זהו אוסף סיפורים יפהפה המקבץ את חמישה-עשר הסיפורים הראשונים של דוד שחר, שנכתבו מאמצע שנות ה-40' ועד 1956 (שנת נישואיו לשולמית, לימים פרופ' שולמית שחר).
המשותף לכל הסיפורים היא זירת ההתרחשות: ירושלים. ירושלים של סוף שנות המנדט או בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.
ירושלים של שחר מצטיינת במגוון אנושי מרהיב במיוחד, כולל לא-יהודים רבים, בני עמים שונים ודתות שונות.
דוד שחר הוא "סטורי-טלר" אמיתי, וסיפוריו זורמים כאילו מאליהם, גדושי מעשים ואירועים.
יש בהם בדידות ועצב, מתח ופחד, אהבה ואכזבה, שמחות ודמעות, גדולה ושפלות.
שפתו של שחר צלולה וזורמת, מיושנת מעט במונחי ימינו, ובעיקר יפה ונעימה לקריאה.
בכל אחד מן הסיפורים, שחר מכניס את הקורא לעניינים תוך משפט אחד או שניים. הסיפור אך התחיל וכבר אתה מבין במי מדובר, מיהו ומהו, והעלילה מתחילה לזרום.
אני מרגיש שאני מתקשה לבטא עד כמה נהניתי מקריאת הספר הזה.
לשחר יש כישרון ייחודי לטוות עלילה גדושה ומושכת לקריאה, ולכתוב זאת בשפה כה ברורה, יפה ונעימה לקריאה.
כשליש מהסיפורים בני כשלושים עמודים ומעלה, והשאר בני למטה מעשרים עמודים, ואפילו בני עמודים אחדים.
ועם זאת, כולם מעניינים לקריאה, ללא יוצא מן הכלל אחד. הישג ספרותי לא מצוי, לעניות דעתי.
השוואה מתבקשת אחת עלתה במחשבתי במהלך קריאת הספר - עמוס עוז והכתיבה שלו על ירושלים (לדוגמה ב"מיכאל שלי" וב"הר העצה הרעה").
בעוד אצל עוז הכל כה אפור, כעור ועגמומי, אצל שחר המציאות הירושלמית הרבה הרבה יותר מגוונת ומלאת חיים ועניין.
כמדומני שהספר לא קל להשגה, אך כדאי לנסות ולמצוא אותו כי הקריאה בו שווה כל רגע ומשקלה זהב.


















