“אוסף של סיפורים קצרים ויפהפים, משובצים בתוך סיפורו של בית פריזאי טיפוסי על דייריו המגוונים. זהו לא רק עוד ספר שאהבתי. יש ספרים שאתה אוהב, ויש כאלה שאתה מרגיש שכל ספר אחר שתקרא אחריהם, יהיה בהכרח ירידה. במהלך הקריאה, נזכרתי בפרסומת של קרן מור שאומרת "למה מגיע לי כל הטוב הזה?", כשחוויתי עוד אחד מרגעי העונג הלא נדירים שז'ורז' פרק מעניק מהם ביד רחבה. ז'ורז' פרק לא מהסס לאתגר את הקוראים שלו במונחים היסטוריים ותרבותיים שלרוב לא היו מוכרים לי. בסוף הספר מופיע חלק ארוך מאד של הערות, שעזר לי מאד בקריאה. מה שמפתיע שוב ושוב במהלך הקריאה, זה הגיוון הרב בסיפורים הקצרים. סיפורי מתח, סיפורי עוקץ, מסעות, קרקסים, אנתרופולוגיה ועוד. העושר העצום שמעניק לנו פרק בספר הזה הוא מתנה נפלאה ובלתי נשכחת. בתחילת הקריאה, מתעורר החשש שהנוסחתיות שבה בחר פרק, תיאור כל אחד מחדרי הבניין, תפגע בסופו של דבר בהנאת הקריאה. אך בהיפוך על הפתגם הידוע, ז'ורז' פרק מצליח לצאת בחינניות מעוררת השראה, מכל בור שהוא כרה לעצמו ונכנס אליו בהנאה מרובה. היו כמה קטעים, בהם הוא בוחר למשל לפרט את תוכנו של קטלוג רהיטים, שעליהם (הו, מה נורא הוא החטא) פשוט דילגתי. יותר מהכל הזכיר לי "החיים הוראות שימוש" את סיפוריו של בורחס. פרק לא מסתפק בסיפורים עם התחלה וסוף, אלא פורש בפנינו מספר רב של נקודות התחלה וסיום ונותן לסיפור להתפתל ביניהם, כך שסיפורים שונים מתלכדים ביניהם או מאירים באור אחר סיפורים קודמים. בסיום הספר, הרגשתי צורך לכתוב מכתב תודה לז'ורז' פרק. אם נתעלם מכמה עובדות, כמו העובדה שהוא נפטר כבר מזמן, וסביר להניח שלא ידע עברית, אשלח לו מכאן את תודתי הנרגשת, על ספר בלתי נשכח.”

“תמיד כשאני בא לקחת ספר, דבר ראשון אני מדפדף קצת, ובדרך כלל מנגד לעמוד הראשון של הספר בו כתוב שם הספר, ברשימה של זכויות יוצרים, מתי נדפס הספר ובאיזו הוצאה, כתוב שם הספר בשפת המקור שהוא נכתב. אני תמיד מסתכל שמה, לראות אם ואיזה עוול נעשה לשם הספר. כבר קרו מקרים. בעולם הקולנוע זה שכיח יותר. איך אפשר לשכוח את הסרט "ההנגאובר" שתורגם ל"בדרך לחתונה עוצרים בוגאס", את "ההנגאובר 2" שתורגם ל"בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק", ואז ב"הנגאובר 3" המתרגמים הישראלים החליטו לקרוא לזה "הנגאובר 3-חוזרים לוגאס". ולאלו שלא זוכרים את העוול הנורא הזה, תופתעו לגלות שהסרט "חומות של תקווה" בכלל לא קשור לחומות ולא לתקווה, וקרוי באנגלית The Shawshank Redemption, כלומר בתרגום חופשי "גאולת שושנק". בקיצור, הגעתי ל"החיים הוראות שימוש" ורציתי לראות אם גם פה ניטלה איזו חירות אמנותית על ידי המתרגמים, שאני מבין את אילוצי המערכת לתרגם שם של ספר שלעיתים לא מצלצל בצורה נחמדה לקורא הישראלי (אבל לפעמים דווקא מצליח להם, כמו בספר של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה the thing around your neck שתורגם לשם הלירי והפיוטי "כרוך סביב צווארך"). אז הצצתי מאחורה, וראיתי שכתוב la vie mode d'emploi. גייסתי את כל שברירי הצרפתית שלמדתי בעבר (3 שנים למדתי ורוב הדברים נשכחו ממני, חוץ מלהגיד bojour,je m'appelle omer et comme tu t'appelle). לה וי, פירושו אכן החיים. mode הוא אכן מדריך, ואילו emploi פירושו בכלל עובד. כלומר זה היה צריך להיות "החיים מדריך לעובד", או אם ניטול חירות אומנותית נגיע ל"החיים מדריך למשתמש", אך לא הגענו ל"החיים הוראות שימוש", שנכון שקרוב מבחינת משמעות אך עדיין מרגיש לי שמוחמץ פה משהו. אז