ביקורת ספרותית על היורדות מאת דאה הדר

---

לפני כמה חודשים חיפשתי את דאה הדר בגוגל. זכרתי לטובה את הספר הקודם שלה "אצלנו עכשיו בוקר" וגם את הטור שהיה לה ב"הארץ" ותהיתי לאן היא נעלמה. גם כשחיפשתי את השם שלה בעברית וגם שחיפשתי באנגלית כל התוצאות התייחסו רק לספרים שהיא פרסמה בעבר. ואז לפני כשבועיים האתר של "עברית" הציע לי את הספר החדש שלה - "היורדות".

"היורדות" הוא במידה רבה ספר המשך ל"אצלנו עכשיו בוקר". מדובר באותה גיבורה (כנראה בת דמותה של הדר) בת להורים ישראלים שהיגרו לארה"ב שגדלה וחיה חלק מהזמן בישראל וחלק בארה"ב. הגיבורה הנירוטית סובלת מהפרעה דו קוטבית ויש לה מערכת יחסים סימביוטית עם האם שהייתה שחקנית בישראל אך עזבה את עולם המשחק כשהם היגרו לארה"ב . ההבדל היחיד בין המשפחה ב"אצלנו עכשיו בוקר" למשפחה ב"היורדות" זה שבספר הראשון יש לגיבורה אחות וב"היורדות" היא בת יחידה. "אצלנו עכשיו בוקר" עקב אחרי ילדותה ונעוריה של המספרת. ב"היורדות" היא כבר אישה בת יותר מארבעים – גרושה ואם חד הורית לילד. חלק מהספר מתייחס לתקופה בה היא גרה בישראל ופרסמה טור שבועי בעיתון, וחלק מהספר מתרחש אחרי שילדה את בנה התינוק (כנראה מתרומת זרע כי האב בכלל לא בתמונה), פוטרה מהעיתון הישראלי וחזרה לגור במנהטן ליד הוריה. יש קטעים בספר שהיו מאוד מוכרים לי, למשל הנטייה שלה כילדה לגנוב תמונות של משפחות אמריקאיות מבתים של חברים בהם ביקרה, או הסיפור על דג זהב שהיא גנבה ממזרקה בתל אביב. אולי הם הופיעו בספר הקודם של הדר (השאלתי אותו למישהו שלא החזיר ולכן לא יכולתי לבדוק) ואולי בטור שכתבה. אבל יש גם הרבה תוכן חדש על מה שקרה לה מאז שהיא חזרה לארה"ב והפסיקה לכתוב את הטור שלה.

הגיבורה לא התבגרה או השתנתה. היא חיה בתחושה תמידית של כשלון. במיוחד היא חוששת לאכזב את אביה – איש עסקים מוצלח עם "שתי רגליים על הקרקע" בניגוד לאשתו וביתו האומניות. לדעתי, אין לה סיבה להרגיש רע כי היא סופרת מאוד מוכשרת ו"היורדות" איננו נופל באיכותו מ"אצלנו עכשיו בוקר" המצוין.

הספר בנוי מפרקים שקופצים בזמן (אך מתקדמים בצורה כרונולוגית) וכל אחד מהם יכול לתפקד כסיפור קצר או טור בעיתון. יש קשר בין הפרקים ולעיתים אתה מוצא בפרק אחד מידע לגבי מה קרה בהמשך הסיפור שהופיע בפרק לפניו (האם המחברת עברה הפלה או לא? מה היו תוצאות הבדיקה שעשו לתינוק?). החלקים החזקים בספר הם אלה שמוקדשים ליחסים בין המחברת לאימה, היחסים המורכבים בין הוריה וגם אלה שמוקדשים לסבתה וסבה מירושלים. החלקים החלשים יותר, לדעתי, הם אלה שעוסקים ביחסים שלה עם בנה ועם הגברים בחייה. הדמויות של הבן ושל הגברים פשוט לא מספיק מפותחות.

התחושה העיקרית שעולה מהקריאה היא של תלישות. הגיבורה חשה תלושה ואבודה גם כשהיא חיה בישראל וגם כשהיא חיה בארה"ב. חייה בשתי הארצות הם סיוט מתמשך עם תחושה קלסטרופובית חזקה- ומכאן הרצון לנוע, לברוח. לא ברור עד כמה זה קשור להיותה מהגרת ובת של מהגרים. אולי המעברים התכופים שלה בין ישראל לארה"ב הם לא הסיבה לתלישות שלה אלא דווקא סימפטום לבעיות הפסיכולוגיות איתן היא מתמודדת? אכן, ספריה של הדר הם לא רק על הגירה אלא גם על התמודדות עם דיכאון וחרדה. לפעמים התיאור שלה לובש אופי קומי. למשל הודעות הטקסט ההיסטריות שהיא שולחת לגברים אחרי ששכבה איתם ומיד לקתה בפחד שאולי הם הדביקו אותה במחלה.

בראיון לרגל הוצאת הספר החדש הדר אמרה: " פעם התגעגעתי לארץ, עכשיו הרבה פחות. אם כבר, זה יותר געגוע לתקופה מאשר למקום. יש לי משם זיכרונות טובים ורעים. עדיין יש שם אנשים שאני מתגעגעת אליהם, וחלק מהאנשים שאני מתגעגעת אליהם, כבר בכלל לא שם, כמו נגיד חברים שעזבו, או סבתא וסבא שלי שמתו בינתיים". אך היא מודה שאיננה יכולה לכתוב באנגלית. "זה לא נשמע לי כמו עצמי, אני אוהבת את הקול שלי בעברית ורק בה אני יכולה לספר סיפור ". עדיף היה להדר אם הייתה כותבת באנגלית. יש שוק קוראים גדול יותר באנגלית והיא ממילא גרה בארה"ב. בישראל אין לה כבר קשרים והכתיבה שלה פחות קומוניקטיבית מזו של מאיה ערד שגם כן כותבת רק בעברית על מהגרים ישראלים בארה"ב. ההשוואה עם ערד מתבקשת. למרות שהן כותבות על אותו הנושא (אחת מהדמויות שמופיעות ב"היורדות" – אוסי- מזכירה את רותי מ"שנים טובות" של ערד), סגנון הכתיבה מאוד שונה. ערד היא סופרת מיומנת (ומעוררת כבוד ביכולת שלה לכתוב במגוון של ז'נרים). הכתיבה של הדר חושפנית, מחוספסת, בוסרית במובן הטוב של המילה (ייחודית ומרעננת). אני מניחה שגם אם "היורדות" לא יהפוך לרב מכר כמו ספריה של ערד – יהיו קוראים רבים ,כמוני, שיאהבו אותו.

» ביקורות נוספות של נטע אורן
» ביקורות נוספות על היורדות