליח להראות לנו שהחיים הפשוטים ולכאורה בנאליים, הם סיפור גדול מהחיים. כל אחד מאיתנו עובר מסע אפי ביומיום, כמו אודיסאוס וכמו בלום. עד היום כאמור, הרבה משתגעים ומרימים ידיים כי המסע גדוש צורות, אבסטרקטי וממחיש חוסר קוהרנטיות מהי. אבל השנה, מציינים גם 100 למקבילה של "יוליסס" בשירה. ט. ס. אליוט, פעיל באותה תקופה, קרא את "יוליסס" תוך כדי שכתב את מה שיהיה ל"מונה ליזה" שלו, ה"קומדיה" שלו. בקיצור, אליוט הוציא את "ארץ השממה" aka "ארץ הישימון" aka פרוטו אבי ביטר. לא באמת, אבל אני מתלוצץ באופן זול ככה כי בניגוד ליוליסס, שמראה את היופי בחיים ומציב שיא חדש בתרבות המערב, אליוט מתוסכל, פסימי, מיואש.

גם הוא לא קוהרנטי. גם הוא מקפץ ממקום למקום וספק אם זו שירה או אולי מיני מחזה או מעין מונולוג. אבל לא צריך להיות חכמולוג כדי להבין שאליוט מקונן על המערב, שהרגיש שהלך לעזאזל אחרי המלחמה האכזרית ביותר בהיסטוריה. מלחמת העולם הראשונה הותירה את אליוט ושאר עמיתיו כ"דור האבוד". הדור האבוד נותר מיואש מהאנושות שהידרדרה למצב של אבסורד בדמות אלימות ברוטלית ורצחנית, מבלי לדעת על המלחמה הבאה שתשטוף את אירופה בדם שוב. אליוט מתאר את התסכול והצער בשיר הזה. אליוט, כמו אדריכל בונה מגדל שכולו ערבוביה של סגנונות שמתלכדים לתוך מיקס של מסורות למען יצירת חדש. דנטה, בודלר, שייקספיר, הינדואיזם ועוד ועוד מולחמים לתוך "ארץ השממה" עם כל הדברים האייקונים שפה - אפריל האכזר מכולם, נישואים מתפרקים ובעיקר החשוב בעיניי - החיפוש אחר אושר בתקופה שבה נראה שהכל שומם ואפל.

אני לא יכול לומר שאני הרגשתי הזדהות או שהפואמה הזו הפכה אותי בניגוד לנגיד "יללה" של גינסברג, אבל הכתיבה של אליוט היא פשוט וירטואזיות פואטית לשמה. הוא לא מנותק ממסורת הספרות המערבית, אבל מראה אוונגרד מהו. תהיו מבולבלים אין ספק, בין היתר כי יש פה כמויות של רפרנסים שלא תמיד נבין אם לא קראנו כל אזכור פה. אבל הכתיבה של אליוט באמת סוחפת והאמת, שקצת קשה שלא לחשוב על הפואמה הזו אחרי שמסיימים לקרוא אותה, כמו שקט שאחרי הסערה ומנסים לעכל מה הלך. אני מקווה שהפואמה לא תחזור להיות רלוונטית, כי לא בא לנו עכשיו בלגן במזרח אירופה שיוביל אותנו שוב פעם לכאוס אלים. כל מה שצריך הוא -

שאנטי. שאנטי. שאנטי.”