אחרי שהסכמנו (הסכמנו, הסכמתי, מה זה משנה?) שהספר היה צריך להיקרא "החיים מדריך למשתמש" (אבל אולי בעצם לא, כי ייתכן והצרפתית שלי חלודה מדי ובכלל התבלבלתי בכל), הבה נדון בספר עצמו. ז'ורז' פרק לוקח בניין, מומצא לחלוטין, ממקם אותו ברחוב מומצא לחלוטין בפריז, וכך מתקבל בניין מספר 11 ברחוב סימון קרובלייה ברובע ה-17 של פריז. ז'ורז' פרק מתאר את הבניין המומצא שלו על כל דייריו-חייהם וזכרונותיהם- וכן על כל חפציהם של הדיירים וההיסטוריה של הבניין עצמו. אך ז'ורז' פרק מסבך זאת יותר- הוא מכתיב לעצמו שלא יחזור על אותו דבר פעמיים, סטייל החידות "להגיע ל-120 בלי לחזור על אותה ספרה פעמיים". וכאילו זה לא מסובך מספיק, פרק מתקיל את עצמו יותר ומתבסס על מין ריבוע 10 על 10 לטיני, שבהסבר להדיוטות זה אומר שהוא נותן לעצמו מרכיבים שירכיבו כל פרק, וששילובם יופיע רק בפרק אחד ומסוים. והמרכיבים, למתעניינים, מונים 21 (או שזה היה 42?) נושאים. וכך פרק כותב את ספרו, מקפיד שבכל פרק יופיע הדברים שאמורים להיות בו- אם זה ציטוט של ג'יימס ג'ויס או אזכור של יצירה מוזיקלית, או חפץ מסוים או סיפור פיקטיבי (שבסוף הספר טורח פרק לכתוב על פני כמה דפים את הסיפורים שמופיעים בספר, תוך ציון שמדובר רק בחלק מהם). ולקורא מן הצד, ניתן היה לחשוב שהספר היה הופך לטכני. סתם פרקים על גבי פרקים שלא קשורים אחד לשני. אז לא. פרק מצליח להפוך כביכול את המשימה הטרחנית והטכנית כל כך למשהו שלם ואחיד, ואם בסוף הספר לא היה מופיע מין נספח לספר שז'ורז' פרק כתב בעצמו, לעולם לא הייתי משער לעצמי שכותב הספר טרח כל כך בכתיבת הספר בצורה כזו סיזיפית וטכנית. כי פרק מצליח לחבר את כל הסיפורים הקצרים על דיירי הבניין- משימה שבאמת יכלה לצאת מייאשת ומשעממת- למין תיאור ססגוני של בניין פריזאי, על כל דייריו. ואם הייתי צריך להקביל את הספר ליצירה מוכרת, הייתי אומר שז'ורז' פרק כתב את "דירה להשכיר" גרסת המבוגרים, בלי החיות והחרוזים כמובן. מלבד תיאור הבניין והדרך המתמטית שעומדת בבסיס היצירה, ז'ורז' פרק שם דגש מיוחד על דייר ספציפי בבניין- ברטלבות' שמו. אציל אנגלי שהיגר לצרפת, עשיר כל כך שאין לו מה לעשות עם כספו וחייו, ומחליט לצאת במין משימה מוזרה חסרת תכלית. ברטלבות' החליט שהוא ילמד לצייר אקוורלים (ציורי מים), לאחר שיתמחה באמנות ציור האקוורלים הוא יטייל בעולם ויצייר 500 אקוורלים של נמלים. כל אקוורל יהפוך לפאזל (באדיבות אחד משכניו שנרתם למשימה). לאחר שכל פאזל יושלם, ברטלבות' ישלח את הפאזל עוזרו למקום בו צויר האקוורל, ובעזרת תהליך כימי מסוים שנבצר מבינתי להבין, כל מה שיוותר מהאקוורל הוא הנייר הלבן עליו צוייר האקוורל. וכך במשימה שאפתנית- ממה שיצר ברטלבות' לא יוותר כלום. לכאורה משימת חיים מאוד מוזרה, כי מה הטעם בטרחה הזאתי- ללמוד לצייר אקוורלים, לטייל בעולם ולצייר, להרכיב פאזלים ואחרי זה להרוס את הציורים. בתחושה האישית שלי, ראיתי את ברטלבות' כבן דמותו של פרק הפילוסוף. הרעיון הזה, של "מכלום יישאר כלום", משום מה הדהד לי כשייך לפרק, ונראה לי טועם לאסכולת חייו. "החיים הוראות שימוש" הוא לא באמת ספר הדרכה. הוא אינו מדריך לחיים. "החיים הוראות שימוש" הוא תיאור של בניין פריזאי על כל דייריו,רגשותיהם,מחשבותיהם,זכרונותיהם וחפציהם. וכך פרק יוצר את התיאור הקרוב ביותר לחיים עצמם, כי מה הם החיים אם לא חוויותינו, רגשותינו, מחשבותינו וזכרונותינו? הייתי רוצה לשכוח שקראתי את הספר הזה, רק כדי שאני אוכל לקרוא אותו שוב פעם בפעם הראשונה.”

