“מה עושה אקדמאי אמריקאי, בעל דוקטורט ומערבי בכל עוצמותיו, כשהוא נזרק בחזרה אל השורשים הרוסיים שלו, ונאלץ להתמודד עם הארץ שאמו ברחה ממנה ברגע שניתנה לה ההזדמנות? גסן מתאר באופן ראליסטי את מוסקבה של המאה ה-21 על דמויותיה, כולל הפושעים שהשתלטו על החברה ומנהלים את מרבית חיי היום יום, ודוחקים כל שביב של יוזמה אישית "קפיטליסטית" אמיתית. אף על פי שהגיבור בעל דוקטורט בלימודים סלביים, הוא לא מזהה את רוסיה שקרא עליה בספרים במציאות היום יומית מסביבו, ונותר זר, הן לארץ האיומה, והן לאמריקה, שמהססת לקבל אותו בצורה שלמה ולתת לו את משרת ההוראה הנכספת.

אמנם, אני מסכים שלא קורה הרבה, והדבר מורגש בעיקר באיזור הנורא של תחילת הסוף - שני שליש לתוך הספר, אבל לדעתי התיאורים הראליסטים המדכדכים (לחובבי הזאנ'ר) הן של הסצינה האקדמית במדעי הרוח באמריקה והן של מוסקבה של ימינו שווים את העלילה הלא סוחפת ואת הגיבור שהינו התגלמות האנטי גיבור חסר האונים ונטול הכריזמה.”

“ספר איטי. אפשר לומר יותר ספר אוירה. הדמויות מאד אמינות אך להרגשתי, הדגש אינו עליהן, חייהן הפנימים או האינטראקציה ביניהן - אלא שהן מהוות כלי שרת בידיו של הסופר בנסיון לתאר את אופיו של העם הרוסי ולהתמודד עם שאלות שונות אישיות וחברתיות בין היתר חווית המהגר, מותר הקפיטליזם על הקומוניזם, מצבה של רוסיה היום (רובד עליון קפיטליסטי כשמתחתיו רוחש בעוצמה תת מודע קולקטיבי קומוניסטי) ובמקביל לא מעט ביקורת על הפקולוטות למדעי הרוח... רעיון שנשאר איתי מהספר היה מחשבה של הגיבור על העם הרוסי ככזה שמוכרח תמיד לקחת דברים לקצה, את הקומוניזם ואת הקפליטליזם, ולכן תמיד סובל...
יש בספר הרבה שמות ותיאורים של רחובות במוסקבה, תחנות רכבת תחתית, מאכילים רוסיים ועוד. מעולם לא הייתי במוסקבה ואין לי כמעט היכרות עם רוסיה או התרבות הרוסית ולכן הרגשתי כמי שקוראת ספר בשפה זרה ולכן מחמיצה משמעויות כפולות של דברים ולעיתים מתקשה להבין את הקווים העדינים של המתרחש. יש לי הרגשה שהנאתם של יוצאי ברה"מ מהספר הזה תהיה רבה יותר.ועדיין אני ממליצה גם לאלו שאינם משם והתרבות הרוסית כביטוי הופכי לזו האמריקנית מסקרנת אותם.”

