“תקומת מדינת ישראל היוותה, במובן מסוים, את אקורד הסיום של מאבק ומאמץ ארוך שנים בכמעט כל היבט שאפשר להעלות על הדעת. במובן אחר, היא הייתה רק ההתחלה של מאבק ומאמץ קשה והירואי לא פחות, אבל שונה. בשנות ה-30 וה-40, לחמו בבריטים שְׁלוש המחתרות (ההגנה, האצ"ל והלח"י) כל אחת בדרכה, אך האידאולוגית, הקיצונית וגם הקטנה ביותר הייתה מחתרת לח"י. אף שהייתה קטנה, האנשים שמסרו את נפשם, "החיילים האלמונים", היוו קשת”

“ספר שקריאתו הזכירה לי את 'הספר האדום' של ענברי. כרוניקה של אירועים היסטוריים שמשולבים בסיפורים בדיוניים פרי דמיונו של המחבר. אריה אלדד, אדם ברוך כישרונות, מגולל בספרו את השנתיים האחרונות של מחתרת לח"י. מאביב 1947 ועד אביב 1949. למה דווקא השנתיים האלה, ולא אלה שלפניהן שהיו מסעירות וגדושות ארועים לא פחות? אלדד מבקש לבחון מה קורה לארגון לוחם לאחר שהוא משיג את מטרתו. כאשר לוחמי הלח"י הבינו שמטרתם הושג”

“לא אתכחש לזה שהתלבטתי אם לקרוא את הספר הזה שהשם שלו נובע מהאמירה "כשחוטבים עצים עפים שבבים". מה שבסוף הטה את הכף הוא שאומנם קראתי עד היום לא מעט ספרים על תקופת הקוממיות אבל לא הרבה כאלה שנכתבו מהצד הימין. מה גם שכפי שנכתב בעטיפה הקדמית של הספר זהו "הפרק האחרון של לח"י". אריה אלדד מי שמוכר הרבה בזכות עצמו, כרופא כירורג פלסטי, פרופסור לרפואה ופוליטיקאי, הוא בנו של ישראל (אלדד) מי שהיה יריבו הידו”

“אהבתי לקרוא את נוהל ויזתא ואת אוגנדה של אריה אלדד. הוא התגלה כסופר מוכשר וכותב טוב. אבל הספר הזה הוא ממש לא. התחושה שלי הייתה כבר מהפרק השני, שאלדד כתב ספר התחשבנות עם ההיסטוריה. למען זכרון אביו וחבריו. אבל הבעחיה המרכזית היא שהספר כתוב בצורה שנראית לי כאילו עוונה לילדים ולא לאנשים מבוגרים. בטח לא כאלה שמכירים את ההיסטוריה. וכך פרשת דיר יאסין עברת לה בקלילות. אלטלנה זה אירוע שולי והעיקר הוא ה”

“תקומת מדינת ישראל היוותה, במובן מסוים, את אקורד הסיום של מאבק ומאמץ ארוך שנים בכמעט כל היבט שאפשר להעלות על הדעת. במובן אחר, היא הייתה רק ההתחלה של מאבק ומאמץ קשה והירואי לא פחות, אבל שונה. בשנות ה-30 וה-40, לחמו בבריטים שְׁלוש המחתרות (ההגנה, האצ"ל והלח"י) כל אחת בדרכה, אך האידאולוגית, הקיצונית וגם הקטנה ביותר הייתה מחתרת לח"י. אף שהייתה קטנה, האנשים שמסרו את נפשם, "החיילים האלמונים", היוו קשת”

“ספר שקריאתו הזכירה לי את 'הספר האדום' של ענברי. כרוניקה של אירועים היסטוריים שמשולבים בסיפורים בדיוניים פרי דמיונו של המחבר. אריה אלדד, אדם ברוך כישרונות, מגולל בספרו את השנתיים האחרונות של מחתרת לח"י. מאביב 1947 ועד אביב 1949. למה דווקא השנתיים האלה, ולא אלה שלפניהן שהיו מסעירות וגדושות ארועים לא פחות? אלדד מבקש לבחון מה קורה לארגון לוחם לאחר שהוא משיג את מטרתו. כאשר לוחמי הלח"י הבינו שמטרתם הושג”

“לא אתכחש לזה שהתלבטתי אם לקרוא את הספר הזה שהשם שלו נובע מהאמירה "כשחוטבים עצים עפים שבבים". מה שבסוף הטה את הכף הוא שאומנם קראתי עד היום לא מעט ספרים על תקופת הקוממיות אבל לא הרבה כאלה שנכתבו מהצד הימין. מה גם שכפי שנכתב בעטיפה הקדמית של הספר זהו "הפרק האחרון של לח"י". אריה אלדד מי שמוכר הרבה בזכות עצמו, כרופא כירורג פלסטי, פרופסור לרפואה ופוליטיקאי, הוא בנו של ישראל (אלדד) מי שהיה יריבו הידו”

“אהבתי לקרוא את נוהל ויזתא ואת אוגנדה של אריה אלדד. הוא התגלה כסופר מוכשר וכותב טוב. אבל הספר הזה הוא ממש לא. התחושה שלי הייתה כבר מהפרק השני, שאלדד כתב ספר התחשבנות עם ההיסטוריה. למען זכרון אביו וחבריו. אבל הבעחיה המרכזית היא שהספר כתוב בצורה שנראית לי כאילו עוונה לילדים ולא לאנשים מבוגרים. בטח לא כאלה שמכירים את ההיסטוריה. וכך פרשת דיר יאסין עברת לה בקלילות. אלטלנה זה אירוע שולי והעיקר הוא ה”