“טוב, אנסה להיות אמיצה ולכתוב ביקורת על ספר כה מורכב. אך לפני כן תודה חמה לעמיר שבזכותו הגעתי אל האוצר המיוחד הזה. ז'ורז' פרק עורך את הספר כמלאכת מחשבת של הרכבת פאזל. ברטלבות' הוא אדם שהמרדף האנושי אחר כסף אינו חלק מסדר יומו. כמה איום. עליו בגיל צעיר יחסית להתפנות למחשבה מה לעזאזל לעשות בחייו וכיצד למלא את תוכן ימיו. הפילוסופיה הפרטית של ברטלבות' גורסת שעליו ליצור לעצמו תעסוקה שתעסיק אותו כל ימיו, אך תכלה את עצמה, ועם לכתו מן העולם - לא יוותר דבר. צל לבן של חיים מיותרים מראש. אך זהו רק מבט אחד מיני שלל העדשות שמציע לנו פרק להתבוננות דרכן על חיינו אנו. מגוון המבטים שקורץ אלינו דרך הספר מאוחד דרך בניין דירות אחד בפריז, דרך שלל האנשים שהתחלפו בין חדריו, החפצים שנשכחו בחדר המדרגות והריחות הרבים שעברו בו. עם זאת, משהו בדמותו של ברטלבות' נראה היה בעיני כעוגן כלשהו בסיפור, ששב ומצביע על הארעיות שלנו, על המגלומניה המופרכת, על הבינונית שבנו, על היותנו חתיכה אחת בפאזל העץ הענק. על מה לא. פרק מצליח לשזור פילוסופיה בקווים אנושיים, יומיומיים, שיש בהם הרבה קריצות סרקסטיות, אבל גם מבט חם שיש בו הבנה לקטנוניות האדם, לניסיונותינו להיות גדולים ובלתי נשכחים, בעודנו רק דיירי ארעי בבניין הדירות שהוא עולמנו. מומלץ מאוד, בלגימות קטנות שמאפשרות צלילה, עיכול, שאיפת אוויר העולם ושוב צלילה פנימה. יצירת מופת מתמטית, פילוסופית ואנושית.”

“לנסות לכתוב ביקורת על הספר הזה יהיה מורכב כמו הספר עצמו. הספר הזה גאוני בעצם הרכבתו: ג'ורג' פרק כתב אותו בתבנית מתמטית שהחשב עליה מלכתחילה - מעיין פזאל ענק של סיפורים (בתרגום האחרון בנספחים הוא מסביר לפי אילו חוקים נכתבו הסיפורים ומה היה צריך שייכלל בכל סיפור לפי החישובים שלו), ומי שאוהב פזאלים ספרותיים יאהב את הספר הזה, שהסוף שלו השאיר אותי פעורת פה, בתחושה של מיצוי מוחלט ויחד עם זאת - החמצה גדולה מהחיים. (כל המורכבות הזו, הפרטים על גביי פרטים שתכנן וולן, והקנבס הלבן עם משבצות משורטטות שנשאר ריק לתמיד בסופו של הספר). כשסיימיתי לקרוא אותו הרגשתי כאילו השלמתי מחזור חיים. נולדתי - חייתי חיים שלמים - ומתתי. אני ממליצה.”

