ביקורת ספרותית על העצים והשבבים מאת אריה אלדד
ספר מעולה

---

מי היו אנשי הלח"י? נדמה שהם די נעלמו מההיסטוריוגרפיה הציונית. כשהם כן מופיעים, הם בדרך כלל טרוריסטים שפלים (אם הכותב הוא איש מפאי\מפם) או ביתריסטים צדקנים שאם זה היה תלוי בהם היו מקימים את בית המקדש השלישי כבר מזמן, ושלדעתם מדינת ישראל החילונית פספסה את כל הפואנטה. הספר הזה חושף רובד נוסף שלא היה מוכר לי - נקודת המבט של שכבת ההנהגה של התנועה, פרי עטו של בנו של אחד ממנהיגיה, והאידיאולוגי שבהם. אלדד מתאר תחת שמות בדויים (אך קלים לזיהוי) את הוויכוחים, האינטריגות והנסיונות בפוליטיקה הגדולה בהן התנסו אנשי המחרתרת בימיה האחרונים, ואת התמסמסותה לדפי ההיסטוריה בימיה הראשונים של המדינה. היו ביניהם כאלו שחשבו שהחבירה עם הגוש המערבי אינה נכונה, וקרצו לצד הקומוניסטי אפילו יותר ממפם. למעשה, יש טענה בספר לפיה חלק מהנשק שהגיע מהגוש המזרחי הגיע בזכות פעילות של ראשי הלח"י.

במיוחד מצאתי מעניין את המתח העצום שבין ראשי המחתרות לבין הממסד המפאיניקי, שבו שני הצדדים ניסו למשוך אחד לכיוון השני, תוך כדי שהם יושבים על חבית הנפץ של מלחמת אחים עוד לפני שהמדינה קמה. היה יפה לראות איך תיאורים קטנים של פוליטיקאים ואנשים קטנים יושבים בחדרים צפופים ומחליטים החלטות טקטיות עיצבו את המציאות שלנו, ומרתק לדמיין איך כל החלטה קטנה יכלה לשנות את פני המדינה.

» ביקורות נוספות של TheBlindProphet
» ביקורות נוספות על העצים והשבבים