“המסע האישי שלי אל מוסקבה של היום הושלם עם "ארץ איומה" הטוב.
מסע שכלל לצד ביקור היכרות-לימוד ועניין במוסקבה של היום, קריאה וצפייה ביצירות מאת שלושה 'בריה"מים' (=ילדי ביה"מ שעלו לארץ בילדותם או בני ה'דור וחצי' אלו שנולדו בארץ לעולים חדשים מאוד (ההגדרות שלהם). אלה גם אלה גדלו בבתים דומים, אפשר לומר זהים ועטופים שיריון-משקעים ושפת התנהגות זהה.
ארץ איומה הוא סיפור מסע (חזרה) של אנדריי (אנדריוש) אל מוסקבה, אותה עזב כילד והיגר עם משפחתו לארה"ב, ואליה חזר כדי לבקר את סבתו ולסייע לה. חזר ונשאר חודשים ארוכים בתהליך גילוי עצמי והבנה מיהו באמת ולמה ככה - בתוך ומתוך המנטליות, החברה, אורח החיים, הסביבה שמצא וחקר ולמד להכיר.
את הכריכה עוטף הציור "תור ללחם" של האמנית זויה צ'רקבקי, שהוצג ב"פרבדה" (תערוכת [נהדרת] של ציוריה) שהוצגה בשנה האחרונה במוזיאון ישראל והביאה את הגילוי העצמי של האמנית אשר תוך כדי עבודת היצירה חזרה אל זויה הרוסייה, הילדה-העולה החדשה ממוסקבה. היא ניסתה להבין בתוך תהליך היצירה את החיים שלה בהווה שמושפעים לגמרי מהמנטליות, הקשיים, החוויות המכוננות לטוב ולרע שעברה ועוברת.
(המסע שלי התחיל בספר "מזוודה על השלג" simania.co.il/showReview.php?reviewId=110819 שם עברה אולה גרויסמן מסע דומה מאוד למסעו של אנדריי, כששבה למוסקבה כאישה צעירה, בשליחות אמה כדי להביא את אפרו של סבה ארצה. נסעה ראתה ולא הבינה ונשארה לשבועות ארוכים של גילוי עצמה בסביבת עיר הולדתה).
השלושה סגרו מעגל, והספר הזה מומלץ - כי הוא טוב וכי המסע שלהם מרתק.
לאחר שפתרו או יותר הבינו את סימני השאלה שליוו את חייבם - שמחו לעזוב את הכפור האפור (תרתי משמע) ולחזור אל השמש שמחממת ומאירה את ה'ארץ החדשה שלהם' ישראל בשניים מהמקרים וארה"ב במקרה של אנריי בארץ איומה.”

“סיפורו של אמריקאי (יליד ברית המועצות במקור) הנקרא על ידי אחיו לחזור לרוסיה לתקופה על מנת לעזור לטפל בסבתם החולה כי האח צריך לעזוב.
הספר אמור לחשוף אותנו לחוויות של אותו בחור, אנדרו/אנדריי, עם שובו לארץ הולדתו על כל פערי התרבות הרבים בינה לבין ארץ מגוריו כעת ארה"ב.
אני אומרת אמור כי זה לטעמי לא ממש קרה. פשוט לא היתה כמעט עלילה בכל ה 250 עמודים ראשונים של הספר.
אנדריי מגיע לסבתו וחוץ מלשמוע כל יום מה אוכלים ולאן הולכים ומתי ישנים לא קורה כלום!
כמה אפשר לדבר על כוסמת ותפוחי אדמה?
אני ציפיתי שתיכנס פה אולי איזה עלילת סיפור מתח קל כי היה שלב שנזרעו זרעים בכיוון הזה (שיחת טלפון מסתורית מבחורה לא מזוהה) אבל עם התקדמות העמודים התאכזבתי לגלות כי העלילת מתח היחידה היא מתי יודעים שהכוסמת מוכנה.
(ולגבי אותה בחורה מסתורית? אפילו לא טרחו להחזיר לנו תשובה מי היא היתה ומה רצתה)

החיים המדכאים של אנדריי ברוסיה כמעט והכניסו גם אותי לדיכאון. הסבתא הדמנטית (אבל מקסימה) והאהבה שלו להוקי קרח אינם מספיקים כדי להרים את הספר ולרצות לקרוא בו מחדש כל ערב.

במאה עמודים אחרונים התחיל לבצבץ משהו ממש מרחוק מאוד שנראה כמו עלילה. קצת אקשן קל והופ נגמר הספר.
אם לא הייתי מתעקשת ,כהרגלי הקבוע לצערי (ולשמחתי לעיתים), לסיים כל ספר באשר הוא גם לא הייתי מודעת לניצוץ העלילתי הזעיר הזה ווואלה גם הוא לא הופך את הספר הזה לדעתי למשהו מומלץ לקריאה.

שורה תחתונה: ספר לא משהו.”