“אוסף של סיפורים קצרים ויפהפים, משובצים בתוך סיפורו של בית פריזאי טיפוסי על דייריו המגוונים. זהו לא רק עוד ספר שאהבתי. יש ספרים שאתה אוהב, ויש כאלה שאתה מרגיש שכל ספר אחר שתקרא אחריהם, יהיה בהכרח ירידה. במהלך הקריאה, נזכרתי בפרסומת של קרן מור שאומרת "למה מגיע לי כל הטוב הזה?", כשחוויתי עוד אחד מרגעי העונג הלא נדירים שז'ורז' פרק מעניק מהם ביד רחבה. ז'ורז' פרק לא מהסס לאתגר את הקוראים שלו במונחים היסטוריים ותרבותיים שלרוב לא היו מוכרים לי. בסוף הספר מופיע חלק ארוך מאד של הערות, שעזר לי מאד בקריאה. מה שמפתיע שוב ושוב במהלך הקריאה, זה הגיוון הרב בסיפורים הקצרים. סיפורי מתח, סיפורי עוקץ, מסעות, קרקסים, אנתרופולוגיה ועוד. העושר העצום שמעניק לנו פרק בספר הזה הוא מתנה נפלאה ובלתי נשכחת. בתחילת הקריאה, מתעורר החשש שהנוסחתיות שבה בחר פרק, תיאור כל אחד מחדרי הבניין, תפגע בסופו של דבר בהנאת הקריאה. אך בהיפוך על הפתגם הידוע, ז'ורז' פרק מצליח לצאת בחינניות מעוררת השראה, מכל בור שהוא כרה לעצמו ונכנס אליו בהנאה מרובה. היו כמה קטעים, בהם הוא בוחר למשל לפרט את תוכנו של קטלוג רהיטים, שעליהם (הו, מה נורא הוא החטא) פשוט דילגתי. יותר מהכל הזכיר לי "החיים הוראות שימוש" את סיפוריו של בורחס. פרק לא מסתפק בסיפורים עם התחלה וסוף, אלא פורש בפנינו מספר רב של נקודות התחלה וסיום ונותן לסיפור להתפתל ביניהם, כך שסיפורים שונים מתלכדים ביניהם או מאירים באור אחר סיפורים קודמים. בסיום הספר, הרגשתי צורך לכתוב מכתב תודה לז'ורז' פרק. אם נתעלם מכמה עובדות, כמו העובדה שהוא נפטר כבר מזמן, וסביר להניח שלא ידע עברית, אשלח לו מכאן את תודתי הנרגשת, על ספר בלתי נשכח.”

“תמיד כשאני בא לקחת ספר, דבר ראשון אני מדפדף קצת, ובדרך כלל מנגד לעמוד הראשון של הספר בו כתוב שם הספר, ברשימה של זכויות יוצרים, מתי נדפס הספר ובאיזו הוצאה, כתוב שם הספר בשפת המקור שהוא נכתב. אני תמיד מסתכל שמה, לראות אם ואיזה עוול נעשה לשם הספר. כבר קרו מקרים. בעולם הקולנוע זה שכיח יותר. איך אפשר לשכוח את הסרט "ההנגאובר" שתורגם ל"בדרך לחתונה עוצרים בוגאס", את "ההנגאובר 2" שתורגם ל"בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק", ואז ב"הנגאובר 3" המתרגמים הישראלים החליטו לקרוא לזה "הנגאובר 3-חוזרים לוגאס". ולאלו שלא זוכרים את העוול הנורא הזה, תופתעו לגלות שהסרט "חומות של תקווה" בכלל לא קשור לחומות ולא לתקווה, וקרוי באנגלית The Shawshank Redemption, כלומר בתרגום חופשי "גאולת שושנק". בקיצור, הגעתי ל"החיים הוראות שימוש" ורציתי לראות אם גם פה ניטלה איזו חירות אמנותית על ידי המתרגמים, שאני מבין את אילוצי המערכת לתרגם שם של ספר שלעיתים לא מצלצל בצורה נחמדה לקורא הישראלי (אבל לפעמים דווקא מצליח להם, כמו בספר של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה the thing around your neck שתורגם לשם הלירי והפיוטי "כרוך סביב צווארך"). אז הצצתי מאחורה, וראיתי שכתוב la vie mode d'emploi. גייסתי את כל שברירי הצרפתית שלמדתי בעבר (3 שנים למדתי ורוב הדברים נשכחו ממני, חוץ מלהגיד bojour,je m'appelle omer et comme tu t'appelle). לה וי, פירושו אכן החיים. mode הוא אכן מדריך, ואילו emploi פירושו בכלל עובד. כלומר זה היה צריך להיות "החיים מדריך לעובד", או אם ניטול חירות אומנותית נגיע ל"החיים מדריך למשתמש", אך לא הגענו ל"החיים הוראות שימוש", שנכון שקרוב מבחינת משמעות אך עדיין מרגיש לי שמוחמץ פה משהו. אז