ביקורת ספרותית על מסע אל קצה הלילה - כרך א+ב - ספריה לעם #400 מאת לואי-פרדינן סלין
ספר בסדר

---

את סלין הכרתי והתחלתי לחקור לגביו אחרי התנחלות בטריטוריה של סופרים ויוצרים כמו ג'ויס, בקט, קפקא, הביטניקים ועוד כמה חבר'ס מהמאה ה-20. חשבתי שיהיה ממש מעניין לגלות עוד סופר מהמאה ה-20. והוא בכלל היה טיפוס. העובדה על הדעות הנוראיות שהחזיק בהן סקרנה אותי לגשת למה שידוע כיצירת המופת שלו. ואז זה הגיע. שאלתי את הספר. אני עוד מעט מתגייס, ככה שאני עושה טעות שאני מכניס את עצמי לספר שמתחיל בביקורת אנטי מלחמתית נוקבת שבזה למיתוסים של גבורה ופטריוטיות בתקופה שהייתה למלחמה המיותרת ביותר בתולדות אירופה. אבל, כמו שאומרים, לא לוקחים הכל יותר מדי ברצינות. והנה זה מונח: החלק הראשון של הספר נהדר. אני אוהב את 128 העמודים הראשונים של הספר הארוך גם ככה. הזדהיתי עם הדעות של בארדאמי בנוגע למלחמה כבית מטבחיים אחד גדול, החברה הצבועה שמקדשת את אותם גיבורים שיוצאים למלחמה ובסוף מסתבר שהם סתם יונים שמעבירות הודעה ממקום למקום עד שיש להם שתי ברירות: או למות או יותר טוב - ליפול בשבי.

כל האכזבה הזו, הניהיליזם, האנטי כלפי כל דבר הזה עבר אצלי טוב (אני בן אדם נורא) והיה גם מצחיק (זה גם חשוב). מפה והלאה, אפשר להגיד שבעיניי הסתיים החלק הטוב ביותר של הספר. בהמשך, סלין מפרט את המסעות של בארדאמי דרך אפריקה הקולוניאלית, אמריקה הקפיטלסטית, חזרה לצרפת וכל המסעות, האנשים שפוגש והמעבר התמידי שלו ממקום למקום כזר תמידי שמרגיש לא שייך לשום חברה. מפה, התחלתי להסתייג מתיאורי החברה הגועלית שסבבה את פרדינן, המיזנתרופיות שלו נמאסה כבר (אי אפשר להיות כזה נורא וציני כלפי כל אדם) ועל אף המסר החשוב לא פחות, זה הרגיש שאולי היה אפשר לחלק את החלקים שמגיעים אחרי מלחמת העולם הראשונה ולהוציא אותם כספרונים קצרים שכאלה. אבל במבט אובייקטיבי, "מסע אל קצה הלילה" הוא ספר חשוב גם היום.

הוא מציב מראה לפני החברה האירופאית האובר פטריוטית ואפשר להגיד שגם היום בפני מיליטנטיים מסוימים ומראה את כל הכיעור שיוצא מתוך כל מיתוסי הגבורה החרושים. הוא גם עוסק בזרות ובצביעות. הקולוניאליסטים עושים קומבינות ומתנהגים בגסות רוח, האמריקאים מסנוורים מהחלום האמריקאי שהם מוכרים אשליות ולוקשים, חברים הם לא בדיוק חברים. הנשים נעות בין טובות לב ונהדרות לבין מכשפות מטורפות וברביות פלסטיקיות שזיון הוא הדבר הטוב ביותר שהן יכולות להציע. גם היום, יש עדיין אנשים שאוהבים סיפורי גבורה (אם מוצדקים או לא, זה סיפור אחר), יש עדיין אנשים שמסנוורים מאותם סיפורים, יש עדיין אנשים רעים שהם בלתי נסבלים באופי הציני שלהם, צבועים וגזענים.

ו"מסע אל קצה הלילה" מטיח הכל בנו הקוראים, בין אם נרצה או לא. בין אם נאהב או לא. זו האמת. ובעיניי בניגוד לסלין, צריך להפיק לקחים מאותם תיאורים פסימיים-ניהליסטיים ולנסות ליצור חברה טובה יותר ולאו דווקא להיכנע לפסימיזם אפל וקודר כמו שמתואר בספר. סלין עצמו היה נורא ביותר. הדעות האנטישמיות והפשיסטיות שלו הביאו אותו למעמד לדין (צריך לדעת להפריד בין אמנות לזבל) ובסוף זוכה, אבל ההשפעה והחותם הספרותי שלו נשארו איתנים ובצדק בזכות הספר הזה.

בוקובסקי הזדהה עם הגישה המיזנתרופית-פסימית שלו לזולת ולחיים ואימץ אותו לספריו, ג'וזף הלר הזדהה עם זוועות המלחמה והוציא את משנתו האנטי מלחמתית ב"מלכוד 22", גם ג'ים מוריסון לקח כמה דברים מסלין אל הדורס. ואני פשוט אמשיך להגיד שזה ספר חשוב, אבל בחלקו כגודל הציפייה (השלם את החסר). אני אמשיך לטעון שהחלק הראשון הוא הטוב ביותר. שאר החלקים חשובים מבחינת המסר, אבל מצליחים להחזיק עניין אצלי לפחות. אז סלין הוא סופר שאני מעריך, בן אדם שאני סולד ממשנתו ואחד שאולי לא ייכנס לי להיכל התהילה כמו סופרים שנכנסו לי חזק כמו ג'ויס, בקט או בורוז, אבל כבודו (האמנותי) במקומו מונח.

» ביקורות נוספות של tHeDUDE
» ביקורות נוספות על מסע אל קצה הלילה - כרך א+ב - ספריה לעם #400