וואו. ואני בכלל לא מבין לרוב שירה.

עברתי משפט משפט וטרחתי ועמלתי וזה כל כך השתלם. הירונימוס בוש של המילה הכתובה. כל כך הרבה פרטים שהכל נראה כאוס מלמעלה עד שעושים זום אין והתצרף מתבהר.

"ארץ הישימון", רק השם מעביר צמרמורת אחרי שמסיימים אותו.
פורסם ב-1922 ונדמה לי שהיה אחד האסונות הארכיטקטוניים המפוארים ביותר של השירה במאה העשרים. וואו, כדי להבין את השיר באמת, נאלצתי לא להתייחס אליו כאל טקסט לינ

(לא קראתי את התרגום הנ"ל, מדבר על היצירה עצמה)

אז השנה ולמען האמת לפני שבועיים, צוינו 100 שנה לרומן שהביא הלם לכולם במאה ה-20 ועד היום - יוליסס לג'ויס. הרומן הגדול של המאה ההיא וכנראה עדיין הספר האהוב עליי, הצליח להראות לנו שהחיים הפשוטים ולכאורה בנאליים, הם סיפור גדול מהחיים. כל אחד מאיתנו עובר מסע אפי ביומיום, כמו אודיסאוס וכמו בלום. עד היום כאמור, הרבה משתגעים ומרימים ידיים כי המסע גדוש צורו

גוּס: חתול התיאטרון

גוס הוא חתול של פתחי תיאטרון.
ויש לציין עוד, ששמו הנכון
למעשה אספרגוּס. אך זה כה דחוס
לבטא, שברגיל נכנה אותו גוס.
מעילו מתפרק, הוא כחוש כמסרק,
וסובל רעד קל בכפו המשֻתקת.
והרי בנעוריו היה ראש לנמרים -
אך כרגע כבר אין הוא מפחיד עכברים.
זה כבר לא החתול שמימי פריחתו;
אף כי שמו, לדבריו, התפרסם בשעתו.
כשיפגשׁ את חברי מועדון השכונה
(בחצר של הבר הסמוך בפִנה)
ישמח את לִבם

ספרון שירה - 40 עמ' המוקדש כולו לחתולים, אבל לא רק, שנון וציני. ספוילר קטן מאחד השירים:
'לפני שהחתול יואיל,
לראות בך ידיד מועיל,
יש צורך גם בכעין תוספת
כמו למשל, עוגת קצפת;'