אחרי שהסכמנו (הסכמנו, הסכמתי, מה זה משנה?) שהספר היה צריך להיקרא "החיים מדריך למשתמש" (אבל אולי בעצם לא, כי ייתכן והצרפתית שלי חלודה מדי ובכלל התבלבלתי בכל), הבה נדון בספר עצמו. ז'ורז' פרק לוקח בניין, מומצא לחלוטין, ממקם אותו ברחוב מומצא לחלוטין בפריז, וכך מתקבל בניין מספר 11 ברחוב סימון קרובלייה ברובע ה-17 של פריז. ז'ורז' פרק מתאר את הבניין המומצא שלו על כל דייריו-חייהם וזכרונותיהם- וכן על כל חפציהם של הדיירים וההיסטוריה של הבניין עצמו. אך ז'ורז' פרק מסבך זאת יותר- הוא מכתיב לעצמו שלא יחזור על אותו דבר פעמיים, סטייל החידות "להגיע ל-120 בלי לחזור על אותה ספרה פעמיים". וכאילו זה לא מסובך מספיק, פרק מתקיל את עצמו יותר ומתבסס על מין ריבוע 10 על 10 לטיני, שבהסבר להדיוטות זה אומר שהוא נותן לעצמו מרכיבים שירכיבו כל פרק, וששילובם יופיע רק בפרק אחד ומסוים. והמרכיבים, למתעניינים, מונים 21 (או שזה היה 42?) נושאים. וכך פרק כותב את ספרו, מקפיד שבכל פרק יופיע הדברים שאמורים להיות בו- אם זה ציטוט של ג'יימס ג'ויס או אזכור של יצירה מוזיקלית, או חפץ מסוים או סיפור פיקטיבי (שבסוף הספר טורח פרק לכתוב על פני כמה דפים את הסיפורים שמופיעים בספר, תוך ציון שמדובר רק בחלק מהם). ולקורא מן הצד, ניתן היה לחשוב שהספר היה הופך לטכני. סתם פרקים על גבי פרקים שלא קשורים אחד לשני. אז לא. פרק מצליח להפוך כביכול את המשימה הטרחנית והטכנית כל כך למשהו שלם ואחיד, ואם בסוף הספר לא היה מופיע מין נספח לספר שז'ורז' פרק כתב בעצמו, לעולם לא הייתי משער לעצמי שכותב הספר טרח כל כך בכתיבת הספר בצורה כזו סיזיפית וטכנית. כי פרק מצליח לחבר את כל הסיפורים הקצרים על דיירי הבניין- משימה שבאמת יכלה לצאת מייאשת ומשעממת- למין תיאור ססגוני של בניין פריזאי, על כל דייריו. ואם הייתי צריך להקביל את הספר ליצירה מוכרת, הייתי אומר שז'ורז' פרק כתב את "דירה להשכיר" גרסת המבוגרים, בלי החיות והחרוזים כמובן. מלבד תיאור הבניין והדרך המתמטית שעומדת בבסיס היצירה, ז'ורז' פרק שם דגש מיוחד על דייר ספציפי בבניין- ברטלבות' שמו. אציל אנגלי שהיגר לצרפת, עשיר כל כך שאין לו מה לעשות עם כספו וחייו, ומחליט לצאת במין משימה מוזרה חסרת תכלית. ברטלבות' החליט שהוא ילמד לצייר אקוורלים (ציורי מים), לאחר שיתמחה באמנות ציור האקוורלים הוא יטייל בעולם ויצייר 500 אקוורלים של נמלים. כל אקוורל יהפוך לפאזל (באדיבות אחד משכניו שנרתם למשימה). לאחר שכל פאזל יושלם, ברטלבות' ישלח את הפאזל עוזרו למקום בו צויר האקוורל, ובעזרת תהליך כימי מסוים שנבצר מבינתי להבין, כל מה שיוותר מהאקוורל הוא הנייר הלבן עליו צוייר האקוורל. וכך במשימה שאפתנית- ממה שיצר ברטלבות' לא יוותר כלום. לכאורה משימת חיים מאוד מוזרה, כי מה הטעם בטרחה הזאתי- ללמוד לצייר אקוורלים, לטייל בעולם ולצייר, להרכיב פאזלים ואחרי זה להרוס את הציורים. בתחושה האישית שלי, ראיתי את ברטלבות' כבן דמותו של פרק הפילוסוף. הרעיון הזה, של "מכלום יישאר כלום", משום מה הדהד לי כשייך לפרק, ונראה לי טועם לאסכולת חייו. "החיים הוראות שימוש" הוא לא באמת ספר הדרכה. הוא אינו מדריך לחיים. "החיים הוראות שימוש" הוא תיאור של בניין פריזאי על כל דייריו,רגשותיהם,מחשבותיהם,זכרונותיהם וחפציהם. וכך פרק יוצר את התיאור הקרוב ביותר לחיים עצמם, כי מה הם החיים אם לא חוויותינו, רגשותינו, מחשבותינו וזכרונותינו? הייתי רוצה לשכוח שקראתי את הספר הזה, רק כדי שאני אוכל לקרוא אותו שוב פעם בפעם הראשונה.”

