ביקורת ספרותית על שנים טובות מאת מאיה ערד
ספר טוב

---

הספרים של מאיה ערד הם כמו כוסברה- או שמאוד אוהבים אותם או שלא יכולים לסבול אותם. אני שייכת למחנה האוהבים (של ספרי מאיה ערד ושל כוסברה). בעיני היא סופרת מאוד אינטליגנטית ומרשימה ביכולת שלה לכתוב במגוון של ז'אנרים. אני מסווגת אותה כחברת כבוד בקבוצת הסופרים שאני מכנה ה"רשעים". ערד נוטה להתעלל בדמויות שלה מפשיטה אותם עד העצם ומציגה שיקוף רנטגן של נשמתם . תוך כדי כך, היא מאתגרת אמיתות של הקוראים לגבי עצמם ולגבי העולם שסובב אותם. אני מניחה ש"רשעות" זו של ערד היא שגורמת לרבים להירתע ממנה . [סופרות אחרות שחברות במועדון ה"רשעים" הן נעה ידלין ואסתר פלד. לא עולה בדעתי כרגע סופר גבר שאפשר לצרף למועדון – אולי וולבק?].
הספר "שנים טובות" כתוב בז'אנר מיושן ולא מאוד פופולרי – רומן מכתבים. הספרים הטובים ביותר שקראתי עד היום בז'אנר הזה נכתבו על ידי נטליה גינצבורג ("העיר והבית", "מיקלה שלי") כך שערד נתלית כאן באילנות גבוהים (ולא בפעם הראשונה. את הספר הראשון שלה – מקום אחר ועיר זרה- היא כתבה כרומן בחרוזים בהשראה של יבגני אונייגין של פושקין).
"שנים טובות" מורכב ממכתבים ששלחה הגיבורה כ"שנות טובות" לחברות שלמדו איתה בסמינר בתחילת שנות השישים. זו החלטה נבונה של ערד כי היא מאפשרת לנו לעקוב אחר מהלך חייה של הדמות הראשית תוך קריאת מספר מוגבל של מכתבים (שנשלחו , כאמור, רק אחת לשנה). בנוסף לכך, הז'אנר של רומן מכתבים הופך את ה"רשעות" של ערד למתוחכמת יותר יחסית לספריה הקודמים. אומנם גם בספר הזה היא מתעללת לא מעט בגיבורה שלה – לאה היפה שהיגרה ב 1967 מישראל לארה"ב. אך משום שכל מה שנחשף לפנינו הם מכתבים שלאה כתבה – בהם היא "מייפה" את המציאות ומשמיטה דברים שהיא מתביישת בהם – ערד ,הסופרת יודעת הכול, לוקחת כמה צעדים אחורה ומשאירה לקורא את מלאכת הניתוח והשיפוטיות כלפי לאה.
ואכן, הקורא הרבה פעמים יכול לנחש את כל מה שלאה מנסה להסתיר (לא רק מאחרים אלא גם מעצמה כי מהר מאוד מתברר שיש ללאה נטייה חזקה לאשליה עצמית). "מעניין כמה זמן זה יישאר כך" חושב הקורא בליבו כשלאה שנשלחה ללמד בעיירת פיתוח נידחת בדרום טוענת כי יש לה רק יחסים אפלטוניים עם קצין הקבע הנשוי שחי בבסיס בנגב, הרחק מאשתו שנשארה במרכז . "אוי לא" חושב הקורא כשלאה כותבת בהתרגשות על תוכניותיה לקיץ (מה כבר יכול להשתבש כשזוג שנמצא בעיצומו של משבר בנישואיו מצרף אליו בחורה רווקה ויפיפייה לטיול מחוף לחוף בארה"ב?) וכך זה נמשך כשהקורא יכול לחזות את האסונות הרבה לפני שהם מכים בלאה המסכנה .
יש משהו מאוד נוגע ללב בלאה. אישה אחרת במקומה הייתה נהיית מרירה וכועסת, אך לאה נשארת אופטימית וממשיכה לתת אימון באנשים שלרוב לא ראויים לכך. לקראת אמצע הספר, התחיל להימאס לי קצת מלאה השליימזלית והתמימה . אלא שאז לקראת סוף חייה היא משתנה וגם זוכה לקצת נחת. הסוף הטוב הזה איננו בהכרח מאולץ. השנים הטובות ביותר בחייהם של סבי (מצד אבי) וסבתי (מצד אימי) היו אחרי גיל שמונים. לסבתי היו חיים קשים מאוד. היא איבדה את כל משפחתה בשואה, נישואיה לא היו מאושרים ויחסיה עם ילדיה היו קשים. רק בבית האבות היא מצאה סוף כל סוף אהבה (מחזר נלהב שהיה מופיע כל יום בחדרה לבוש בחליפה עם מטפחת בדש. לאבי הוא סיפר שהוא חי הרבה שנים בארה"ב והיה הנהג של הרבי מלובביץ). סבי פשוט נולד איש זקן ורק בגיל שמונים הייתה סוף סוף התאמה בין הגיל המנטלי לגיל הכרונולוגי שלו. אך המודעות העצמית שלאה מגלה פתאום במכתב האחרון נראתה לי קצת מלאכותית וגם התובנות שלה לגבי החיים כיום שאינם כל כך גרועים יחסית לעבר (איתם הסכמתי בכל לב) לא כל כך הסתדרו לי עם קולה ואופייה של לאה כפי שהם באו לידי ביטוי בספר עד אז, ונראה כאילו הם נכתבו בקולה של ערד.
הספר מעלה הרבה נושאים. לקראת סופו הוא עוסק בשאלה מה יישאר מאיתנו אחרי מותנו. התשובה הפשוטה היא הזיכרונות שנותרים בליבם של יקירנו. אך כמו שלאה נוכחת כשכמה מחבריה הקרובים מתים, החיים ממשיכים והמתים נשכחים: האלמן מתחתן שנית ואשתו החדשה דואגת להעביר את תמונת אשתו הראשונה לשולחן צדדי. הילדים ממשיכים לזכור ולהתגעגע (כי אמא יש רק אחת), ולפעמים (כמו אצל לאה), מכל האהבות שידע אדם בחייו האהבה שתיחקק בליבו יותר מכולן היא דווקא האהבה הלא ממומשת.
על ערש דווי לאה מבקשת מבנה לפרסם את מכתביה " שלא ישכחו אותי . שלא איעלם באמריקה כאילו לא הייתי מעולם" . בנה של לאה נענה לבקשתה ו"שנים טובות" מוצג כספר שיצא במימונו אחרי מות אימו . כמה קוראים היו לספר אם היה באמת יוצא בפורמט של ספר הנצחה שהוציא בן לאימו ולא כספרה העשירי של מאיה ערד? ערד, אם כן, רומזת לנו שאחת הדרכים להשיג חיי נצח היא כגיבורת יצירה ספרותית.

» ביקורות נוספות של נטע אורן
» ביקורות נוספות על שנים טובות