“קשה לכתוב על הספר הזה, ולא בגלל שאין מה לכתוב.
קשה לכתוב כי אלדד עצמו ניסח כל כך טוב על מה הוא מדבר, מה הוא רוצה לומר, שכל ניסיון לנסח מחדש על מה מדבר הספר יהיה מוצלח פחות מאשר פשוט לקחת את הספר ולקרוא.
הוא הזכיר לי לא מעט את הספר האדום של אסף ענברי: בעיסוק באותה התקופה, בכתיבה המדוייקת, בסרקזם ובאירוניה הדקים, ביכולת לצייר ברקע את התמונה הגדולה, בהתמקדות באנשי הקצוות, בתיאור ההתנגשות בין האידיאולוגיות השונות ולא פחות מזה - בין האינטרסים השונים.
זהו ספר על הלח"י מנקודת מבט חפה מנוסטלגיה, הערצה או שנאה, אך לא חפה מביקורת. זה נשמע טריוויאלי לכאורה, אבל איכשהו, זה לא.
משהו בקיצוניות של המחתרת הזאת מושך אליו רגשות עזים וכתיבה שצבועה בהם, אבל אלדד - למרות הקשר המאוד אישי שלו - הצליח להימנע מזה.

הספר מתמקד בסופה של הלח"י, בימים בהם הבריטים עוזבים את הארץ ואיתם מתפוגג הדבק שחיבר את הקצוות השונים שהתקבצו בלח"י, אלה שחלמו על מלכות ישראל ואלה שחלמו על להיות חלק מהגוש הקומוניסטי ולהילחם באימפריאליזם.
הרגע בו גרא (ילין מור) פותח חלון ומודיע שהאש כבתה - האש ששרפה את אלטלנה - אבל הקורא מבין היטב שגם האש שבערה בלבבות אנשי המחתרת כבתה כבר, או לפחות הוסטה לנתיבים אחרים, הוא רגע סמלי, מדוייק וחסכוני. והספר מלא ברגעים כאלו.

הספר עוקב אחרי העצים ואחרי השבבים. השבבים הם אלו שעפים כשחוטבים עצים, ע"פ האימרה הקומוניסטית הידועה, והתקופה היתה מלאה בכאלו.
אלדד נתן לכמה מהם מקום מכובד בספר שלו.
הוא לרגע לא מצדיק את השבבים, אבל יש בו מידה מסויימת של חמלה גם לאלו שניצבו בצמתי ההחלטה ובחרו בחירות שגויות.

הוא מתאר את המחתרת ההולכת ודועכת ואת הפעולה האחרונה שלה. זאת פעולת התנקשות שהיא גם פעולת התאבדות: היא נעשית בידיעה שהיא חותמת את גורלה של המחתרת.
"האבירים הפולנים של האצ"ל לא יירו בהם" אומר גרא כשהוא מתייחס לאפשרות שההגנה תמהר לחסל את חברי המחתרות האחרות - האצ"ל והלח"י, עם עזיבת הבריטים. "ילכו כצאן לטבח. יבקשו רשות להתלבש, להסתרק ולשיר את התקווה לפני שיורים בהם".
הלח"י בהחלט מתכוונים להיות ממלכתיים פחות ולירות בחזרה, אבל בסופו של דבר, גם הם הבינו שהגיע הזמן ושאין עוד מקום למחתרת במדינה שזה עתה קמה.

בסיום הספר מתאר אלדד את שירת המנון הלח"י בהלוויותיהם של שלושת מנהיגי הלח"י בתקופה המדוברת: שמיר, ילין מור ואביו - ישראל שייב.
את ההקדמה הוא מסיים במילים: "איש מגיבורי הספר אינו חי עוד".
"משורה ישחרר רק המוות" אומרות מילות המנון הלח"י, ואלדד מתאר אנשים שהצפינו חלקים מעצמם, חלקים שהמשיכו לחיות במחתרת במובן מסויים, כל חייהם.
נראה שרק המוות שיחרר את אלדד לכתוב בחופשיות את מה שלא היה יכול לומר כשהם עוד היו בחיים.”