“טוב, אנסה להיות אמיצה ולכתוב ביקורת על ספר כה מורכב. אך לפני כן תודה חמה לעמיר שבזכותו הגעתי אל האוצר המיוחד הזה. ז'ורז' פרק עורך את הספר כמלאכת מחשבת של הרכבת פאזל. ברטלבות' הוא אדם שהמרדף האנושי אחר כסף אינו חלק מסדר יומו. כמה איום. עליו בגיל צעיר יחסית להתפנות למחשבה מה לעזאזל לעשות בחייו וכיצד למלא את תוכן ימיו. הפילוסופיה הפרטית של ברטלבות' גורסת שעליו ליצור לעצמו תעסוקה שתעסיק אותו כל ימיו, אך תכלה את עצמה, ועם לכתו מן העולם - לא יוותר דבר. צל לבן של חיים מיותרים מראש. אך זהו רק מבט אחד מיני שלל העדשות שמציע לנו פרק להתבוננות דרכן על חיינו אנו. מגוון המבטים שקורץ אלינו דרך הספר מאוחד דרך בניין דירות אחד בפריז, דרך שלל האנשים שהתחלפו בין חדריו, החפצים שנשכחו בחדר המדרגות והריחות הרבים שעברו בו. עם זאת, משהו בדמותו של ברטלבות' נראה היה בעיני כעוגן כלשהו בסיפור, ששב ומצביע על הארעיות שלנו, על המגלומניה המופרכת, על הבינונית שבנו, על היותנו חתיכה אחת בפאזל העץ הענק. על מה לא. פרק מצליח לשזור פילוסופיה בקווים אנושיים, יומיומיים, שיש בהם הרבה קריצות סרקסטיות, אבל גם מבט חם שיש בו הבנה לקטנוניות האדם, לניסיונותינו להיות גדולים ובלתי נשכחים, בעודנו רק דיירי ארעי בבניין הדירות שהוא עולמנו. מומלץ מאוד, בלגימות קטנות שמאפשרות צלילה, עיכול, שאיפת אוויר העולם ושוב צלילה פנימה. יצירת מופת מתמטית, פילוסופית ואנושית.”

“לנסות לכתוב ביקורת על הספר הזה יהיה מורכב כמו הספר עצמו. הספר הזה גאוני בעצם הרכבתו: ג'ורג' פרק כתב אותו בתבנית מתמטית שהחשב עליה מלכתחילה - מעיין פזאל ענק של סיפורים (בתרגום האחרון בנספחים הוא מסביר לפי אילו חוקים נכתבו הסיפורים ומה היה צריך שייכלל בכל סיפור לפי החישובים שלו), ומי שאוהב פזאלים ספרותיים יאהב את הספר הזה, שהסוף שלו השאיר אותי פעורת פה, בתחושה של מיצוי מוחלט ויחד עם זאת - החמצה גדולה מהחיים. (כל המורכבות הזו, הפרטים על גביי פרטים שתכנן וולן, והקנבס הלבן עם משבצות משורטטות שנשאר ריק לתמיד בסופו של הספר). כשסיימיתי לקרוא אותו הרגשתי כאילו השלמתי מחזור חיים. נולדתי - חייתי חיים שלמים - ומתתי. אני ממליצה.”