“ספר שקריאתו הזכירה לי את 'הספר האדום' של ענברי. כרוניקה של אירועים היסטוריים שמשולבים בסיפורים בדיוניים פרי דמיונו של המחבר. אריה אלדד, אדם ברוך כישרונות, מגולל בספרו את השנתיים האחרונות של מחתרת לח"י. מאביב 1947 ועד אביב 1949. למה דווקא השנתיים האלה, ולא אלה שלפניהן שהיו מסעירות וגדושות ארועים לא פחות? אלדד מבקש לבחון מה קורה לארגון לוחם לאחר שהוא משיג את מטרתו. כאשר לוחמי הלח"י הבינו שמטרתם הושגה והבריטים עומדים לעזוב את הארץ הם באו במבוכה. מה נעשה עכשיו? איזו הצדקה יש להמשך קיום תנועת המחתרת? אז חלק מהם התגייסו לצבא החדש שהוקם, צה"ל שמו, וחלק נשארו נאמנים למחתרת ופעלו בעיקר בירושלים (מכיוון שירושלים הייתה אמורה להיות מחוץ לגבולות המדינה העברית הם הסיקו שפעילות צבאית בה לא תהפוך אותם לפורשים ולמורדים במרות המדינה)

לאלדד יש כמובן נגיעה אישית ללח"י, אביו, ישראל אלדד (שם משפחתו היה שייב, אלדד היה שמו המחתרתי שהפך לשם משפחתו) היה אחד משלישיית המפקדים שהנהיגה את הלח"י אחרי שהבריטים רצחו את המפקד הראשון אברהם שטרן (יאיר) אלדד האב מצטייר ע"י בנו כמפקד שאינו לוחם ועיקר כוחו ביכולתו האינטלקטואלית. שייב מחבר את הכרוזים, מנסח את המניפסטים, משדר ברדיו המחתרתי ומרביץ אידיאולוגיה בדור הצעיר של הלוחמים. הוא אינו נושא נשק וכנראה גם לא יודע כיצד משתמשים בו. בכך הוא דומה למפקד מחתרת אחרת - מנחם בגין. מרתק לראות איך אלדד מתייחס אל אביו, באיזו חמלה משועשעת, שכן באמת יש איזה פן קומי בזרות של הדוקטור הווינאי לפילוסופיה בקרב הלוחמים המקמצים במילים ומרבים בחיסולים ובדפיקות.
ספר מחכים ומהנה לקריאה. הפרקים קצרים ונקראים במהירות כחטיפים.”

“מי היו אנשי הלח"י? נדמה שהם די נעלמו מההיסטוריוגרפיה הציונית. כשהם כן מופיעים, הם בדרך כלל טרוריסטים שפלים (אם הכותב הוא איש מפאי\מפם) או ביתריסטים צדקנים שאם זה היה תלוי בהם היו מקימים את בית המקדש השלישי כבר מזמן, ושלדעתם מדינת ישראל החילונית פספסה את כל הפואנטה. הספר הזה חושף רובד נוסף שלא היה מוכר לי - נקודת המבט של שכבת ההנהגה של התנועה, פרי עטו של בנו של אחד ממנהיגיה, והאידיאולוגי שבהם. אלדד מתאר תחת שמות בדויים (אך קלים לזיהוי) את הוויכוחים, האינטריגות והנסיונות בפוליטיקה הגדולה בהן התנסו אנשי המחרתרת בימיה האחרונים, ואת התמסמסותה לדפי ההיסטוריה בימיה הראשונים של המדינה. היו ביניהם כאלו שחשבו שהחבירה עם הגוש המערבי אינה נכונה, וקרצו לצד הקומוניסטי אפילו יותר ממפם. למעשה, יש טענה בספר לפיה חלק מהנשק שהגיע מהגוש המזרחי הגיע בזכות פעילות של ראשי הלח"י.

במיוחד מצאתי מעניין את המתח העצום שבין ראשי המחתרות לבין הממסד המפאיניקי, שבו שני הצדדים ניסו למשוך אחד לכיוון השני, תוך כדי שהם יושבים על חבית הנפץ של מלחמת אחים עוד לפני שהמדינה קמה. היה יפה לראות איך תיאורים קטנים של פוליטיקאים ואנשים קטנים יושבים בחדרים צפופים ומחליטים החלטות טקטיות עיצבו את המציאות שלנו, ומרתק לדמיין איך כל החלטה קטנה יכלה לשנות את פני המדינה.”

“אהבתי לקרוא את נוהל ויזתא ואת אוגנדה של אריה אלדד. הוא התגלה כסופר מוכשר וכותב טוב.
אבל הספר הזה הוא ממש לא.
התחושה שלי הייתה כבר מהפרק השני, שאלדד כתב ספר התחשבנות עם ההיסטוריה. למען זכרון אביו וחבריו.
אבל הבעחיה המרכזית היא שהספר כתוב בצורה שנראית לי כאילו עוונה לילדים ולא לאנשים מבוגרים. בטח לא כאלה שמכירים את ההיסטוריה.
וכך פרשת דיר יאסין עברת לה בקלילות. אלטלנה זה אירוע שולי והעיקר הוא הפחד שההגנה תעשה עוד פעם סזון ותפגע פיזית באנשי לח"י. נו באמת...
פשוט לא ספר טוב, ובטח שלא מדייק היסטורית. חבל”